ללא שם בינתיים.

[נסי מקאנואי]

אני לא זוכר את עצמי מאושר. לא זוכר את עצמי בוכה.
אמא ואבא מספרים שזה מאז שיותם חטף את הטיל ההוא מהאמריקאים ליד חוף אכזיב. אבל אני לא מאמין להם, כי אני לא זוכר אותו בכלל, אני יודע איך הוא נראה רק מהתמונות. חוצמזה, מאז לא היו מלחמות יותר, אז איך זה יכול להיות שאני עצוב. כל הזמן.
הם ניסו עליי הכול, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, תרופות טבעיות ותרופות קונבנציונליות. פלו?טין, כי לא היה פרוזאק במצור, דמיון מודרך, היפנוזה ואפילו פרחי באך. רק טיפול בחלומות לא ניסיתי, כי אמא ואבא לא חשבו שזה יעזור, רק יפריע. אבל אז לא נשארו עוד סוגי טיפולים, אז הם נכנעו והחליטו שאני אלך לדוקטור שלאף, חבר המשפחה, שמטפל בחלומות.
לא חשבתי שזה יעזור, עד שקרה מה שקרה.
בבית אמא ואבא תמיד חייכו, תמיד צחקו וחיבקו ורק אני עם הפרצוף-תשעה-באב שלי הורס להם הכול. חברים שעממו אותי, אז לא היו לי כמעט. ביחוד כאלה שמרחמים עליי בגלל יותם. כאלה, אני לא נשאר לידם אפילו שניה. אני כבר יודע טוב מאוד לזהות איך מרחמים עליי, מבלי שיגידו כלום. הם מתייחסים אליי כמו אל כד של חרסינה, כמו נסיך אבוד, כמו שכל השכונה המטומטמת שלנו התייחסה אלי.
רק לאחרונה הבנתי שאני עוד יותר מעוצבן משום שבעצם הכול כל כך בסדר. שום דבר רע לא קורה, כולם נחמדים אליי ויש לי הכול, יותר מדי. זה לא שאנחנו עשירים, אבל יש לי את כל מה שאני צריך. אמא ואבא תמיד דואגים לזה. מאז שהייתי קטן, או כמו שאבא אומר, מאז המלחמה של יותם, הכול כבר טוב, הוא אומר כאילו שהוא לא מדבר אליי, שאני אשמע ואחשוב שזה באמת. אפילו מזג האוויר נוח, אפילו השירים יפים יותר, אפילו האנשים טובים יותר.
רק לי, לילד הנאחס, רע.
אפילו לא רע לי מאוד, רע של למות. סתם רע כזה שעושה חשק להיעלם, ללכת לישון ולא לקום. שהעולם יסתדר בלעדיי.
חבל שאני לא מתתי במקום יותם. אם חושבים על זה, כשהוא מת זה היה בעצם עונש לשנינו. איך זה שהעולם אמור להיות כל כך טוב, ועושה את זה בכזאת אכזריות.

