- This topic has 50 תגובות, 8 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 11 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
הערה: סיפור זה מבוסס על מידע מסוים שחלקו ליקטתי מהרשת וחלק ממנו המצאתי בעצמי.
*איפה שרה?* שאל את עצמו כריס והביט בשעון האלקטרוני התלוי מעל הכניסה לדיוטי פרי האלקטרונית בשירות עצמי ועליו צוין השעה *1900*. החללית עמדה לנחות בכל שעה בכל
פעם שהביט בלוח הזמנים המהבהב. הוא הביט באנשים הרגועים יותר שישבו בספסלי הפלדיהלום שהיו פזורים בכל הטרמינל וחשב להתקשר לשרה ולשאול אם היא לא החמיצה את המעלית. ההליכה סחור וסחור לא הרגיעה אותו והתקרה העשויה פלדיהלום צלול וכחול עשתה אותו מבוהל יותר. הוא הביט לאחור ואז ראה את צלליתה של שרה מופיעה מבעד למעבר.
"אני מצטערת, כריס" התנשפה שרה "פיספסתי את המעלית של 1600 ונאלצתי לעלות למעלית של 1630. האם 'בואינג' כבר הגיע?".
"למזלנו, לא" אמר כריס, רגוע יותר.
לפתע רעד כל נמל החלל ושדית עגנה והפתחים הורמו. כריס ושרה היו רגילים לזה. ברגע שהאטה השדית היה צריך עצם כלשהו לספוג את אנרגיית ההתמדה שלה ולרוע המזל זאת היייתה תמיד נמל החלל בו עגנה.
"שדית 'בואינג 2030' הגיעה" אמר קול מיכני מבקרת הטיסה. כולם קמו. כולם התחילו לרוץ.
"ניפגש בשדית" אמר כריס לשרה שנסחפו שניהם בהמון…השדית ריחפה עתה בחלל ריק ומאחוריה תחנת החלל. היא המתינה. ואז רעדה השדית או ליתר הדיוק נדמתה כרועדת. השדה האלקטרו-מגנטי רב-העוצמה שנתן לה את שמה התפשט מסביב
לסוללות השדית והקנה לקרום השדית התכול-פלדיהלום צבע זהוב. גל של אנרגיה אפלה שבלתי
אפשרי היה להעריך מהירותו בחלל אינסופי נע לעברם כרוח באוקיינוס הכוכבים האינסופי והשדה
האלקטרומגנטי רב העוצמה של השדית סופג אותו וממיר אותו לאנרגיית תנע ועובר את מהירות האור בשניות ספורות…"הכוכבים נעלמו!" קרא כריס "אני אף פעם לא מתרגל לזה".
"אני כבר רגילה לזה" אמרה שרה "אז מה העבודה?".
"אנחנו נוסעים לנציבות פרוקסימה באלפא סנטאורי ושם אנחנו צריכים לראיין איזה עוזר זוטר בנוגע לפרשת שחיתות שמופיעה כבר כמה ימים ברשת ולהציג אותו כמקור בכיר" אמר כריס.
יחלפו תשע שעות ושלושים ושש דקות עד שהשדית תיבלם שנית ותפלוט את שני התחקירנים לכוכב הלכת הצנום שהקיף את אלפא קנטאורי.ג'אווין, העוזר הזוטר שהיו אמורים לראיין, המתין להם בתחנת נמל החלל. דמותו נראתה כאילו נלקחה מספר מחזור- בעל קומה ממוצעת, אדמוני ופנים מנומשות והבעת פנים חביבה. המקור הקבוע של העיתון. כריס טפח על כתפו של ג'אווין ושרה גם היא ויחד הם אחזו והלכו לראיין את
האיש…(השאר כתוב בעיתון) -
לא, לא הגהה.
הסיפור הזה הוא,שוב, רק פרולוג.
איפה כל השאר?
"השאר כתוב בעיתון" זו לא דרך לסיים סיפור.תאר לך פרק ממסע בין כוכבים:
דאטה ורייקר הולכים במסדרון האנטרפרייז לכיוון
חדר השיגור. בחדר השיגור רייקר אומר לדאטה שהם
צריכים להפגש עם נציג וולקני שיש לו
מידע על דרך לחסל את הבורג.
הם משתגרים לפלנטה, פוגשים בוולקני
ולוחצים איתו ידיים.
ואז הפרק מסתיים עם כתובית
"והשאר מתואר ביומן הקפטן".אני מקווה שהנקודה ברורה.
לעניין סגנון הכתיבה יותר מדי מושגים
טכניים בפחות מדי מקום.
עדיין יש מעט שגיאות כמו למשל
"עליו צוין השעה"
"זאת תמיד הייתה נמל החלל…¢
ועודיש משפטים שניתן ואף רצוי לחלקם לשניים:
"איפה שרה? שאל את עצמו כרים והביט בשעון האלקטרוני
התלוי מעל הכניסה לדיוטי פרי האלקטרוני
בשירות עצמי (האלקטרוני?
