התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
כי אין לה כל קשר עם המחיקה הנ"ל, והדבר נעשה בהחלטת ועל ידי גורמים אחרים, אשר להם סמכות מלאה בפורום זה, מתוקף היותם בעלי תפקידים רלוונטיים. לאור העובדה שהפורום אינו שייך לגברת בוג'י אלא לאגודה, יש גם אנשים אחרים שיש להם סמכויות בפורום זה. תודה.
אנא המנעו מלהעביר את הדיון לפורומים אחרים. אני לא חושבת שזה ישמח את אנשי אותם פורומים.
הבהרה: אין בכוונתי למנוע מאנשים לדון בכל נושא שעולה בדעתם בפורום אחר, אבל הסתמכות על דיון קודם שהיה כאן בפורום אחר, כשמטרת ההודעות בפורומים אחרים היא בבירור להחזיר תשובה לאנשי הפורום הזה, לא נתפסת כנימוסים ראויים, ולמעשה נוטה די לעצבן את שוכני אותם פורומים שלא נהנים להיות לוח מודעות.הרי אני תמיד מתכננת לכתוב *עוד* סיפורים. ומה זה יעזור לי לקבל ביקורת חיובית עכשיו אם הביקורת הבאה תהיה שלילית? במקרים האלה פשוט אסור להרפות את הרסן.
(אנא סלח לי שאני מעברתת את שמך), לאור העובדה שמעולם לא מחקתי מפה הודעות פרט לפרסומות וקללה מקרית, לא ממש ברור לי מה מדיניות סתימת הפיות שאתה מתייחס אליה. מן הסתם אתה מתכוון לכך שאנשים לא מעזים לומר את דבריהם בגלל איומים בנשק חם או משהו כזה. לפחות, למיטב זכרוני, זו היתה הגישה הסטליניסטית.
הרבה אנשים פה מכירים אחד את השני, זה בסדר, זה לא מרמז על מאפיה או על ביקורות בהזמנה (חוץ מבמקרה שלי, כמובן, שמפחידה את כולם עד שהם מפרסמים ביקורות חיוביות על הסיפורים שלי…)
של סטיבן קינג. לא בעברית, אמנם, אבל ספר נהדר. ולמי שאוהב את קינג, גם יש בו הצצה מרתקת אל תוך חייו של הסופר (הידד למציצנות!).
בשום אופן לא טענתי שהעתקת. אמרתי שהאווירה בתחילת הסיפור מזכירה לי את אחד מזוכי ההוגו (שיש לציין שזו יכולה להתפרש כמחמאה), וזו אולי הסיבה שהסיפור נשמע מוכר לאנשים.
לגבי הנושא המקסיקני – הסיבה שהתייחסתי לזה היא פתיל שהופיע בפורום השני שלנו (פורום הדיונים של האגודה) ובו קראתי להפקת סרטי מד"ב של האגודה במקסיקו, בעקבות התייחסות של מישהו למחיר הזול שעלתה הפקתו של אל מריאצ'י. כמובן ששיעשע אותי מאד לראות באותו יום סיפור שמתייחס לאל מריאצ'י.
בנוגע לסיפורי המגירה שלך – אני אשמח *מאד* לקרוא סיפורים נוספים שלך, אז אל תהסס לפרסם אותם כאן. קהילת המד"ב הישראלית, למרבה השמחה, חיה ובועטת, והרבה מזה בזכות האינטרנט. יש לנו תקוות לכבוש את העולם.
אבל מצד שני, את לא יכולה לאלץ אותנו לאהוב אותו. אני אוהבת סוג מסוים של סיפורים (תתפלאי, סיפורים עם שפע של תוכן אנושי, אם כי לא כזה שדורש סכינים דווקא), שעונים להגדרה הקלאסית של סיפורי מד"ב, הווה אומר, סיפורים עם עלילה, עם רעיון, בדרך כלל גם עם פואנטה, שאומרים משהו משמעותי ומעניין על האדם, העולם, החברה וכדומה. לצערי, לא מצאתי את אלה בסיפור שלך. מצאתי בו רק כתיבה באיכות לא רעה בכלל, שעוטפת סיפור שהוא די חסר רעיון ועלילה, ולא ממש עובד מבחינת התוכן המד"בי שלו.
אני רוצה לציין שאני שמחה מאד על כך שנעשה צעד נוסף לעבר הפקת סרטי מד"ב מטעם האגודה במקסיקו… (מה זאת אומרת למה הכוונה – הרי זה היסוד הראשון שקיבלנו לתסריט!!!)
לגבי הסיפור – כתוב לא רע בכלל, ביעס אותי קצת שיש שגיאות, ומילא שגיאות (אני קצת יותר ליברלית בקטע מאשר מר NY, שהוא חיה טורפת…) אבל שהופיעה שגיאה בפעם היחידה שמופיע כינויו של "המשיח" (אל מריארצ'י? מאיפה צצה הר' המיותרת?)…
הסוף קצת קלוש. יש הרגשה של סיפור שהתבסס על רעיון לא רע, אבל באיזהו שלב הלך לאיבוד. ואגב, אחד מהדברים שהסיפור מאד הזכיר לי זה את ההתחלה של אחד מזוכי ההוגו (כמדומתני), על החלילן מהמלין שמישהו פוגש בפאב אפלולי. התיאור ההתחלתי ממש ממש מזכיר את זה בקצב וברעיונות. מישהו זוכר איך קראו לסיפור?
בכל אופן, יש פוטנציאל, המימוש שלו קצת קלוש, שווה קצת עבודה נוספת, וכמה אתה רוצה על הזכויות לתסריט לסרט שנפיק במקסיקו?אנשים תמיד קוראים דברים שיש להם shock value. גם מיין קמפף היה רב מכר, ויש ארצות שבהן הוא עדיין נמכר יפה (כן, כן, לצרכים אקדמיים בלבד).
המרקיז דה סאד העלה רעיונות שלא היו חדשים. למרבה הצער, חלק נכבד מרעיונותיו היו רעיונות רעים. וגם זה דבר שאני לא עושה לעתים קרובות – אני לא ממהרת לתייג רעיונות בתווית ערכית. אבל במקרה הזה, איני יכולה להימנע מזה. הוא דגל לא רק בחופש, שיקר כל כך ללבך, הוא גם דגל בכך שהדרך לחופש הזה יכולה לעבור על גופם ונשמתם של אחרים. מבחינתו, ראוי לשעבד, לנצל, לתמרן ולהתעלל בדרכך אל אותו חופש נשגב.
אם חוסר אהדה כלפי הרעיונות הללו עושה אותי קומוניסטית, הריני לומר שאני גאה להגדיר את עצמי קומוניסטית (אגב, בהזדמנות תסתכל במילון מה זה קומוניזם, בסדר? אני חושבת שתופתע). אם חוסר אהדה כלפי אדם שהיה מסתייע במשרת שלו כדי לחטוף נערות מהמעמד הנמוך, להתעלל בהן בצורה קשה מאד (כולל פגיעות גופניות שכללו חתכים, כוויות, אונס ושלל פעילויות אחרות הידועות בקרב שוחרי החופש) ולהתבצר מאחורי האידאולוגיה המפוקפקת שלו ומעמד האצולה שלו כדי לצאת מזה ללא עונש עושה אותי פרימיטיבית – So be it. אני מסרבת להעריץ אדם שזו דרכו.
ואגב, למיטב זכרוני לא חילקו עדיין פרס נובל בימיו של המרקיז דה סאד, כך שאני בספק אם היה לו מה לכתוב בנושא.