הכול השתנה לפני כמה ימים.
לילה אחד עברתי ליד חדר השינה שלהם, ביום שאמא ואבא חשבו שהלכתי לישון מוקדם, כי הרגשתי לא טוב. מישהו סיפר לי פעם שהדבר הכי מגעיל בעולם שהוא עשה זה ללכת בלילה לשירותים ולשמוע את ההורים שלו עושים את זה. הוא אמר שהוא כמעט הקיא מזה. אני אפילו לא זוכר מי זה היה, פשוט הסיפור הזה קפץ לי לראש כשעברתי שם, ליד חדר השינה שלהם.
לא שמעתי אותם עושים את זה, למזלי לא. אבל שמעתי משהו שעשה לי בחילה, משהו שסובב לי את הלב בתוך הגוף. מעולם לא הסתירו ממני משהו לפני כן, לפחות חשבתי כך. שמעתי אותם מדברים על דלת בדירה המרתף, דלת שלא ידעתי שקיימת. דירת המרתף הלא בנויה שלנו, שהייתה אמורה להיות של יותם כשהוא יגמור את הצבא כדי שיוכל לחסוך דמי שכירות בזמן שהוא לומד. אני כמעט לא הסתובבתי שם, לא מאז שהייתי ילד קטן.
אבא דיבר אל אמא בשקט, אבל שמעתי הכול. הוא אמר לה שאני גדל כל כך מהר ושהוא פוחד שאני אגלה את הדלת המוזרה הזאת. זה נשמע לי קצת מטופש ולא הגיוני, דלת? בתוך הדירה? אמא אמרה לו שהיא בטוחה שאני אעזוב את הבית בקרוב, כי אני כמו יותם, עצמאי כזה ואז יהיה בסדר. אז אבא אמר משהו שלא הצלחתי לשמוע ונגמר ב:"…לא כמו יותם" ואמא התחילה לבכות את הבכי השקט הזה שמכאיב לי כל כך, הבכי הנדיר שלה שנשמע כמו מפולת קטנה שאי אפשר לעצור, נשמע אמיתי.
אז הם אמרו משהו על העצבות האינסופית שלי וכבר לא היה לי כוח להקשיב, בעיקר כי נמאס לי לשמוע את אותם דברים כל פעם מחדש ונמאס לי לשמוע כמה אני דפוק. נמאס.

אבל מאז לא הצלחתי להפסיק לחשוב על הדלת הזאת למטה ורק חיכיתי ליום שאני אהיה לבד בבית בכדי שאני אוכל ללכת ולבדוק, לראות אם זה נכון, אם הדלת שם. זה לא היה קל, כי אמא ואבא עבדו בבית וכמעט לא יצאו. לא בלעדיי.
אחרי שחיכיתי יותר מדי זמן, פשוט ירדתי אל הדירה, כבר לא היה אכפת לי שיתפסו אותי.
סתם דלת, סתם דלת קטנה שנשענה על הקיר. לא העזתי לגעת בה, לא יודע למה. חזרתי למעלה, כאילו כלום לא קרה ולא דיברתי עם אף אחד, לא היה לי חשק. הם לא שמו לב בכלל, אמא הגישה ארוחת צהריים ואבא קרא את העיתון שלו. קצת כעסתי עליהם, האמת, אבל לא כל כך ידעתי מה לעשות עם הדלת הזאת, פחדתי לדבר עליה ועוד יותר פחדתי לפתוח אותה.
אבל מאוד רציתי לעשות את זה, מאוד רציתי לפתוח אותה.

