התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
גם לאחר מעט תיקונים קוסמטיים שלי (הכותרת עברה למקום הנכון והסימנים המוזרים עפו), הסיפור מבולגן באופן קיצוני. המשפטים עמוסים וקשים לקריאה, סימני הפיסוק מעורבבים קשות, הרעיונות מגובבים ודחוסים, וכל העסק נראה כבדיחת חובבים שנכתבה בחפזה והוקדחה.
בקיצור, כרגיל – אבקש לקרוא את כללי הפורום בטרם פרסום הסיפורים כאן.יפה.
אם כך, חלק ב' של סיפורנו מוצא את ברדוגו מתגורר במאורה אפלולית המסתתרת מאחורי חנות חלפים משומשים לרכב ברחוב המסגר, בתל אביב הרחוקה, אליה נאלץ לגלות לאחר אירועי החלק הקודם.פנים המאורה, לילה. המקום מלא בצ'קלקות סובבות בצבעי אדום וכחול ובמסמרים לעוסים. על אחד הקירות תלוי פתק קטן ועליו המספר 13. ברדוגו, נושא צ'קלקת כיס, נכנס וזורק אותה על כסא-המנהלים-לשעבר שלו, העומד בגבו למצלמה.
כסא: "איי!"
ברדוגו: "מ'זה?"
כסא: "למה זרקת הצ'קלקה? אוך אוך אוך!"
ברגדוגו: "צ'ארלי?"
כסא (מסתובב, חושף את דמותו של צ'ארלי, ערפדיח שמן, פוזל ומזיל ריר): "ואללה, ברדוגו, איך לא השתנית בכלל! אוך!"
ברדוגו (נאנח): "מה ת'רוצה, צ'ארלי? מה יש'ך לחפש פה?"
צ'ארלי: "אוך ברדוגו, ברדוגו. איך הלכת, יא ברדוגו. למה לא תחזור אלינו לנתניה? כולם אוהבים אותך בשכונה שלנו. אפילו אמא של ז'קו אמרה בדיוק אתמול 'ברדוגו, זה, מזמן לא ראיתי שהוא משחק עם ז'קו שלי'. אה?"
ברדוגו: "'ני הרגתי ת'ז'קו, ת'יודע. מה 'תה רוצה שאני יעשה?"
צ'ארלי: "לאמא של ז'קו לא אכפת."
ברדוגו: "זה למה היא חושבת שעכשיו זה תקופת החלוצים. זה מה שקורה כששותים יותר מדי מהבנק-דם של נתניה."
צ'ארלי: "נו, בחייך, תעשה טובה!" (מתחיל לשיר מזרחית) "השכונה בדיכאון, צ'קלקות יש המון, ואני מתגעגע, ויי ויי ויי, לברדוגו הגאון!"
ברדוגו: "ואללה יפה. רגע אחד! צ'קלקות! מה ז'צריך להיות? יש פה מלא צ'קלקות ולא קרה לך כלום? מ'זה?!"
צ'ארלי: "שמתי שמן שיזוף."
ברדוגו: "מה? איך שמת שמן שיזוף? 'תה אלרגי לזה!"
צ'ארלי: "לא עלי שמתי – על הצ'קלקות!"
שתיקה.
ברדוגו: "ואללה, חכם." (ניגש להסתכל בצ'קלקה הקרובה. משהו שמנוני ומגעיל מטפטף ממנה. הוא מקרב אליו אצבע ארוכה) "זה החומר, ת'אומר?"
צ'ארלי: "רגע, חכה רגע!"
ברדוגו: "מעניין מאד."
צ'ארלי: "שניה, ברדוגו! שניה!"
ברדוגו (מסתובב ומורח בטעות על מעילו כמות נדיבה מהחומר המגעיל שעל הצ'קלקה. אורה של זו האחרונה, משסולק ממנו השמן, זורח בעוז): "מה ת'רוצה?"
צ'ארלי (נמס באור הצ'קלקה): "אאאאאההההררררגגג!"
ברדוגו: "אה."
שתיקה. שאריות צ'ארלי נוזלות ומצטרפות לשאר הזוהמה שעל הרצפה.
ברדוגו (ניגש לפתק הקטן שעל הקיר, מוחק ממנו את המספר 13 וכותב 14): "ידעתי שהוא באמת לא התכוון לזה."—-
פנים, לילה.
טלפון מצלצל. ברדוגו דג אותו מבין ההריסות.
ברדוגו: "הלו?"