ועליו צויין השעה 1900¢יראה יותר טוב כך:
¢איפה שרה? כריס שאל את עצמו. הוא הביט בשעון
האלקטרוני, התלוי מעל הכניסה לדיוטי פרי בשירות העצמי,
עליו צויינה השעה 1900" -
*איפה שרה?* כריס שאל את עצמו. הוא הביט בשעון האלקטרוני מעל הדיוטי פרי בשירות עצמי,
עליו צוינה השעה *1900*. כריס תהה בשביעית האם היה עליו להקשיב להוריו כשאלה אמרו לו שעדיף לו ללמוד רפואה מאשר להסתובב עם החלאות מ"מרדוק"- בית הספר לעיתונות מסחרית אשר בו סיים את לימודיו לפני שנים אחדות. הוא משך את ידיו מעל מצחו והביט בשנית ברציפים.
השדית טרם הגיעה. שרה טרם הגיעה. הוא היה מעדיף לסיים את זה ולהסביר לעורך אחר כך שהוא לא יכל להמתין עד ששרה תגיע בחשש להחמצת כתבת המאה. לוח הזמנים כבר היה רשום בראשו מרוב שינונים ומילמולים. הוא התכוון להתקשר לשרה ולשאול אותה אם היא חולה. היא הופיעה כשכבר לא ציפה לה. במוחו נערכו תוכניות מחדש ואוחסנו מחדש בזיכרונו. היא לא נראתה רעננה כפי שנראתה בבוקר כשנפרדו בבנייני המערכת אלא מותשת כאילו הלכה את כל המרחק ולא ישבה במושבה במעלית וצפתה בסרט.
"מה קרה שאיחרת ולמה את מזיעה?" שאל כריס.
"לא עניינך," אמרה שרה "לא התעוררתי בזמן, ולכן אני מזיעה כמו תרנגולת שחוטה. הייתי צריכה לטוס מהדירה שלי עד לבסיסה של המעלית בק'ילימינג'ירו ואז לגלות שכבר עלית ואז להמתין חצי שעה עד המעלית הבאה!".
"האם השדית כבר הגיעה?" הוסיפה שרה.
*לא* התכוון לומר כריס, אלא שאז רטטה תחנת החלל…השדית המאיטה השתמשה בתחנת החלל כבלם. כריס ושרה היו רגילים לזה. האנשים שהמתינו לבואה קמו והתחילו ללכת ולמעשה כמה מהם התחילו לרוץ בחשש שיחמיצו אותה.
כריס אמר: "ניפגש בשדית". שרה וכריס רצו אף הם למרות שמאות היו לפניהם, ומאות היו אחריהם. הם הגיעו לשדית פרק זמן קצר לפני שהגשרים הורמו…השדית התרחקה מתחנת החלל. השדה האלקטרו-מגנטי שלה מונע בלחץ חלקיקי הפוטון המגיעים מהשמש. עומדת בדד בחלל המתינה השדית לגל. אותו גל הגיע, שוטף את שדה השדית הזוהר ומעניק לה את התנופה הדרושה למהירות הגבוהה ממהירות האור ופה היה מסתיים תפקידו…
"הכוכבים נעלמו!" השתאה ילד ברקע. אמא שלו הסבירה לו שהכוכבים לא נעלמו אלא הוסטו לתדירויות גבוהות יותר. הילד אמר שלא הבין מילה. אמא שלו משכה בכתפיה ולקחה אותו אל הגנון המאולתר בירכתי השדית. כריס ושרה הביטו באם ובנה וכריס אמר: "ילד חמוד, את לא חושבת?".
"לא חושבת" אמרה שרה בזילזול "ובכל מקרה, בכל המהומה הזאת שכחתי, על מה העבודה שלנו?". כריס הביט בה בתמימות ואמר: "יש לנו ראיון עם עוזר זוטר בנציבות 'פרוקסימה' אשר באלפא קנטאורי שאנחנו צריכים להציג כמקור בכיר. ג'אווין, אני מתכוון".
"יופי" נאנחה שרה.ג'אווין פגש אותם בתחנת החלל. היה זה אדם שנראה כאילו נלקח מספר מחזור- שיער אדום, פנים מלאות בנמשים והבעה חביבה. ה'גלקסי' הכיר אותו מזה זמן רב כעיתון אם כי שרה וכריס מעולם לא פגשו אותו אישית אלא רק ראו תמונה שלו בפגישה עם העורך. הם התיישבו איתו לשיחה באחת המסעדות שהגישה אוכל ארצי אותנטי(בהשראתן של המסעדות הסיניות בא"י).
הראיון ביניהם בתימצות רב היה על עלילותיו של שר האוצר, האיש השלישי בממשלה, ועלילות השחיתות שלו. בעוד כריס רושם את דבריו, שרה ניסתה להעמיק ולנסות לסחוט מג'אווין את פרס הפוליצר שלדעתה כבר הגיע לה מזמן. פרשיית שחיתות ב'פרוקסימה'? זה כבר לא סנסציה הסבירה שרה, לפחות לא לקהל שקורא בכדור הארץ, יש לך מושג על משהו יותר מעניין.
"לא" אמר ג'אווין בפה מלא שוקולד "ביקשתם ממני להשיג מידע על שר האוצר והשגתי אותו. הממשלה פרט לאותו אדם, לרוע מזלכם, הגונה מאד ולא שאדם כמוני אמור לדעת זאת, לא אירעה שום עלילת שחיתות נוספת".
בזעם עזבה שרה את המסעדה. כריס נותר לאכול עם ג'אווין ארוחה ובסוף עזב גם הוא. השניים חזרו לכדור הארץ למחרת.
