התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
לסיפור מד"ב "הומוריסטי", אך לטעמי המשובחים שבהם הם אלה הנשארים עקביים למרות ההומור והצחוקיה.
באשר לטענתך כי הומור מפריע לך לעכל רעיונות רציניים – חבל, כי זו דרכן של דיסטופיות וביקורות חברתיות מאז ומעולם – ראה "ברזיל", "יומני כוכבים" ו-"הקיבריאדה" של לם, ואפילו, הגדול והקדום מכולם, "דון קיחוטה" לסרוואנטס.דיסטופיה חביבה ביותר בה נתקלתי לאחרונה, אגב, היא "אומון רע" של ויקטור פלווין – סופר רוסי, לא מן הוותיקים, המתעלל בעליצות בגוויתה המרקיבה של תכנית החלל הסובייטית…
אם רעיון הסיפור נראה לך כ-"בוא נחזור על סצינת הבריאה עם רדיו וביליארדיסט", הרי שהחמצת את רוב תוכן הסיפור ונגעת רק בפרטים שטחיים. אם הסיפור נראה לך כ-"מד"ב הומוריסטי", הרי שאני הייתי מסווגו דוקא כ-"פנטסיית אימה" (משעשעת, אולי, אך עדיין אימה).
הסיפור דן בסוף העולם, אלוהות ואמונה, יצר ותשוקה, מזון, מחלת קרינה והבנאליות של החזרה בתשובה, כל זאת בפחות מ-400 מילה. ישים לב כבודו כי האמירה החשובה באמת מסתתרת דוקא במשפט האחרון מפי מומי ולא במעשיו לאחר מכן (אללי, שהדרדרתי לידי הסברים שכאלה).יסלח לי כבודו, אבל האזכור כי "לא בעיה לבוא עם רעיון הומוריסטי" וכו' מכעיס משהו. לו הייתי כותב על ליצן שהחליק על קליפת בננה, אולי הייתי ראוי להערה זו, אך סיפור זה ודאי כי הוא חף מבנאליות כזו שאתה מנסה (מסיבה זו או אחרת) להדביק לו.
ראשית, מתגובתך נמצאתי למד כי לא הבנת את הסיפור שלי. חבל, אבל זה מה יש.
שנית, כתיבת סיפור משעשע כרוכה, לטעמי, בטרחה גדולה בהרבה מאשר יגון או "רצינות", שהנם קלים מאד להפקה, יחסית. קל מאד לכתוב צרור בדיחות מטופש, כמובן, אלא שזה לא המקרה בסיפור שהבאתי.
שלישית, הודעתי באה להראות את דרך המחשבה בבנית סיפור, לאו דוקא מד"ב. מד"ב, במקרה למענו הבאתי את הדוגמה, יבוא בשלב למתקדמים. בינתיים אנו תקועים, מה לעשות, בשלב בו מסבירים לכותב מהם "התחלה", "אמצע", "סוף", "עלילה", "רעיון", "פואנטה", "מסר" וכדומה. הדוגמה שהבאתי מושלמת למטרה לשמה היא נועדה, וייטיב לעשות מר אודווין אם יסיק ממנה לגבי דרך פעולתו בעתיד.צריך ללכת, ב-4 בבוקר, באבן-גבירול מדיזנגוף לרוקח, לאחר שאכלת כמות נכבדה של פשטידת בטטות מעשה ידיו של ידיד שוחר טוב. אם כבר אז כבר…
(תודה, כמובן…)
אלא שבמקרה זה העדפתי את תוכן הסיפור על פני שורת המחץ.
והסיפור, אם אתה ממש מעוניין לדעת, נכתב בראשי תוך כדי הליכה לאורך רחוב אבן גבירול, בואך ארבע לפנות בוקר אחד…להיות חסיני גועל…
חוץ מזה, הוא לא *כל* כך מגעיל. נו, טוב, אולי קצת…
באשר לעצות מועילות וכו' – אני בהחלט מתכנן לכתוב מעט על הנושא, ואף לקבץ כתבות אחרות שיועילו לכותבים צעירים (אם מישהו מכיר כתבה כזו שנוכל לפרסם כאן – אשמח).
הפיסוק והניסוח (ולא כך הוא, למרות שניכר שיפור מסוים). מה עכשיו?
עכשיו, ידידי הצעיר, צריך *סיפור*. ניחשת יפה – אנו זקוקים להתחלה, לאמצע ולסוף, יסודות שחסרונם מורגש אצלך ואצל כותבים צעירים רבים – אלא שאנו רוצים – דורשים בכל תוקף – גם *עלילה*. כזו שתעניין אותנו, שתגרום לנו לחשוב, שתרתק אותנו, *משהו*.סיפור שהנו נטול עלילה ו/או פואנטה (זו האחרונה אין פירושה "שורת מחץ", אגב, כפי שסבורים כמה מהנוכחים כאן) אינו מעניין לקריאה, ולכן *אין* לפרסם אותו כאן (או, אגב, בכל מקום אחר, אם שמך הטוב יקר לך).