טלפון: "&%$&%"
ברדוגו: "אה, כן. הלו, אמא. כן. אני קצת, אה, עסוק…"
טלפון: "&-$$$$%&?!"
ברדוגו: "אה, לא, אני לא אוכל לקפוץ בשבת, אמא."
טלפון: "!!!!"
ברדוגו: "אני יודע שלא ראיתי אותך ארבעים וחמש שנה, אמא. אני פשוט קצת… עסוק."
טלפון: "! ! … ! ! ?"
ברדוגו: "לא, לא, אני אוהב 'תך, אמא, בעיניים שלי. אני פשוט, ככה, עובר תקופה כזאתי."
טלפון: "….. %&)(@!!"
ברדוגו: "טוב, די. אמא – די! לא יכול. די! תנסי שבוע הבא."
טלפון: "?! – %$##)(&@#@@…"
ברדוגו (טורק את הטלפון): "ידעתי שהיא באמת לא התכוונה לזה."(המשך יבוא? איכס!)
וזו הבעיה העיקרית של הסיפור, עליה הצבעתי בפירוט מסוים בהודעות שלמעלה. לא חסרה לי נקודת ראות שונה – להיפך: המגבלה של נקודת הראות הבודדת נותנת למחברת שלל הזדמנויות להביט באירועים "רגילים" באופן לא שגרתי. הבעיה כאן היא, כאמור, הופעתם הסתמית ביותר של הערפדים, חוסר היחוד וחוסר המשמעות של היותם כאלה. במקום להגיד בסוף הסיפור "אה! ערפדים!" אני מוצא עצמי אומר "נו, יאללה, שיהיה ערפדים."
גם אני, כאחרים כאן, הבנתי מה עומד לקרות מיד לאחר הכותרת. הבעיה היא, כרגיל – *מה קרה אחר כך*? כרגע אין כאן סיפור ממש.
באשר לשנאת אחים – לא נראה לי כי מדובר בה, אלא באותו זלזול נהדר אותו שומר אח בכור לאחיו הקטן בגילאים מסוימים. ג'יי, את בת, את לא יכולה לדעת…
אני מקשה עליך את החיים, אני יודע, אך לדעתי הבעיה עדיין קיימת.
אכן, בניית הסיפור השתפרה, אבל שימי לב – הערפדים נכנסים לתמונה רק ברישום הממשי האחרון ביומן, ממש לקראת סוף הסיפור. עד אז, יכולות להיות חמישים סיבות אחרות למתרחש. למה דוקא ערפדים? להבהרה, אתן דוגמה נוספת.
תעלומה בלשית: חיים ומשה חקירות עוקבים אחר אשה בעלת התנהגות מוזרה מאד. כל יום בשעה שבע בערב היא נכנסת לחנות ברחוב שינקין. למרות השמירה ההדוקה אותה מציבים הבלשים על הבית, תמיד בבוקר שלמחרת מופיעה האשה בפתח בית ברחוב ז'בוטינסקי. אנו עוקבים אחר צמד הבלשים ונסיונותיהם לפצח את התעלומה. הם מביאים מכ"ם כיס ומגלים כי האשה אינה הולוגרמה. הם מוודאים כי אין לה אחות תאומה. הם מצלמים אותה ברנטגן, מרחוק – שום דבר חריג. לבסוף מסתבר כי האשה היא ערפדית-למחצה עם פטיש לקניות – כל ערב היא הופכת לאפר, והיא יודעת זאת אך אינה מסוגלת להתאפק. אנשי החנות החביבה עליה משתפים עמה פעולה ומחזירים אותה כל ערב בצנצנת לביתה.
הסיפור, כפי שהצגתי אותו, פגום. מדוע? כי אין מספיק גורמים בגוף הסיפור שיצביעו דוקא על הפתרון שנבחר. באותה מדה נתן לפתור את העניין באמצעות חייזרים, טלפורטר או שיבוט. מה, אם כן, אפשר להוסיף לסיפור כדי לגרום לפתרון להיות הגיוני יותר, קשור יותר?
א. בכל ערב, בשבע וחצי, יוצא מישהו (גבר או אשה) מהחנות ובידו צנצנת
ב. תיאור תוי הפנים של האשה, המרמזים באופן כלשהו על מהותה
ג. מעט אפר נושר מהצנצנת ונאסף ע"י הבלשים. למחרת נראית האשה פגועה/חלשה/פצועה
וכולי.