בבוקר שלמחרת, קרה עוד דבר.
אני לא זוכר על מה חלמתי, אבל כשהתעוררתי בבוקר, יותם ישב על המיטה.
"אתה מכיר אותי?" הוא אמר. לא הצלחתי לענות.
הוא קם ויישר את השמיכה, התמתח.
אני נצמדתי אל קיר המיטה ולא הצלחתי להגיד כלום. לא כך דמיינתי אותו, הוא היה עייף מדי ולא מגולח. הוא לא חייך כמו בתמונות והעיניים שלו לא נצצו.
"מה אתה מסתכל עליי ככה, אתה זה שחלמת אותי." הוא אמר ונשען על דלת החדר.
בלעתי את הרוק וניסיתי לא להסתכל לו בעיניים.
"למה אתה כאן?" שאלתי.
"אתה זה שצריך לדעת," הוא משך בכתפיו, "אמרתי לך, אתה חלמת אותי לכאן."
הנדתי בראשי, "לא יכול להיות, אני לא יכול לעשות דברים כאלה."
הוא נחר וניגש אל החלון, הביט החוצה אל עץ האורן הענק בחצר.
"לאמא ואבא יש את היכולת הזאת, די חזק האמת. לי יש את היכולת הזאת," הוא אמר והביט בי, "מה אתה חושב שעשיתי בצבא."
השפלתי מבט שוב. אמא ואבא לא סיפרו לי גם את זה, זה עשה לי סחרחורת, הרגשתי רע. הוא לא שם לב בכלל.
"אז למה אתה חושב שלך אין את היכולת." הוא משך באף והוסיף, "אתה בטח גם לא יודע למה חרא לך כל הזמן, אה?"
נשכתי את השפה, היו לי אלף דברים להגיד אבל לא רציתי להפסיק אותו.
הוא עצר וטפח על כיסיו עד שמצא ושלף סיגריה. יותם מעשן? רציתי רק להרים את השמיכה מעל הראש ולישון. היה לי חשק ענק לצעוק עליו.
"איך זה יכול להיות שאתה יודע דברים שאני לא? אה?" אמרתי, "אם אני הרי חלמתי אותך."
הוא משך בכתפיו ונשף את העשן לעבר החלון הפתוח, לפחות זה.
"החלומות הם ישר מהתת מודע, לא?" הוא גיחך. לא החזרתי חיוך.
"אני יודע על הדלת." הוא אמר, כאילו סתם.
"אני יודע שאתה מת לפתוח אותה ואין לך אומץ." הוא המשיך, "אבל אתה יודע שאתה צריך, אתה יודע שאתה חייב."
מצמצתי בעיניי, הדמות שלו החלה להיטשטש, הרגשתי את כאב הראש שמבצבץ והולך להתחזק. רציתי לקרוא לאמא ואבא שיעיפו אותו מכאן, שיספרו לי שהוא לא באמת יותם. לא יכול להיות שהאיש המגעיל הזה הוא יותם. צעדים נשמעו מאחורי הדלת, עולים במדרגות העץ. הפסקתי לנשום.
כמו העשן שלו, יותם התפוגג כשהדלת נפתחה ואמא נכנסה. היא נשענה על הידית והמשקוף והביטה אליי.
"אתה מוכן? דוקטור שלאף הוא איש עסוק, לא רוצה שנפסיד את התור שלו." היא אמרה ואז רחרחה את האוויר. החזקתי את הנשימה, הנהנתי במהירות וקפצתי מהמיטה. היא עוד עמדה שם רגע ואז התקרבה ונשקה לי על המצח.
"ילדון יקר שלי, עצוב שלי."
התעלמתי מההרגשה הרעה הזעירה הזאת, הדוקרנית, שהמילה 'עצוב' גרמה לי להרגיש ולקחתי את הגרביים שהיא הגישה לי. כבר גדול מדי לשטויות שלה, נמאס לי, כבר גדול מדי.

כשהגענו, נשארתי בחדר לבד עם שלאף. כך הוא רצה.
הוא הסתכל עליי, בעיניים הפוזלות שלו והזקן העבה שלא היה מלוכלך אבל נראה מלוכלך.
"ראיתי קצת מהחלומות שלך." הוא אמר בלי הקדמות.
הנהנתי, ניסיתי להיזכר אם הסכמתי לזה בכלל, אם יש חלומות שאני לא רוצה שמישהו יראה. אבל לא זכרתי שחלמתי בכלל, אז זה הפסקתי לחשוב על זה. לא חושב שחלמתי מאז שהייתי ילד קטן.
"אתה מדבר עם יותם." הוא אמר במין פרצוף לא מוגדר.
"זה לא יותם." אמרתי. לא הייתי בטוח שאני בכלל רוצה לדבר איתו על זה.
"זה לא משנה." הוא אמר ולא הפסיק להסתכל לי בעיניים.
"אז איך אתה מתכוון לרפא את מה שיש לי?" שאלתי, לא היה לי כוח לפטפוטים.
הוא חייך מבעד לזקן, חיוך של רובוט או פקיד משועמם, קם והסתובב אל השידה הגדולה מאחוריו. הוא פתח מגירה וזרק על השולחן קופסה לבנה נקייה.
"קח את אלה לפני השינה." הוא אמר, "זה טבעי."
אני לקחתי את הקופסה ודחפתי לכיס. היה ברור לי שזה הולך לפח.
"אם זה לא יעבוד, אז אני אתחיל בחלומות שלך. אתה יודע איך זה הולך, אני מוצא אותם ומנתח, מדבר איתם, מדבר איתך. חוזר חלילה עד שיש התקדמות." הוא אמר בקול יבש.
חייכתי בקושי רב. עכשיו כבר הייתי בטוח שאין סיכוי שאני אתן לו לגעת לי בחלומות, אם יהיו. לא מבין למה אמא ואבא שלחו אותי לכאן בכלל. הנהנתי לתודה וקמתי ללכת.
"מיקי," הוא אמר, היד שלי מונחת על ידית דלת היציאה.
"יש לי עוד עצה בשבילך." הוא אמר והעיניים שלו כאילו התעוררו, "אל תפתח את הדלת ההיא."
"מה?" בלעתי את הרוק שלא היה.
"אתה יודע על מה אני מדבר." הוא אמר, "אם תפתח אותה, לא תוכל להחזיר את הגלגל אחורה."
ניסיתי לקרוא את העיניים שלו, את המבט שלו, אבל לא הצלחתי. רק רציתי לצאת משם.
"אל תפתח אותה." הוא חזר על עצמו.
יצאתי אל אמא שישבה בחדר הקבלה מבלי להסתכל לאחור.