עצתי לך: חשוב ראשית על *רעיון לסיפור* – להבדיל מרעיון לסצנה, רעיון לגיבור מסוים, רעיון מדעי כלשהו וכדומה. רק כאשר רעיון הסיפור שריר וקיים, נסה לשוות לעצמך את הגיבורים שיאכלסוהו, את המדע שיכלל בו (או לא), את הנופים והמראות. כתוב לך בקיצור במקום כלשהו את עיקרי העלילה, הגיבורים, המקומות וכו'. רק לאחר מכן גש לכתוב את הסיפור עצמו.על מנת להבהיר את עצמי, אתן דוגמה (משל עצמי, באין אני לי מי לי וכולי). ראשית, קרא את הסיפור הבא:
*לך אתננה* / ניר יניב
מומי היה שיכור כשנפלה הפצצה, וכך ניצל. הוא הלך לפינה להשתין, כי כבר מזמן שכח איפה השירותים, וכל שולחנות הביליארד של מועדון לינקולן קפצו עליו לפתע. לכוד בכוך האפל שנוצר, רק ידו השמאלית מבצבצת החוצה – שכן הוא אהב להרים יד אחת בעת ההשתנה – התעלף מומי עוד בטרם הספיק לשמוע את הרעש.
ביום הראשון היה לו הנג-אובר רציני, אם כי העדר האור עזר מעט.
ביום השני החל הגירוד בכף ידו להציק. הוא דחף ומשך וניסה להזיז – אך לשוא. כל שולחנות הביליארד הותכו ליחידה אחת. לבסוף, במאמץ איתנים ותוך שימוש מושכל בעקרון המנוף ובמזל, הצליח מומי להפיל את החומה מעליו וגילה לתדהמתו כי איבד את כף ידו השמאלית.
ביום השלישי החל הרדיו לדבר אליו. "אני ה' אלוהיך," אמר הרדיו. "בראשית…"
"בולשיט," אמר מומי.
"סליחה?"
"רדיו לא יכול לפעול מכמה סיבות. אלף: הקרינה בעקבות התפוצצות גרעינית לא תאפשר קליטה כמה שנים טובות לפחות. בית: אין כאן חשמל."
"בראשית בראתי את השמים ואת…"
"תעזוב את זה. אם אתה מתעקש, אתה יכול לארגן לי אוכל."
אכן, מצב המלאי היה עגום ביותר. הכל, כולל גופות חבריו למשחק, הפך לאבק. הרדיו שתק.
ביום הרביעי נראה כי הרדיו הגיע לידי החלטה. "אתן את הארץ," אמר, "לך ולזרעך."
"לזרעי!" אמר מומי. "אתה באמת חושב שנשאר משהו ממנו? קרינה, זוכר? חוץ מזה, לקחת לי את כף היד הטובה. זרע כבר לא תראה ממני. זה פשוט לא ילך עם יד ימין. תאמין לי – ניסיתי. בשלב זה של חיי אני מוכן לאכול הכל."
הרדיו השמיע רעשים סטאטיים כל שארית היום, ומומי החל לחשוד שאולי אין כל העניין אלא הזיה סוטה. חזיונות מזון טרדו את שנתו.
ביום החמישי החלו שערותיו של מומי לנשור והוא בלע אותן לאלתר. אצבעות יד ימינו, כמו גם אצבעות רגליו, דיממו לאחר שכרסם בהן.
ביום השישי אמר הרדיו "אעשה לך עזר כנגדך."
"כן!" אמר מומי בלהיטות. "זה בדיוק מה שאני צריך!"
"בשר מבשרך," אמר הרדיו, "עצם מעצמותיך."
"כבר לקחת לי את היד," אמר מומי, "תעשה מה שאתה רוצה."
הרדיו שתק.
"זו רק מטאפורה, נכון?" אמר מומי בתקווה. "אם תקח ממני צלע עכשיו לא ישאר ממני כלום."
דממה.
פרץ של פעילות אחז במומי. הוא הפך שאריות, בעט בשולחנות, ניסה להרים את הרצפות ולבסוף מצא ארון שירות ובתוכו את המנקה הרוסיה של המועדון, ישנה שנת ישרים.
"לך ולזרעך אתננה," אמר הרדיו, "ותדבקו האחד בשניה, ותהיו לבשר אחד."
"תודה לך, אלוהים!" אמר מומי, ואכל את המנקה עד תומה.
ויהי ערב ויהי בוקר.*סוף*
וכעת נפרק את הסיפור לרעיונות, על פי ההוראות מלמעלה:
רעיון לסיפור: השריד היחידי להפצצה (אטומית?) על תל-אביב קבור במרתף ומנהל שיחה עם רדיו הטוען כי הוא אלוהים, המנסה, בסופו של דבר, למצוא לו "עזר כנגדו".