[הגירסה המקורית לא עמדה לנגד עיניי. אז ניסיתי להרחיב או להחליף. אני מקווה שזה מפוסק כיאות] -
ואני לא שואלת את זה כהתגרות, אני שואלת את זה בשיא הרצינות. יש פה תיאור מסוים של עתיד מסוים, שאולי מעניין ורב השראה ואולי לא, אני אפילו לא נכנסת לנקודה הזו, אבל איפה הסיפור? איפה קורה פה משהו מעניין? הרי ברור לך, אי מקווה שלאדם שקרא כבר מאות סיפורי וספרי מד"ב בימי חייו (כמוני), רק תיאור של טיסה בין טרמינל חלל אחד למשנהו לא ממש עושה משהו.
*איפה הסיפור???* -
-
-
הפיסוק והניסוח (ולא כך הוא, למרות שניכר שיפור מסוים). מה עכשיו?
עכשיו, ידידי הצעיר, צריך *סיפור*. ניחשת יפה – אנו זקוקים להתחלה, לאמצע ולסוף, יסודות שחסרונם מורגש אצלך ואצל כותבים צעירים רבים – אלא שאנו רוצים – דורשים בכל תוקף – גם *עלילה*. כזו שתעניין אותנו, שתגרום לנו לחשוב, שתרתק אותנו, *משהו*.סיפור שהנו נטול עלילה ו/או פואנטה (זו האחרונה אין פירושה "שורת מחץ", אגב, כפי שסבורים כמה מהנוכחים כאן) אינו מעניין לקריאה, ולכן *אין* לפרסם אותו כאן (או, אגב, בכל מקום אחר, אם שמך הטוב יקר לך).
עצתי לך: חשוב ראשית על *רעיון לסיפור* – להבדיל מרעיון לסצנה, רעיון לגיבור מסוים, רעיון מדעי כלשהו וכדומה. רק כאשר רעיון הסיפור שריר וקיים, נסה לשוות לעצמך את הגיבורים שיאכלסוהו, את המדע שיכלל בו (או לא), את הנופים והמראות. כתוב לך בקיצור במקום כלשהו את עיקרי העלילה, הגיבורים, המקומות וכו'. רק לאחר מכן גש לכתוב את הסיפור עצמו.על מנת להבהיר את עצמי, אתן דוגמה (משל עצמי, באין אני לי מי לי וכולי). ראשית, קרא את הסיפור הבא:
*לך אתננה* / ניר יניב
מומי היה שיכור כשנפלה הפצצה, וכך ניצל. הוא הלך לפינה להשתין, כי כבר מזמן שכח איפה השירותים, וכל שולחנות הביליארד של מועדון לינקולן קפצו עליו לפתע. לכוד בכוך האפל שנוצר, רק ידו השמאלית מבצבצת החוצה – שכן הוא אהב להרים יד אחת בעת ההשתנה – התעלף מומי עוד בטרם הספיק לשמוע את הרעש.
ביום הראשון היה לו הנג-אובר רציני, אם כי העדר האור עזר מעט.
ביום השני החל הגירוד בכף ידו להציק. הוא דחף ומשך וניסה להזיז – אך לשוא. כל שולחנות הביליארד הותכו ליחידה אחת. לבסוף, במאמץ איתנים ותוך שימוש מושכל בעקרון המנוף ובמזל, הצליח מומי להפיל את החומה מעליו וגילה לתדהמתו כי איבד את כף ידו השמאלית.
ביום השלישי החל הרדיו לדבר אליו. "אני ה' אלוהיך," אמר הרדיו. "בראשית…"
"בולשיט," אמר מומי.
"סליחה?"
"רדיו לא יכול לפעול מכמה סיבות. אלף: הקרינה בעקבות התפוצצות גרעינית לא תאפשר קליטה כמה שנים טובות לפחות. בית: אין כאן חשמל."
"בראשית בראתי את השמים ואת…"
"תעזוב את זה. אם אתה מתעקש, אתה יכול לארגן לי אוכל."
אכן, מצב המלאי היה עגום ביותר. הכל, כולל גופות חבריו למשחק, הפך לאבק. הרדיו שתק.
ביום הרביעי נראה כי הרדיו הגיע לידי החלטה. "אתן את הארץ," אמר, "לך ולזרעך."
"לזרעי!" אמר מומי. "אתה באמת חושב שנשאר משהו ממנו? קרינה, זוכר? חוץ מזה, לקחת לי את כף היד הטובה. זרע כבר לא תראה ממני. זה פשוט לא ילך עם יד ימין. תאמין לי – ניסיתי. בשלב זה של חיי אני מוכן לאכול הכל."
הרדיו השמיע רעשים סטאטיים כל שארית היום, ומומי החל לחשוד שאולי אין כל העניין אלא הזיה סוטה. חזיונות מזון טרדו את שנתו.
ביום החמישי החלו שערותיו של מומי לנשור והוא בלע אותן לאלתר. אצבעות יד ימינו, כמו גם אצבעות רגליו, דיממו לאחר שכרסם בהן.
ביום השישי אמר הרדיו "אעשה לך עזר כנגדך."
"כן!" אמר מומי בלהיטות. "זה בדיוק מה שאני צריך!"
"בשר מבשרך," אמר הרדיו, "עצם מעצמותיך."
"כבר לקחת לי את היד," אמר מומי, "תעשה מה שאתה רוצה."
הרדיו שתק.
"זו רק מטאפורה, נכון?" אמר מומי בתקווה. "אם תקח ממני צלע עכשיו לא ישאר ממני כלום."
דממה.
