התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
אוקיי, אני אשב בהזדמנות ואנסה לשנות את זה לפי הצעותיכם, נראה מה יצא.
טרי: יש הבדל בין לרצות להפוך לבאוולף ללרצות להיות באוולף. זה נראה לי מאוד הגיוני עבור ילד להגיד "אני רוצה להיות הרקולס!", או, לכל הפחות, "אני רוצה להיות כמו הרקולס!"
אילן: אני לא לחלוטין מבין למה אתה מתכוון כשאתה אומר "לא המלכות הרגה את באוולף. הרג אותו הדרקון." כשאמרתי בסיפור את ההפך, לא התכוונתי במובן המילולי, התכוונתי לכך שבאוולף מת כי הוא נהיה מלך – כי אף אחד לא צריך אותו בתור מלך, כי הוא לא מעניין בתור מלך. זאת דעת הגיבור, לכל הפחות, והוא גם מסביר אותה. אני רק אומר שזה המשפט היחידי בסיפור שבאמת דורש להכיר את הסיפור של באוולף מעט יותר לעומק מאשר "טוב, אז הוא היה איזשהו גיבור שנלחם באיזשהן מפלצות."
תראה, כשכתבתי את הסיפור, פשוט התייחסתי אל באוולף כאל ידע כללי מספיק כדי לא לחשוב מלכתחילה על האם אני צריך להתייחס אליו או לא – הוא היה הגיבור הראשון שקפץ לי לראש שנלחם בדרקון, אז זרמתי איתו. לדעתי, זה גם נותן לסיפור יופי מסויים שאין כשאני מתייחס לגיבור באופן כללי. קיים, יחד עם זאת, משפט אחד בסוף הסיפור שמחייב ידע על באוולף – "כי לא הדרקון הרג את באוולף. המלכות הרגה את באוולף." (ואגב, כשאני חושב על זה, זה צריך להיות מלוכה, נכון? עברית קשה שפה)
אז מצד אחד, הסיפור הוא לא *עד כדי כך* קשור לבאוולף כדי להעמיס עליו יתר על המידה בסיפור המקורי (אפשר להוסיף משפט-שניים, כנראה כחלק ממחשבות הגיבור, אבל כנראה בכל זאת לא יותר מזה), ומצד שני, היחס לגיבור הספציפי בכל זאת נותן איזה פן נוסף.קודם כל, אם כבר בזה עסקינן, קצת לגבי מי היה באוולף. "באוולף" (Beowulf) הוא שם של אפוס אנגלי (שנקרא על שם גיבורו הראשי, באוולף), שנכתב במאות ה-8 עד 10. הוא מפורסם במיוחד בזכות העובדה שזה הטקסט הכתוב הראשון הידוע כיום בשפה האנגלית – מדובר באנגלית שלפני פלישת הנורמנים לאנגליה, מה שאומר שזאת אנגלית מאוד מאוד שונה, שדומה רק מאוד מרחוק אלנגלית כיום.
הסיפור מתחיל מזה שאיזשהו מלך בדנמרק (נראה לי) בנה אולם גדול לערוך בו משתה, ומפלצת מרושעת בשם גרנדל באה לשם והתחילה להרוג את הלוחמים הגיבורים של המלך בזמן שהם ערכו משתה. באוולף, בן לשבט באיזשהו מקום שהוא לא דנמרק, שמע את השמועה על המפלצת האימתנית ויצא, יחד עם אנשיו, להלחם בה – בלי סיבה מיוחדת חות מאשר להתפרסם בתור גיבור גדול. הוא מגיע לשם, מנצח את המפלצת בעזרתא יזשהו טריק שאני לא ממש זוכר ויוצא גיבור. אחר כך האמא של גרנדל (גם מפלצת אימתנית ומרושעת) מתעצבנת על באוולף ובאה להרוג אותו, ואז הוא הורג גם אותה. אחר כך הוא נהיה מלך גדול וחכם, כשפתאום בא דרקון ותוקף את הממלכה שלו, הוא נלחם בדרקון, מביס אותו אך מת בגבורה בקרב.
