התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
כמה מספרי שנארה של ברוקס, ולכל הפחות הטרילוגיה הראשונה של קורות תומס קובננט חסר האמונה (זה של דונלדסון, אם זיכרוני אינו מטעני?) תורגמו.
מצד שני, אני זו שעל דלת חדרה יש שלט, שאמה ואחותה רכשו בעבורה בחו"ל, המצהיר:
As soon as I can spare the time – I'm going to have a nervous breakdown. I've worked for it! I deserve it! And no one is going to stop me!אני, למשל, אוהבת להתפרע כשאני כותבת אותם, עם המון שטויות, כי זה כיף לי ככה, ואני יוצאת מנקודת הנחה שקולות קוראים שכיף לקרוא ימשכו יותר מתנדבים. חברות הועד שלי, לעומת זאת, מסרבות בתוקף לתת לי לציין "התמוטטות עצבים" ו"זה נורא חמוד, קוצ'י קוצ'י קו" בתור יתרונות של תפקידים, ועורכות אותם לקצת מעונבים יותר והרבה יותר הגיוניים.
אז מה מושך אתכם? פרוע או רגוע? רוח שטות או לוגיקה?לגבי היותם גוף חוקי או לא במדינת ישראל וחברות בעמותה – אולי אפשר לארגן להם קטגוריית חברות מיוחדת, סטייל חבר-צעיר.
ומה זה אומר על חברותם של זומבים, ערפדים ושאר שוכני הלילה והאל-מתים? האם על הועד לבדוק בציציותיהם ולוודא שמתו מיתה טבעית (או לפחות לא מידיהם)? מה הסיכויים שיש פעיל שיסכים לקחת את זה על עצמו? אנחנו די עמוסות גם ככה.
ובעוד אני לא בטוחה שזה מבטל את החברות בועדת ביקורת, אני מניחה שזה יבטל את היתרון המרכזי שבה – הקשר המתמיד עם חברות הועד… או לפחות, אני מקווה.
ככה זה כשמוחה של מזכירת הועד (שלא לדבר על יכולותיה – המוגבלות במיטבן – לזכור דברים מורכבים כמו איזה יום היום) נמס לחלוטין עקב עונת בחינות רוויית סטטיסטיקה. תתעודדו, סמסטר הבא יהיה יותר גרוע.
(ההודעה נערכה יען כי גם יכולות התחביר הבסיסיות שלה היו כנראה במוח כשזה נמס)