פרץ של פעילות אחז במומי. הוא הפך שאריות, בעט בשולחנות, ניסה להרים את הרצפות ולבסוף מצא ארון שירות ובתוכו את המנקה הרוסיה של המועדון, ישנה שנת ישרים.
"לך ולזרעך אתננה," אמר הרדיו, "ותדבקו האחד בשניה, ותהיו לבשר אחד."
"תודה לך, אלוהים!" אמר מומי, ואכל את המנקה עד תומה.
ויהי ערב ויהי בוקר.*סוף*
וכעת נפרק את הסיפור לרעיונות, על פי ההוראות מלמעלה:
רעיון לסיפור: השריד היחידי להפצצה (אטומית?) על תל-אביב קבור במרתף ומנהל שיחה עם רדיו הטוען כי הוא אלוהים, המנסה, בסופו של דבר, למצוא לו "עזר כנגדו".
דמויות: מומי – שחקן ביליארד כושל ואתאיסט חובב; רדיו – לוקה בשגעון גדלות קל; מנקה רוסיה – לא מאופיינת
מיקום: מועדון לינקולן, רחוב לינקולן, ת"א – מועדון ביליארד תת-קרקעי, המאכלס שחקנים חובבים ושאר טיפוסים מפוקפקים 24 שעות ביממה.Viola…
-
מה שאתה צריך זה *סיפור*.
הווה אומר, רעיון מסוים שיש בו איזושהי התפתחות מעניינת. הרעיון הזה אכן יקבל רקע מסוים, דמויות מסוימות, התחלה, אמצע וסוף, אבל קודם כל צריך את הרעיון. אם תשים לב, במה שהצגת לעיל אין בכלל רעיון. אין התפתחות מעניינת. יש רקע, יש גיבורים, אבל על הרקע הזה לא ממש קורה משהו.
תחשוב על הדבר הבא: מה הסיכויים שתצליח להעלות רקע כל כך מדהים, כל כך גאוני וכל כך מבריק, שמי שיקרא אותו יגיד "וואללה, לא צריך שיקרה כלום ברקע הזה, רק הרקע כשלעצמו מספיק מעניין!"? אולי זה אפשרי. בטוח יש גאונים שיכולים לעשות את זה. אבל ההסתברות שאדם מהשורה יצליח בזה אפסית.
אז לפני שאתה מתיישב לכתוב, תחשוב האם באמת יש לך רעיון לסיפור, או שכל מה שיש לך זה רעיון לרקע? אם האפשרות השניה נכונה, שב ותחשוב עוד קצת. אם אתה לא מצליח לחשוב על רעיון לסיפור, עדיף שתעזוב את הרקע שלך, לא משנה כמה מגניב ומוצלח, עד שיהיה לך גם סיפור להכניס לתוכו. -
-
-
-
-
-
קצת ניטפיקריות מדעית. סתם, כי אני ניטפיקר (מלבד זאת, אני מסכים עם כל ההערות האחרות. סיפור יכול להסתדר בלי עלילה רק כאשר זו הפואנטה).
אם כוכבים מוסטים לתדירויות גבוהות מסף הראייה האנושי, הם יעוורו כל מי שיסתכל עליהן, עקב היותם UV או אפילו גמא. לכן, צריך להיות מיסוך שיסתיר את אור הכוכבים. ואם כבר עשית את זה, אז זה הסבר הרבה יותר פשוט- להגיד שיש מיסוך.
וניר, סיפור נהדר… כנראה שאני גם צריך ללכת ברחוב ב4 בבוקר.
-
-
הסיפור אולי נחמד, אבל הוא דוגמה רעה מאוד. הסיפור של ניר הוא סיפור מד"ב הומוריסטי. הסיפור של אודווין הוא סיפור (?) מד"ב *רציני* (רציני, להלן = שלוקח עצמו ברצינות).
רעיון לסיפור מד"ב הומוריסטי מאוד קל למצוא; זה יכול אפילו להיות משהו בנאלי כמו "בואו נחזור על סצנת הבריאה עם רדיו ועם ביליארדיסט מושתן. סליחה, משתין."
רעיון לסיפור מד"ב רציני הוא יותר בעייתי. השלב הכי ארוך בכתיבת סיפור מד"ב רציני הוא באמת לחשוב על רעיון, ואחריו השלב השני הכי ארוך – לחשוב על עלילה. *לא מתחילים לכתוב לפני שיש רעיון*, ו*לא ממשיכים יותר מכמה פסקאות אם אין עלילה*. לעלילה עדיף שיהיה קשר לרעיון – למשל, בסיפור שלך, אודווין, יש פוטנציאל לרעיון בנוגע לתנועתה של השדית (כי אחרת למה כתבת עליו כל כך הרבה?) אבל יהיה ממש מגניב אם העלילה תהיה קשורה לשדית (לא חובה).לדוגמה – שלב את העצה שלי עם העצה של גל ותקבל סיפור שבו המיסוך של השדית נפגם, והגיבורים עומדים מול קרינת UV "או אפילו גמא", כפי שאמרו לפניי. זה אולי לא רעיון עם יותר מדי מרחב תנועה, אבל בתור דוגמה זה מספיק – ברור ששילוב בין העלילה לרעיון הופך סיפור מד"ב למוצלח יותר (בעצם, זה מזכיר מאוד את "רבותיי, נא לשבת" של היינליין).