בלילה, כשהם ישנו, ירדתי אל הדירה עם פנס. זה בער בי, הייתי חייב.
הלכתי בשקט שלא להעיר אף אחד, אפשר לשמוע צעדים מהדהדים דרך הקירות בבית שלנו. צעדתי בתוך פסולת האבנים שברצפת הדירה הלא גמורה וקיוויתי שכל המסמרים החלודים שנשארו מהבנייה לא מחכים לי בחושך.
הדלת הייתה בחדר שהיה אמור להיות המטבח, כאילו תלושה, שעונה על הקיר. מתקלפת, קצת קטנה מדי בשביל איש מבוגר.
לא לפתוח אותה, הוא אמר, אבל יותם אמר שאני חייב. אבל זה לא היה באמת יותם. הוא לא נראה כמו יותם של התמונות והסיפורים, נראה כמו משהו שיצא מהסיוטים שלי. רציתי לחזור למיטה, אולי אני אקח את הכדורים של שלאף, אולי הפעם זה יצליח ואני ארגיש קצת טוב.
משכתי את הדלת והופתעתי שהיא לא נפלה. רק נפתחה.
בהתחלה הרגשתי כאילו הייתי שם פעם, כאילו מזמן מזמן בחיים אחרים. ואז זה הרגיש כאילו הבית ייפול, כאילו תלשתי את עמודי המסד שלו, פערתי חור חשוך מתחתיו. כך זה בעצם נראה, חור גדול מתחת לבית. צעדתי קדימה, פנימה, החוצה. זה היה יותר מחור, זה היה ענק. זה היה גבעות חשוכות, חשופות, מוכרות. זה היה הבית, השכונה שלי. רק בלי הבתים ובלי הכבישים כמעט ובלי גן השעשועים ליד הבית, זה שגדלתי בו.
עמדתי ליד השיחים שבקצה הגבעה ולא היה לי ברור לגמרי איפה הבית שלנו, השיחים היו אחרים והכול היה… מעוות מרוסק. לאוויר היה ריח עדין של שריפה, עקצוץ.
הלכתי אל הבית היחיד שעוד עמד על תילו, מעבר למכתשים שניקדו את הכביש שנראה כמו, רק נראה כמו. מלבנים קטומים עיטרו את הגבעות החשופות, שאריות של בטון ואבן ירושלמית מתפוררת. ירדתי בשביל המפורק שנראה כאילו ענק בעל תיאבון לאבנים נגס בו. בעטתי קלות בשער העץ שלנו שהתקפל וכמעט נפל. הרגשתי כמו בתוך ציור של אשר, אני נכנס לבית שבתוך בית שבתוך… רק שהבית הזה, המקום הזה היה שבור לחתיכות.
עליתי במדרגות מתחת לשאריות של גג רעפים ודחפתי קדימה דלת שכנראה הייתה פעם פלדלת ולא נראתה בכלל כמו הדלת שלנו.
הם ישבו שם, ואני רציתי למות כשראיתי אותם.
שלדי אדם, בדים חומים מרוב לכלוך נתלו עליהם ועיניהם בולטות מחוריהן. האור הקלוש, הצהבהב-חולני היה שליו מדי. הם לא זזו ולא קמו כשנכנסתי לחדר הפרוץ.
אמא ניסתה לחייך, הקמטים והשיער הלבן מדי שלה כאילו מתקפלים מתחת לעומס. הכתפיים שלי רצו להתנתק ממני, גל של חולשה שיתק אותן.
לא אמרתי כלום, זה היה ברור שאני יודע מה אני רואה. אבל ההכרה וההבנה עוד לא עשו דרכן לגמרי, לא הגיעו אל החלק של המוח שהייתי מודע אליו.
"שב, חמוד שלי." אבא אמר בקול סדוק יותר מהקירות.