סיפורך, כרגע, מזכיר במצבו את הדוגמה שהבאתי ללא התוספות. הערפדים נכנסים כך סתם, משום מקום, ללא קשר אמיתי (הגיונית-לסיפור) למתרחש.אני שמח להסביר:
כשאני אומר "תוצאה הגיונית של רצף ההתרחשויות" – אין הכוונה לשמירה על ההגיון של "העולם האמיתי", אלא לעקביותו של המבנה הפנימי של הסיפור.
למשל: אני יכול לספר על הערפדיחים, חבורה של ערפדים צ'חצ'חים מנתניה, הרגישים רק לאור צ'קלקה והניחנים ביכולת לירוק מסמרים חלודים על אויביהם. ז'קו, מנהיג הערפדיחים, שולט בהם ביד רמה ולצדו יועצו המעוות ברדוגו. זה האחרון מגלה כי בליל ירח מלא הוא חסין מהשפעת הצ'קלקה, ומנצל זאת כדי לנסות ולהתנקש בז'קו ולהפוך למנהיג הערפדיחים החדש.
כעת נבחן כמה סיומים לסיפור:
א. ברדוגו מכסח לז'קו את הצורה בעזרת צ'קלקה בליל ירח מלא, אך מגלה כי לתגליתו מחיר יקר – מרגע זה אין הוא יכול להתקיים ללא אור צ'קלקה, וכך הוא נאלץ לבלות את שארית חייו בבדידות, הרחק משאר הערפדיחים.
ב .ז'קו מכסח לברדוגו את הצורה ובאותה הזדמנות מלמד את הקוראים לקח חשוב בגיאוגרפיה נתנייתית.
ג. מסתבר כי ז'קו וברדוגו הם למעשה שני חיידקים, וכי הצ'קלקה היא למעשה מנורת המעבדה שמעל צלחת הפטרי שלהם.
ד. עב"מ גדול נוחת לפתע מהשמים ומשמיד את כדור הארץ.סיומים א' ו-ב' *הגיוניים לסיפור* ומהווים המשך, פועל יוצא של מה שסופר עד עתה. סיום ג' הנו אחת מהקלישאות הנפוצות ביותר של המדע הבדיוני (ראי לקסיקון טרקי סיטי, המקושר מכללי הפורום). סיום ד' פשוט *לא קשור לכלום*. הוא לא מהווה המשך הגיוני לסיפור – ללא קשר למדת ההגיון של עב"מ גדול המשמיד את כדור הארץ. פשוט אין שום קשר.
הדוגמה שנתתי מוקצנת, כמובן, אך כולי תקווה כי יש בה כדי להסביר לך למה כוונתי ב-"תוצאה הגיונית של רצף ההתרחשויות".
אם כן: חיבבתי את דרך הצגת הסיפור, אם כי לדעתי נתן היה לעשות זאת יותר טוב (גם לי היתה בעיית אמינות קלה עם סגנון הדיבור של הילדה, אך לא הצלחתי עד עתה להבין בדיוק *מה* הפריע לי).
לעומת זאת, הסיפור עצמו בעייתי, לדעתי. הסיום נראה כאילו הולבש על הסיפור בכח, במקום להיות תוצאה הגיונית של רצף ההתרחשויות. היות וזהו מוטיב הפנטסיה היחיד כאן, הדבר מציק. הרי באותה מדה יכולים היו הערפדים להיות סתם אנשים רעים (שאז היה לנו כאן סיפור מתח), חייזרים (מד"ב), מלאכים (תיאולוגי), נציבי מס הכנסה (אימה).
אך גם בלי לדון בשייכות לז'אנר זה או אחר, הסוף נראה לי תלוש ומציק – וחבל. אולי כדאי לחשוב על בניית מוטיב הערפדים מוקדם יותר בסיפור.שאלה אחרונה: בגיל שש הם לא אמורים כבר ללכת לבית הספר?
כבר הורדתי כמה סיפורים שלך, זהב, ע"פ בקשתך, אבל אם נראה לך כי אני מתכוון לשחת את זמני במחיקת כל הגיג שנחפזת לכתוב – טעות בידך.
מעתה, הקפד לפרסם כאן רק, *אך ורק* סיפורים *מוקפדים*. בלי התנצלויות, בלי "מיהרתי אז שכחתי", בלי שטויות.
תודה.לי חסרה עלילה משמעותית יותר, למרות רעיון חביב או שניים. הדיאלוג הלא אחיד מפריע לי מאד, בדיוק כבסיפוריו הקודמים של המחבר. אבל הדבר הבולט ביותר כאן, לדעתי, הוא החפזון. נראה כאילו המחבר חשב על רעיון, זינק מיד לכתבו על הנייר (או המחשב) ופרסם. המתנה בטרם הפרסום, הגהה נוספת ועריכה מחודשת, אפילו כתיבה מחודשת, היו עוזרות מאד לסיפור. נראה לי כי גם אותם רעיונות חביבים הקיימים בסיפור לא מגיעים לידי מיצוי.