אגב, יש גם לפחות שלושה סרטים על באוולף, שניים נקראים "באוולף" (הראשון עם כריסטופר למברט, והאחר יצא ממש ממש עכשיו עם לא זוכר מי), ועוד אחד קנדי שנקרא "באוולף וגרנדל". את "באוולף" עם למברט ואת "באוולף וגרנדל" גם יצא לי לראות, סרטים לא רעים בכלל. אגב, כל אחד מהסרטים האלה מוסיף איזשהם סודות אפלים וחבויים מאחורי כל העניין, שלא ממש קיימים באפוס המקורי. אבל זה כבר סיפור שונה.בעקרון, יצאתי מההנחה שהקורא שלי מכיר את הסיפור של באוולף. אפשר לשקול קטעי "קריינות", אבל השאלה היא, האם הם לא יפריעו למהלך העניינים, והאם הם לא יפריעו במיוחד לקוראים שמכירים את הסיפור ולא מוצאים לנכון לשמוע אותו מחדש. מה דעתכם?
קרן: לגבי העניין עם שן הדרקון – אממ, יש בזה משהו.
אני פשוט ראיתי את הסצינה בראש ולא חשבתי עליה יותר מדי במובן הזה, אבל את בהחלט צודקת כאן. אני אחשוב מה אפשר לעשות עם זה.
לגבי אישיות הגיבור, אני חושב שמעט הקצנת את שני הכוונים של הגיבור. מצד אחד, הוא לא בדיוק אלכוהוליסט – הוודקה כאן נועדה לתאר את העובדה שהוא "לקח קשה" את הקירבה שלו למוות ואת זה שהוא היה צריך להזכיר לעצמו, במקום הכי לא נכון, שהוא צריך להתרכז במטרה ולא לחשוב על החיים האומללים שלו. עובדה שבדרך כלל הוא לא שותה אותה (לפחות ככה). לגבי היותו הומלס – הוא לא יותר הומלס מכל שאר האנשים שלא חיים בערים המוגנות. שבלונת ה"אלכוהוליסט ההומלס" לא לחלוטין מתאימה כאן, אני חושב, כי הוא החיים הקשים איתם הוא נאלץ להתמודד והמצב הלא בדיוק מזהיר שלו לא מיוחדים לו – ככה החברה, ככה האנשים בה.
ומהצד השני, לא "לוחם צדק" הוא מה שקפץ לי לראש. איך שאני רואה את זה, לא צדק הוא מה שגורם לו להשאר בחוץ ולא ללכת לעיר – הוא פשוט התרגל מדי לחיים האלה. אלה חיים גרועים, הוא לא רוצה אותם, אבל הוא לא מסוגל אחרת. הוא פשוט מפחד לעזוב את החיים היחידים שהוא באמת מכיר. מעבר לזה, בחוץ הוא לפחות מישהו, לפחות יש לו מקום ברור ומוגדר במערכת האקולוגית. בעיר המוגנת הוא כלום. כמובן, אני לא כופה אף פירוש, אבל באופן אישי, לא תפסתי דווקא את הרצון לעשות צדק ולהרוג את כל הדרקונים המרושעים כמניע להשאר מחוץ לעיר.נ.ב. אני לא יודע מה יותר מד"ב בסיפור הזה – היצורים המוזרים, או זה שילדים ביסודי במדינת ישראל ידעו מי זה באוולף…
לטעמי, הסיפור די רע.
הסיפור הוא לא סיפור הבנוי על עלילה או דמויות, ומה שהוא עושה זה רק מתאר סצינה מסויימת. אין בכך כל פסול, אבל סיפור שכל כולו מתאר סצינה צריך לעשות זאת במיומנות גדולה מאוד. כל מה שעושה הסיפור הוא מעביר הרגשה, תמונה. כשאני קורא את הסיפור הזה, אני צריך להרגיש את מה שמרגישה האישה – את הפחד הקל הראשוני, את התגברות הפחד, את אי הוודאות של הבריחה, את הפחד הלא אנושי כשהגוף מסרב להגיב, את הבחילה וערפול החושים כשהכל מגיע לסיומו. הסיפור לא מעביר שום דבר מזה. הוא נקרא בריחוק, באדישות, אין שום הזדהות עם האישה חסרת השם (חוסר השם לא לחלוטין תורם כאן). ריחוק כזה היה אולי במקום ממש לקראת הסוף, כשהערפול גורם לה לראות את הסיטואציה מבלי להרגיש פחד או בחילה, אבל בהחלט לא לאורך כל הסיפור.