התיישבתי, נתתי לענן האבק והחול שהתרוממו לעטוף אותי, להחביא אותי לכמה שניות. סילקתי קרטונים קרועים קשים מבוץ יבש, של אוכל משומר ומיץ תפוזים. זה הרגיש כאילו אני נוגע במשהו עמוק, נוגע בעצב שלי, האמיתי.
"למה?" שאלתי מבלי להסתכל אל אף אחד מהם במיוחד.
אמא השפילה את הראש, אבא בהה אל החלון.
שתקו.
"כי רצינו לגדל אותך בעולם נורמלי, מיקי, עולם שילד אמור לגדול בו."
"לזה אתם קוראים נורמלי?" שאלתי, הרגשה מוזרה החלה לעלות בי. כאילו אני מחליק, נסחף בזרם, אל כלום, אין. לא הצלחתי להמשיך לדבר.
"היית מעדיף לחיות בעולם הזה?" אמא שאלה, מבעד לסדקים של קולה צלצל הרוך המוכר, "היית מעדיף לחיות בעולם שיש בו רק מלחמה."
הפנים שלה נטו הצידה, היא אפילו לא חיכתה לתשובה.
שתקתי.
"אז בעצם כל לילה אתם…" עצרתי, שוב התחושה הזאת. כל לילה אתם חולמים בשבילי.
אמא הלבנה, הזקנה השבירה, קמה והתיישבה לידי. הסירחון שלה לא הפריע לי. היא ליטפה.
"לקח לנו הרבה זמן לבנות לך את העולם ההוא, השתמשנו בכל החומר שיכולנו למצוא. לא רצינו שתגמור כמו יותם, המלחמה הרעה האינסופית הזאת בכל זאת הביאה איתה גם משהו טוב." היא הרימה אצבע כחושה והצביעה אל החלון.
"יש לנו כאן באר משלנו, שמחזקת חלומות, אספקה משלנו."
הרמתי אליה מבט, אל העיניים השבורות שלה.
"אז למה לא פשוט בניתם הכול מחדש?" שאלתי בשקט, "למה לא בעולם הזה."
"אנחנו לא עד כדי כך טובים, יקר שלי." אבא אמר, "אנחנו לא יכולים לחלום לעצמנו. בכל לילה אנחנו צריכים לחדש את החלומ… את העולם הקטנטן שלך וזה רק כשאנחנו ישנים."
"רק ניסינו לתת לך משהו." אמא הוסיפה ואז עצרה, גרונה מתפתל בתנועת בליעה, "משהו שלא הצלחנו לתת ליותם, משהו ש…"
היא בכתה את הבכי האמיתי שלה.
חיבקתי אותה, אבל לא לגמרי, עד שזה הפסיק. קמתי.
"אז מה תעשה עכשיו, מיקי?" אבא שאל והביט בי. לא הצלחתי להחזיר מבט, הרגשתי כאילו אני עומד לדרוס חיה פצועה.
"עדיף שתחזור אל העולם ההוא, יקר שלי." אמרה אמא, "אתה לא בנוי לעולם הזה לעולם הא…"
"העולם האמיתי?" שאלתי.
הם שתקו.
"מה יש לך לעשות כאן…" אמא אמרה.
הסתכלתי בהם, שני עלובי הנפש שהיו ההורים שלי, שחשבו שהם עושים לי טוב, שגידלו אותי בבועה וחשבו שזה טוב.
צעדתי קדימה בתוך ערימות האבנים והאבק, מבלי לאמר מילה נשקתי לאבא ואז לאמא ויצאתי משם. בפנים הרגשתי איך שאני מתפרק, העצבות המחורבנת שוב השתלטה עליי. אבל הפעם, לפחות, זאת הייתה עצבות אמיתית. לא יודע למה, אבל זה הרגיש טוב. טוב יותר.
יצאתי משם.
חזרתי אל הדלת.