בעצם, סיפור עם עלילה שלא קשורה לרעיון הוא לא כל כך סיפור מד"ב. הרי אם נריץ את "היפים והאמיצים" (עלילה) בתוך תחנת החלל ניר (רעיון) – זה עדיין לא סיפור מד"ב. רק אם סאלי ספקטרה נשאבת למנעל-האוויר של תחנת החלל ניר (עלילה קשורה לרעיון) – ^אז^ זה סיפור מד"ב.
(תחלקו עליי, בבקשה. זה דיון שאני ממש רוצה לערוך. גל? ניר? בוג'י? ניטפיקר ראנדומלי אחר? תחלקו עליי. תחלקו עליי. איי בג יו).
_*לסיכום:*_
אודווין – תחשוב הרבה עד שיהיה לך רעיון, אחר כך תקשר אליו עלילה, אחר כך תכתוב סיפור שלם (עם אמצע וסוף, זוכר?) ואני מבטיח שהביקורות יהיו אוהדות הרבה יותר (People, work with me here).
ניר – דוגמה לא משהו, סיפור נחמד.
גל, בוג'י, ניטפיקר ראנדומלי אחר – תחלקו עליי. (אמרתי את זה כבר איפשהו, נדמה לי).
-
-
לא הייתי מרחיקה לכת עד כדי לומר שזה לא מד"ב, אבל הייתי אומרת ש"אופרת סבון בחלל" היא בעלת מרכיב חלש של מד"ב. קשה לי לראות מצב שבו הסיטואציה המד"בית לא תשפיע *בכלל*. למשל, צמד הנאהבים נפגשים מחוץ לחללית, כדי להתחמק מעינו הבוחנת של הבעל הקנאי והאשה הקנאית (ושני אלה מנצלים את ההזדמנות ונפגשים בחדר התחזוקה של הרובוטים, שם הם מתבלבלים קצת בין בני זוגם החיים לבין הרובוטים, אבל זה כבר סיפור אחר…)
באופן כללי, לדעתי, אם סיפור מתרחש בסיטואציה מד"בית, הוא מד"ב. הוא יכול להיות מד"ב חלש או מד"ב גרוע, אבל הוא מד"ב. -
ראשית, מתגובתך נמצאתי למד כי לא הבנת את הסיפור שלי. חבל, אבל זה מה יש.
שנית, כתיבת סיפור משעשע כרוכה, לטעמי, בטרחה גדולה בהרבה מאשר יגון או "רצינות", שהנם קלים מאד להפקה, יחסית. קל מאד לכתוב צרור בדיחות מטופש, כמובן, אלא שזה לא המקרה בסיפור שהבאתי.
שלישית, הודעתי באה להראות את דרך המחשבה בבנית סיפור, לאו דוקא מד"ב. מד"ב, במקרה למענו הבאתי את הדוגמה, יבוא בשלב למתקדמים. בינתיים אנו תקועים, מה לעשות, בשלב בו מסבירים לכותב מהם "התחלה", "אמצע", "סוף", "עלילה", "רעיון", "פואנטה", "מסר" וכדומה. הדוגמה שהבאתי מושלמת למטרה לשמה היא נועדה, וייטיב לעשות מר אודווין אם יסיק ממנה לגבי דרך פעולתו בעתיד. -
-
-
היפים והאמיצים זה כבר מד"ב.
בנוגע לכתיבה, עדיף לחשוב מההתחלה על עלילה שתוכל להתרחש רק במד"ב, או שתהיה קשורה במד"ב.
כמו כן אפשר – ורצוי – לתכנן את כל הסיפור מההתחלה עד הסוף עוד לפני שהתחלת לכתוב (לא את כל האמצע – דבר שתוקע אותך עם ניסיון נואש לשלב נקודה שכבר לא מתאימה בסיפור).
העצה שלך אולי תעזור לאודווין בעתיד, אבל אני לא חושב שכדאי לו לנסות לתפור עלילה על רקע. כבר קראתי מספיק סיפורים "קשים" שהעלילה שלהם הייתה משהו בסגנון:ג'ון הלך/שהה ב[הסבר ארוך] הוא חשב ש[הסבר ארוך]
הוא פגש את ג'יין, ואמר לה: "[הסבר ארוך]".
"מעניין", אמרה ג'יין, "אבל אתה לא חושב ש[הסבר ארוך,נטול סימני שאלה]"
"נכון" אמר ג'ון "אולי את צודקת, אבל העיקר הוא ש[הסבר ארוך]"אם מישהו רוצה לעסוק ברעיונות של מד"ב שיכתוב מאמר, לסיפור צריך *עלילה*, לסיפור צריך *רעיון* – ולא רעיון של מדע בדיוני, רעיון של סיפור.
-
אז ככה.
ניר: אנא הסבר לי, כיצד נמצאת למד כי לא הבנתי את סיפורך? בכלל לא זה מה יש. אתה יכול לברר את העניין ואולי, תוך אקט הומני ואלטרואיסטי מובהק, *להסביר לי* את מה שלא הבנתי.
חוץ מזה, אתה צודק: למטרות אותן ציינת הסיפור שלך מספק ביותר כדוגמה. אני פשוט חשבתי שהינך מכוון למקום אחר.בוג'י: סמנטיקה. את קוראת לזה מד"ב גרוע, אני קורא לזה לא-מד"ב. יותר קל לסנן חומר ככה
חוץ מזה, אם אנחנו כבר מחנכים כותבים לעתיד, עדיף לחנך אותם ליצור מד"ב שאיננו מד"ב גרוע (כלומר, מד"ב שאיננו לא-מד"ב).אודווין: בהצלחה בהמשך. רק תסביר לי את פירוש המשפט "וחוץ מזה יש שם חלונות!", בטובך.