כדי להעביר את ההרגשה הזאת צריך להשתמש בסגנון עשיר, עם הרבה אמצעים אמנותיים מחושבים היטב. אני לא אומר שזה קל, ולכן, לדעתי, סיפורים כאלה, הבאים להעביר רגש או תמונה, הם לא לסופרים בתחילת דרכם.
בסיפור בו יש עלילה טובה או דמויות טובות, סגנון דל יכול להסלח. בסיפור שכל מה שיש בו הוא סגנון, סגנון דל משמעו סיפור שהיה יכול באותה המידה גם לא להכתב.נ.ב. משפט שלישי מהסוף: "אגנה של הדמות החלה לנוע אחורה וקדימה, תוך כדי נשיכת צווארה של האשה". אגן זה זכר, ואני גם מאוד מקווה שלא האגן היה זה שנשך את צוואר האשה, כפי שאומר המשפט…
המלה הכי טובה שאני יכול לחשוב עליה לתיאור הסיפור היא "מבוזבז". הרעיון כשלעצמו משעשע, אפילו מעניין, אבל אתה לא לוקח אותו לשום מקום. בתור סיפור הומוריסטי זה לא עובד, כי לא הייתי אומר שמה שאתה מתאר הוא יותר מדי מצחיק, בתור סיפור אירוטי הוא עובד עוד פחות, ושום מוסר השכל או מחשבה עמוקה לא ראיתי כאן.
מעבר לזה, חצי מהסיפור בערך לא קשור לרעיון המרכזי. עיקר הסיפור הוא המקרה שקרה לחבר – אז למה כל החלק של בית הקפה, של מישהו שמאחר לפגישה? זהו סיפור מסגרת מיותר לחלוטין, היה עדיף בהרבה אם היית מתאר רק את מה שקרה לאותו חבר. מקסימום, תתחיל עם כמה שורות על זה שאחד יושב בבית קפה ומחכה למישהו, ואז אותו מישהו נכנס.
בעיה נוספת היא שהסגנון רדוד למדי. עצם העובדה ש"ככה הם באמת מדברים וחושבים" עוד אינה תירוץ מכריע לרדידות בסגנון.
וכמו שכבר נאמר, יש מיני בעיות בפיסוק ובמבנה המשפטים.לסיפור הזה יש אולי זכות קיום בתור חלק מיצירה גדולה, שבה אנו יודעים מי הגיבור, מי אותו אחד שמספר את הסיפור, למה הוא מחכה לו בבית הקפה, ולאחר סיום הסיפור אנו חוזרים לעיקר היצירה. כשלעצמו, לא.
הנה רעיון טיפה שונה לפסקא האחרונה (לפני האחרונה, אם להיות מדוייקים). אני חושב שככה עדיף.
למעלה הייתה שמש והיה חם. והיה חול צהוב בוהק, ובמרחק מה את החול ליחכו גלי טורקיז שקטים של אוקיינוס רחב ידיים. בכוון האחר ניתן היה לראות את שוליו של יער צעיר. פה ושם החלו להגיח עוד כמוהו ? באיטיות, בהיסוס, עולים לפני החול כמו גופות של דגים לאחר פיצוץ דינמיט מתחת לפני המים.
קודם כל, תודה.
קשה לי להבין אם הבעיתיות העיקרית היא עצם העובדה שלסיפור חסר בשר, או אי-התאמתו לעולם. אני מוכן ומזומן לשכתב ולשפר, ואני בהחלט פתוח להצעות (אני יכול לנסות גם לבד, כמובן). האם עוד יש לי את הזמן?בקשר להתאמה רעיונית, אני חושש שהסברים נרחבים בגוף הסיפור עלולים להפריע לזרימה שלו; יכול להיות שמקום יותר יאה להם הוא במילון. איך שאני רואה את זה זה ככה: נניח שהעולם הוא מטריאליסטי לחלוטין (כל הנשמה מסתכמת בנוירונים במח). במצב כזה, אותם נוירונים ניתנים לשינוי באותה המידה כמו כל עצם פיזי אחר. הרי העולם כולל יצירה של כפילים, ובמקרים של חלמים חזקים מאוד, נאמר שקשה עד בלתי אפשרי להבדיל בין הכפיל למקור, ולכפילים יש את התודעה של המקור. נראה לי שאם אנו מניחים את האפשרות של יצירת תודעה והתאמתה לגוף, הרי שמחיקת תודעה מגוף ויצירת תודעה אחרת לגוף זה וכיוצא באלה מניפולציות על תודעות אינן מהוות שבירת מוסכמות רצינית, אלא הרחבה מתבקשת.