XXXXXXXXXXXXX

"עוד מיץ תפוזים, אבא?" יותם שאל את אבא וקרץ לי.
הוא היה מגולח וחייך, בדיוק כמו בתמונות. אבא הנהן באיטיות ואז הביט אליי וחייך, באמת. הוא מחק באצבעו כתם אבק קטן על שולחן העץ המבריק ויישר את הצלחת המלאה שלו.
אמא הפריחה נשיקה באוויר ויישרה את שמלת הארגמן היפה שלה. יותם נעלם במסדרון המרווח ואפשר היה לשמוע אותו צועד אל המטבח.
"מיקי, הבית הזה מדהים מיקי." אמר אבא, "יותר טוב משיכולנו לקוות, יותר טוב משיכולנו לחלום בשבילך."
חייכתי.
"העולם הזה, העולם הזה בכלל נעים." הוסיפה אמא ולגמה מהיין, "תמיד ידעתי שיש לך כשרון, תמיד חשבתי שהעצבות שלך תיעלם כשתגדל ותלמד לחלום…"
הבטתי אליה וחייכתי.
העצבות לא נעלמה, לא נעלמה בכלל. רק הפכה למוחשית יותר, אמיתית יותר.
לא יכולתי בכלל להתחיל להסביר לה למה.

[ODDin]

את הסיפור בפני עצמו אהבתי – אם כי יש לי סוג של פטיש לרעיון הזה, ככה שאני משוחד למדי.
הבעיה העיקרית היא שהרעיון באמת לעוס – מטריקס והמופע של טרומן הינן רק שתי הדוגמאות הבאנאליות – וגם הרעיון של "הדלת המסתורית במרטף הבית" סובל ממחסור במקוריות.
ברמה העלילתית נטו, נשאר לא ברור מאיפה יותם עליו חלם מיקי ידע את שידע, בהנחה שזה אכן היה נכון, ועצם העובדה שמיקי שאל את השאלה הזאת לא פותר את הבעיה – רק גורם חשוב שהיית מודע לבעייתיות, אבל בעצמך לא ידעת איך לפתור אותה. בנוסף, האם הוריו של מיקי ידעו את כל מה שמיקי עושה בעולם החלום הזה, ולכן הזהירו אותו שלא לפתוח את הדלת באמצעות ד"ר שלאף? אם כן, הרי זה מעשה טיפשי למדי – הם אמורים להכיר את הבן שלהם מספיק טוב כדי לדעת שאם כל מיני אנשים אומרים לו "אל תפתח את הדלת המסתורית במרטף הבית שאתה לא אמור לדעת עליה", אז הוא לבטח יפתח אותה. לצורך הדיון, אני לא יודע מי צריך להיות כדי לא לפתוח אותה.
נשאר לי גם מעט לא ברור למה להורים שלו לא היה את הכח לחלום בית יפה יותר, כמו שעשה מיקי בסוף הסיפור. הייתי חושב שיחסית לבניית משהו כמו עיר שלמה, עיצובו של בית אחד אינו מהווה הבדל משמעותי לכאן או לכאן.

ועוד שאלה אחת, אם כי ללא קשר לביקורת על הסיפור – יש להבין שהסיפור מתרחש הרבה אחרי קו הזמן המתואר במילון, כיוון שבקו הזמן הנוכחי אין שום מלחמה שכזאת, אמת?

[???]

תודה על הביקורת!

אם זה באמת מסקרן אותך מי חלם את יותם, יש רמזים המפוזרים לכל אורך הסיפור מלבד זה שמצאת.

[מאת]

תגובות