מר.: אל תעשה טובות. אם אין לך איך לחלוק אל תחלוק
"עדיף לחשוב מההתחלה על עלילה שתהייה קשורה במד"ב" – נכון. עדיף עוד יותר לחשוב על רעיון (מד"ביסטי) ושהעלילה תהייה קשורה אליו. וזה מה שאמרתי.
"כמו כן אפשר – ורצוי – לתכנן את הסיפור מההתחלה ועד הסוף לפני שהתחלת לכתוב" – גם את זה אמרתי. קודם חושבים על רעיון, אחר כך על עלילה, אחר כך מתחילים לכתוב. אנחנו מסכים, קומראד.
"לא כדאי לתפור עלילה על רקע" – חלילה. זה לא מה שאמרתי. אבל העלילה צריכה להיות קשורה ברעיון המדביסטי של הסיפור (שאיננו בהכרח רקע). זה נכון שצריך רעיון של סיפור ורעיון של עלילה, אבל בלי הרעיון המדביסטי הסיפור פשוט יהיה או צפוי או גרוע או הרכבה וקטורית של שניהם. ברור שאין לכפות על עצמך אף אחד מהצדדים – לא המדביסטי ולא העלילתי – אלא לשלב בין השניים.
אני לא יכול להתאפק. הסיפור שאליו נתתי קישור, למשל, נבנה בדיוק כך. תחילה נהגה הרעיון (הלא-יותר-מדי-מקורי-וסליחה), אחר כך באה העלילה, ששינתה חלק גדול מהרעיון, אחר כך נכתב הכל תוך שינויים מסיביים של שני השלבים הקודמים. אני לא חושב שסיפור זה מתאים לפורמט ה[הסבר ארוך] שלך, אבל אשמח אם תחלוק עליי (כך אני אדע שמישהו קרא אותו). ואם אנחנו כבר בקטע – אשמח לקבל עליו ביקורת, למרות שהוא באנגלית ו*אסור* חוזר *אסור* חוזר *אסור* לפרסם אותו כאן.
חוץ מזה, יכול להיות שפשוט לא הבנתי אותך. במקרה זה, אתה מוזמן לציין את הפגם ואנו נחליפו בחדש.יום טוב לכולם.
-
-
אם רעיון הסיפור נראה לך כ-"בוא נחזור על סצינת הבריאה עם רדיו וביליארדיסט", הרי שהחמצת את רוב תוכן הסיפור ונגעת רק בפרטים שטחיים. אם הסיפור נראה לך כ-"מד"ב הומוריסטי", הרי שאני הייתי מסווגו דוקא כ-"פנטסיית אימה" (משעשעת, אולי, אך עדיין אימה).
הסיפור דן בסוף העולם, אלוהות ואמונה, יצר ותשוקה, מזון, מחלת קרינה והבנאליות של החזרה בתשובה, כל זאת בפחות מ-400 מילה. ישים לב כבודו כי האמירה החשובה באמת מסתתרת דוקא במשפט האחרון מפי מומי ולא במעשיו לאחר מכן (אללי, שהדרדרתי לידי הסברים שכאלה).יסלח לי כבודו, אבל האזכור כי "לא בעיה לבוא עם רעיון הומוריסטי" וכו' מכעיס משהו. לו הייתי כותב על ליצן שהחליק על קליפת בננה, אולי הייתי ראוי להערה זו, אך סיפור זה ודאי כי הוא חף מבנאליות כזו שאתה מנסה (מסיבה זו או אחרת) להדביק לו.
-
טרם סיימתי לעבד את הסיפור. על כל פנים מישהו דיבר על קרינה. בכל מקרה נזכרתי שלמעשה זאת טעות מצידי לומר שכל הכוכבים נעלמו אלא רק הכוכבים שבאופן רגיל מאירים בספקטרום האור הנראה. מאחר וקיימות שמשות אפלות שעדיין מאירות במקצת וכוכבי ניוטרון שנקלטים הודות לגלי רדיו שהם פולטים, יש להניח שבמהירות זאת ייראו כמו שמשות רגילות.
-
טרם סיימתי לעבד את הסיפור. על כל פנים מישהו דיבר על קרינה. בכל מקרה נזכרתי שלמעשה זאת טעות מצידי לומר שכל הכוכבים נעלמו אלא רק הכוכבים שבאופן רגיל מאירים בספקטרום האור הנראה. מאחר וקיימות שמשות אפלות שעדיין מאירות במקצת וכוכבי ניוטרון שנקלטים הודות לגלי רדיו שהם פולטים, יש להניח שבמהירות זאת ייראו כמו שמשות רגילות.