נוסף על כך, ארקדי היה חלם חזק מאוד. אני מניח שלחלמים ממוצעים, אפילו מעט מעל לממוצע, אין יכולות שאפילו מתקרבות לרמה כזו. כאלה כמו ארקדי קיימים בודדים, ואולי הוא אף היחיד מסוגו – למרות שאני לא רוצה להכנס לוויכוח "החלם בסיפור שלי חזק יותר מהחלם בסיפור שלך". דבר זה בהחלט יכול להסביר את העובדה שתופעות כאלה לא קורות בחיי היום יום. מקסימום, יכולות לאדם מסויים להופיע מחשבות מעט מוזרות, שמקורן בעצם לא אצלו – אבל האם מישהו באמת ישים לב ויחשוד במשהו אם תצוץ בראשו מחשבה מוזרה או אם הוא יחלום על משהו מוזר?את הסיפור בפני עצמו אהבתי – אם כי יש לי סוג של פטיש לרעיון הזה, ככה שאני משוחד למדי.
הבעיה העיקרית היא שהרעיון באמת לעוס – מטריקס והמופע של טרומן הינן רק שתי הדוגמאות הבאנאליות – וגם הרעיון של "הדלת המסתורית במרטף הבית" סובל ממחסור במקוריות.
ברמה העלילתית נטו, נשאר לא ברור מאיפה יותם עליו חלם מיקי ידע את שידע, בהנחה שזה אכן היה נכון, ועצם העובדה שמיקי שאל את השאלה הזאת לא פותר את הבעיה – רק גורם חשוב שהיית מודע לבעייתיות, אבל בעצמך לא ידעת איך לפתור אותה. בנוסף, האם הוריו של מיקי ידעו את כל מה שמיקי עושה בעולם החלום הזה, ולכן הזהירו אותו שלא לפתוח את הדלת באמצעות ד"ר שלאף? אם כן, הרי זה מעשה טיפשי למדי – הם אמורים להכיר את הבן שלהם מספיק טוב כדי לדעת שאם כל מיני אנשים אומרים לו "אל תפתח את הדלת המסתורית במרטף הבית שאתה לא אמור לדעת עליה", אז הוא לבטח יפתח אותה. לצורך הדיון, אני לא יודע מי צריך להיות כדי לא לפתוח אותה.
נשאר לי גם מעט לא ברור למה להורים שלו לא היה את הכח לחלום בית יפה יותר, כמו שעשה מיקי בסוף הסיפור. הייתי חושב שיחסית לבניית משהו כמו עיר שלמה, עיצובו של בית אחד אינו מהווה הבדל משמעותי לכאן או לכאן.ועוד שאלה אחת, אם כי ללא קשר לביקורת על הסיפור – יש להבין שהסיפור מתרחש הרבה אחרי קו הזמן המתואר במילון, כיוון שבקו הזמן הנוכחי אין שום מלחמה שכזאת, אמת?
[הערה קטנונית]
האמת, הסיפור מתרחש בסנקט פטרבורג. לפי מה שאפשר להסיק מהסיפור, מוסקווה לא הייתה המקום היחיד בו נערכו ניסויים, אלא הייתה רק היחיד עליו נודע לציבור הרחב לאחר מכן – אולי בגלל שממנו מישהו הצליח לברוח (בדרך קונבנציונלית, ז"א), ולכן לגביו התפשטו אי אילו שמועות. את כמות המכונים האמיתית ואת מיקומיהם אני משאיר לכותבי המילון.
[/הערה קטנונית]מאוד מצטער על ההטרדה, אבל מתי בכל זאת יפורסמו שמות הזוכים? אני יודע ש"בקרוב" לא הוגדר, אבל בכל זאת כבר עברו 10 ימים מאז הכנס…
ובאותה ההזדמנות, שאלה נוספת – האם כעת, משהסתיימה התחרות, מותר לי לפרסם את הסיפור ששלחתי אליה (באתר "במה חדשה", לדוגמא)?