דמויות: מומי – שחקן ביליארד כושל ואתאיסט חובב; רדיו – לוקה בשגעון גדלות קל; מנקה רוסיה – לא מאופיינת
מיקום: מועדון לינקולן, רחוב לינקולן, ת"א – מועדון ביליארד תת-קרקעי, המאכלס שחקנים חובבים ושאר טיפוסים מפוקפקים 24 שעות ביממה.Viola…
ניבול הפה הבא שלך יגרום לי למחוק *מיידית* את כל העץ הזה, כולל סיפורך והתגובות לו. האם הבנת? אינני מוכן לסבול התנהגות שכזו כאן.
בכל הקשור לגל ולהערותיו – עצתי הכנה לך היא להתנצל *מהר* ולבקש יפה מגל למצוא עוד כמה שגיאות, שממילא אינן קשות לאיתור כלל וכלל.
ולסיום: מדע בדיוני *חייב* חוזר *חייב* חוזר *חייב* להכיל *הגיון פנימי*. הסיפור שלך *אינו* הגיוני פנימית, מהטעמים שגל (ולא רק הוא) מנה. אם ברצונך לכתוב סיפור מסוג "הכל אפשרי", הרי שאתה נמצא בממלכת הפנטסיה – אלא שלמרבה הצער גם כאן ידרוש הקורא הנבון (גל, אנכי וכל אדם אחר שראשו על כתפיו) הסבר מתקבל על הדעת לדברים. ההסבר החביב עליך – "כי ככה אני רוצה" – לא רק שאינו מספק, הוא גם ילדותי להכעיס.
אני חוזר, בפעם האחרונה: שפר התנהגותך או עוף מכאן.
אם אתה מחפש ביקורות חיוביות בלבד, אתה מוזמן להדיר רגליך מכאן לאותם "מקומות אחרים", בהם מני יצורים מוזרים מקבלים בשמחה עילגות גורפת כזו הזורמת ממקלדת העוועים שלך. הסטנדרטים שלנו גבוהים מעט יותר, לצערך. אינך מבין זאת, לצערנו. חבל, אבל זה מה יש. אם אינך רוצה לכתוב לפי הכללים – אנו איננו רוצים לקרוא. יום זך.
א. הסיבה לדרישה הבלתי מתפשרת לפרסם סיפור *רק* לאחר שהנו *שלם ומוגמר* הנה רצוננו למנוע *בדיוק* את מה שקרה כאן במקרה שלך, כלומר – פרסום סיפור לא מעוכל, לא שלם, מלא שגיאות, נטול הגהה ואשר למחברו אין מושג ירוק איך ימשיך.
ב. שים לב – זו *אינה* חוזר *אינה* חוזר *אינה* סדנה לכתיבה יוצרת. מקום זה מיועד לפרסום סיפורים שלמים על מנת לגרום *הנאה ועניין* לקוראים.
ג. לו היתה הבעיה בסיפורך רעיונית בלבד – מילא, שכן הדיון ברעיונות הוא העיקר ואין כל רע בכך. אלא שסיפור הסובל מכל החוליים שצוינו קודם (כתיב, איות, פיסוק, ניסוח וסגנון), ואשר כתוספת הנו בפירוש הפלצת-מקלדת (לאמר – ישבתי רבע שעה על המקלדת ורצתי להראות לחבר'ה) – סיפור כזה *אינו רצוי* כאן.
ד. על מנת להבהיר איזה סיפור *כן* רצוי כאן, למקרה שתתבגר במקצת בעתיד, הנה מספר רמזים:
1. כתוב את הסיפור *עד תומו*. ודא, באמצעים שונים, כי מדובר בסוף *ממש* – לא סוף פרק, לא סוף חלק, לא סוף זמני, אלא *סיומה המוחלט* של היצירה.
2. בצע סבב תיקון שגיאות. איות – ע"י WORD או בסריקה ידנית (רצוי שניהם), פיסוק, ניסוח. בדוק אם הרעיונות "עוברים" לקורא. אם אינך בטוח בעצמך (הריני להבהיר – על פי כתיבתך כרגע *אינך* אמור להיות בטוח בעצמך כלל וכלל), תן את הסיפור למישהו שאתה סומך עליו – רצוי מורה ללשון או לספרות.
3. טכניקה מומלצת לכותבים מתחילים: לאחר שלב 2 עזוב את הסיפור וחזור אליו לאחר כמה ימים. אז בצע את הבדיקות שוב. לאחר ארבעה או חמישה סבבים כאלה אמור הסיפור להשתפר מאד. אם כבר בסבב הראשון נראה לך הסיפור כמושלם – תן אותו למישהו שיסביר לך למה הוא לא. בשום פנים ואופן אל תסמוך על דעתך בנדון, גם לא על דעת חבריך.
4. לאחר שעברת את כל השלבים הנ"ל, אתה מוזמן לפרסם את הסיפור כאן.
5. המלצה: *לפני* שעברת את כל השלבים, אני ממליץ בחום לא לפרסם את הסיפור *בשום מקום*.כולי תקווה כי כעת הנושא ברור ומובן, ואבקש לא לשחת את זמננו היקר בחרחורים מיותרים. תודה.