בנוגע לחלונות, איזה ניטפיקר שלא אזכיר את שמו מחמת הבושה ששכחתי את שמו, שאל אותי מדוע הילד לא הסתנוור בגלל השמשות. הזכוכית שממנה עשויים החלונות והשדה האלקטרומגנטי שעודנו מקיף את השדית עשויים לעמעם במקצת את הקרניים ולהפוך אותן לסבילות. -
-
-
-
-
-
לא צריך להתגונן, אני לא תוקף את הסיפור שלך. אני לא מנסה להדביק לו בנאליות. לדעתי הוא סיפור מאוד מוצלח עם מסרים הדנים בסוף העולם, אלוהות ואמונה, יצר ותשוקה ושאר דברים חשובים אחרים שאתה כתבת יותר טוב ממני. אתה צודק, אמנם, שטענתי כי "לא בעיה לבוא עם רעיון למד"ב הומוריסטי" מכעיסה. בזאת לקחתי אותה חזרה אל חיקי, שם תירקב לעד. (מצד שני, אני חייב לומר שלפחות אצלי, תוספת של הומור לקטע מד"ב קצת מפריעה לתפישת רעיונות רציניים. כיוון שהסיפור שעשע אותי, קשה לי לראות בו ביקורת נוקבת על חזרה בתשובה, למשל. אולי זה רק אני.)
ברור כי אין בסיפור *רק* "בואו נחזור על סצינת הבריאה עם רדיו וביליארדיסט", אבל זה הקונספט שעליו היא בנויה. זה מה שמחזיק את הסצינה או הסצינות, זה הרקע. זה *לא* המסר, המשמעות או אפילו הרעיון (שים לב, כאן אני נוגד את עצמי, וזו הכרזת כניעה בצורה מסויימת), אבל זה רקע. ורקע כזה לדעתי קל יותר למצוא מרקע רציני – יש פחות ניטפיקינג על רקעים הומוריסטיים. אף אחד לא יבוא ויאמר לך שזה לא הגיוני שהרדיו משדר אחרי שמומי הסביר לו שהוא לא יכול לעשות את זה משתי סיבות. אני בטוח שאתה רואה כמוני את ההבדלים בין מד"ב הומוריסטי למד"ב רציני, וכל הבעיות כאן הן בעיות סמנטיקה.
נכון?נכון??
-
-
-
לפי המדד שלך לשפיטת סיפורים, אם אני אקרא לסיפור שלי "סיפור משעמם" ואכתוב אחד כזה זו תהיה הצלחה.
לא היה שום דבר מקורי או ראוי לציון בסיפור הזה שיצדיק את כתיבתו. אני מוכן לקבל חוסר עלילה כשהיא באה על רקע מעניין אבל כאן גם זה לא היה. מה שאודווין עשה זה לקח שדה תעופה של ימינו והוסיף עוד שם תואר לכל חפץ: דיוטי פרי אלקטרוני, ספסל פלדתיהלום, וכו'. זה מאוד קל לכתוב סיפורים כאלה:
"ארקור קם מהטכנו-מיטה, פתח את האוטו-דלת של החדר וכשל לכיוון האמבטיה הרובוטית. הוא מרח נאנו-משחת שיניים על האלקטרו-מברשת והחל לצחצח במרץ"
בשביל להמציא עתיד מעניין צריך משהו שאין לו מקבילה בהווה. אם ניקח את סצינת שדה התעופה, סצינה כזאת בה מישהו מחכה לגוף _של עצמו_ שיחזור מטיסה יכול להיות מעניין.
עכשיו אתה יכול להיות כמה בנאלי שתרצה כל עוד הפואנטה בסוף מפצה על זה – כל עוד הסיפור לא ארוך מדי כמובן. -
לסיפור מד"ב "הומוריסטי", אך לטעמי המשובחים שבהם הם אלה הנשארים עקביים למרות ההומור והצחוקיה.
באשר לטענתך כי הומור מפריע לך לעכל רעיונות רציניים – חבל, כי זו דרכן של דיסטופיות וביקורות חברתיות מאז ומעולם – ראה "ברזיל", "יומני כוכבים" ו-"הקיבריאדה" של לם, ואפילו, הגדול והקדום מכולם, "דון קיחוטה" לסרוואנטס.דיסטופיה חביבה ביותר בה נתקלתי לאחרונה, אגב, היא "אומון רע" של ויקטור פלווין – סופר רוסי, לא מן הוותיקים, המתעלל בעליצות בגוויתה המרקיבה של תכנית החלל הסובייטית…
-
-
-
אני יכולה להגדיר כנושא סיפור "המפלצת החיזרית", ולכתוב סיפור משעמם מאד שלא קורה בו כלום, ושמתואר בו מתחילה ועד הסוף צבע העור של המפלצת, מה היא אוכלת ואיך היא נעה ממקום למקום. זה עושה את זה סיפור? ויותר מזה, זה עושה את זה סיפור טוב?
ואם תסלח לי, "יום בעתיד" זה לא נושא לסיפור מד"ב. מקסימום לחיבור בבית ספר. נושא לסיפור מד"ב צריך להיות קצת יותר מורכב וקצת יותר מעניין מאשר "בעתיד יהיו חלליות ונגור בכוכבים אחרים". -
אם תקראי את התגובה שלי לPreacher תביני למה התכוונתי…
לא התכוונתי שכל סיפור יהיה טוב אם הוא יתאים לנושא, אבל לדעתי
> הסיפור הזה טוב, והרי מותר לי לחשוב ככה.
>
> * יש בו מאפיינים מד"בים חזקים, והסבר מדעי טוב
> * הדמויות שלו מוצגות בצורה יפה
>
> אלו עיקרי הדברים שאהבתי בסיפור, והמינוס היחיד שלו לדעתי זה חוסר
> עלילה. -
-
אין כאן איזה אסטרופיסיקאי?
בכל מקרה זה הולך בערך כך:
כוכבים מקדימה (הכיוון שאליו הספינה טסה) יוסטו לסגול, לאינפרא אדום, גמא וכו' וזה יהפוך למשהו מאוד לא נעים אם לספינה אין מגן קרינה רציני.
כוכבים מאחורה (הכיוון שממנו הספינה טסה) יוסטו לאדום, יתקבלו קרניים ארוכות כגון קרני רדיו ואף ארוכים יותר.
כוכבים בצדדים (במבנה נורמלי של ספינה אלה הכוכבים שהצופה מתבונן בהם) לא יוסטו כלל ויראו כרגיל.
כמובן שכל זה תקף למהירויות מתחת למהירות האור. שים לב שההסטה לסגול מקדימה מחמירה ככל שטסים קרוב יותר למהירות האור, אם תרצה להגיע למהירות האור לקרניים האלה תהיה אנרגיה אינסופית, די מפחיד.
-
ואני מצטט אותך:
"כוכבים קדימה יוסטו לסגול, *אינפרה אדום*…"
אינפרה אדום, כמו אדום, זה בכיוון השני.שנית, אני לא חושב שיש בעית קרינה מכיוון שמדובר
על כוכבים *רחוקים* מרחק שנות אור מאיתנו.
הקרינה שלהם היא אפסית.יותר מדאיגה היא הקרינה הקוסמית ורוח השמש
ושאר חלקיקים בחללאבל, כאמור, אני ביולוג ולא אסטרופיזיקאי
-
שמותר להרבה אנשים פה לא להסכים אתך ולבטא את דעתם זו – גם כמובן.
אדם שקורא הרבה מד"ב, כמוני (וזה כולל מד"ב מקצועי וגם מד"ב חובבנים), כבר נתקל בדי והותר תיאורים של "יום בעתיד", חלקם משכנעים יותר וחלקם פחות. חיבור בית ספר כמו זה שלהלן, אם לומר זאת בעדינות, כבר יצא לי מהאף. יש בערך שני ז'אנרים סיפוריים שנמאס לי מהם עד מעל הראש – האחד זה הז'אנר של "איך ייראה העתיד", והשני זה הז'אנר של "סיפור בריאה מד"בי" (וגם הסיפורים התנ"כיים בגרסה המד"בית די נמאסו עלי, יש להודות).
עשרות ומאות כותבים תיארו איך ייראה העתיד. חלקם עם יותר כשרון ודמיון, חלקם עם פחות. הנקודה היא, שסתם תיאור של "איך ייראה העתיד" (ועוד תיאור לא כל כך משכנע, שבו הכל אותו דבר רק עם שמות יותר מפוצצים) לא מספיק. אם אין עלילה, התיאור צריך להיות ממש מדהים כדי לא לגרום לי להאנח, בנוסח ג'ון הארט ב- spaceballs –
"Oh, no, not again"… -
-
-
-
הטכנולוגיה שמשמשת את השדית התפתחה מטכנולוגית מפרש האור. פעם קראתי מאמר שדיבר על ספינת חלל בלי מפרש אלא עם שדה אלקטרומגנטי הנהדף ברוח השמש. אני
חשבתי שמאחר והיקום שלנו מתפשט ומתכווץ, תוצאה של פעולתם ההדדית של כוחות
הכובד והאנטי-כובד, יווצרו בסופו של דבר גלים רחבים מכדי שנראה אותם של אנרגיה אפלה.
השדית מנצלת חלק זעום מהאנרגיה של הגלים הללו כמקור אנרגיה חיצוני שמאפשר לה למעשה להאיץ למהירות העולה על מהירות האור ופותר את בעיית התאוצה הקטנה שהעלה אינשטיין. כל השאר זה פרטים טכניים שיטופלו במסגרות המיוחדות להם. -
כששאלו אותו:
how does the warp drive work?הוא ענה:
it works very well, thank youוזה כל ההסבר שצריך.
ההסבר שנתת הוא… נו… קשקוש.כבר קראתי כמה ספרים עם הנע מוסבר היטב בצורה זו או אחרת. אם זה מה שמעניין אותך חפש את המאמר של ניבן (באחד האוספים שלו) על איך נוצר ההינע של "הקיסם בעינו של אלוהים": פיזיקאי מקצועי בשם דן אלדרסון ישב וכתב עמודים של נוסחאות כדי ליצור הינע עקבי. בנוסף קרא את "מעוף השפירית" (אם כי בטח כבר קראת) של פורוורד. עוד אחד בכיוון הוא "the mcandrew chronicles" של צ'רלס שפילד. גם לבבילון יש איזה הסבר על איך שערי קפיצה פועלים.
בשניים מהמקרים – שפילד ופורוורד – תאור ההינע היה סיבה לכתיבת הסיפור. בשניהם הוא לא היה סיבה מספקת. פורוורד הכניס גם חייזרים מעניינים והצליח לכתוב ספר מוצלח. שפילד יצר עלילה די קלושה והסיפורים שמבוססים על ההינע שלו די עלובים.
בחזרה להינע שלך: מה שכתבת הוא אוסף מונחים שלא קשורים אחד לשני בשום צורה. אין לי תואר אבל אני מבין מספיק כדי לדעת שזה טכנובאבל במיטבו. ואפילו אם היית מסביר אותו בצורה מצויינת, זה בטח לא משהו שמחזיק סיפור.
-
-