עוד דבר – נראה לי כי כדאי מאד למחבר לחשוב על *הסביבה* בה מתקיים הסיפור וה*רקע* לו. המידע לא חייב להיות כלול בגוף הסיפור, אך הוא עוזר מאד לאמינות ולתחושת ה-"זה קרה" שלנו, הקוראים. היכן מתרחש הסיפור שלך? בעיר אמיתית? דמיונית? ביער? באיזו ארץ (אמיתית או דמיונית)? מיהן המכשפות? מה מטרתן *בדיוק*?
הקורא לא חייב לקבל את כל המידע הזה, אך ראוי לו למחבר כי יחשוב עליו.
(אני אוהב תמיד לתת את הדוגמה של הסרט "האחים בלוז". דן אקרויד כתב שם יותר מ-3000(!) עמודי תסריט המתארים את ההיסטוריה המדויקת של כל חבר להקה (היו עשרה כאלה), של הלהקה עצמה ושל רוב הדמויות האחרות. בסרט עצמו לא הופיע כמעט אף פרט משם, אך בהחלט נתן לראות כי לכל הדמויות רקע הגיוני ומשותף. זו דוגמה קיצונית מעט, כמובן, אך שימושית למדי)חושבני כי תגובתך אומרת עליך הכל. נסיוני להיות אדיב נכשל, מה לעשות, תחת גלגלי ה-"קדמה".
שיהיה לך לבריאות.או לפחות את זה של איש מקצוע *אמיתי* (אני מתנצל אם עיסוקך בתרגום אינו מרשים אותי יותר מאשר עיסוקי בעריכה מרשים אותך, ואני נחפז להגיד מראש כי אין כאן כל כוונה לעלבון), ואכפוף ראשי בשמחה. *בשמחה*. הייתי שמח מאד אם מישהו היה עוזר *לי* באותה מדה בה אני מנסה לעזור לשוכני הפורום הזה.
בינתיים, איני רואה כאן אופציה טובה ממני. את חושדת בי בנסיון להתהדר בנוצות לא לי, ואני אומר רק זאת: איני זקוק להן – יש לי מספיק אחרות משל עצמי, תודה…
אני, כאמור, מנסה לעזור לשוכני הפורום הזה ולפיתוח תחום כתיבת המד"ב העברית. נשמע יומרני? אולי, אבל זו דרכי ואני מתעקש ללכת בה. אמת, אני חסיד גדול של הגבלה (אולי בגלל הרקע המוסיקלי שלי), ויש לי שיטה מסוימת בה אני מנסה לגרום לתוצאות הרצויות (אני קורא לה "למד לזחול לפני שתנסה ללכת"). נראה לי, אפילו, כי היא עובדת, לאט לאט.
שחצנות? שגעון גדלות? את מוזמנת לקרוא לכך באיזה שם שתרצי. דבר אחד עומד מול עיני: קידום כתיבת המד"ב בארץ. איני חסין טעויות (כמוני כמוך), אך אני עושה מאמץ גדול מאד לשפר (בכח, אם צריך) את איכות הכתיבה. אני מאמין בלב שלם כי דרכי היא הנכונה, ואני מזמין את כל החפץ בכך להצטרף אלי. ביום בו יהיו חמישה כותבי מד"ב מובהקים טובים ומפורסמים בארץ, אני פורש ונעלם אל מעבר לאופק.את שארית הויכוח (הייתי אומר "אם יש" אבל אני מכיר אותך…
) אשמח לנהל באמצעים פרטיים יותר, ולהשאיר כאן מקום לסיפורים ולביקורות. תודה."לדעתי" כבר ניהלנו בעבר. למעשה, כבר ניהלת אותו עם כמות מכובדת של אנשים, אם זכרוני אינו מטעני. לא אנהל אותו שוב כאן. תואר ודרגה – אמנם לא אוניברסיטה, אך בהחלט השקעתי זמן ומחשבה בתחום (גם אני, אגב, משתעשע בימים אלה ברעיונות הנוגעים ללימודים, אם כי בתחום העריכה דוקא). באשר לקריאה – היא יכולה ללמד אותך *הכל*. אני מוכן אפילו לטעון כי יחסית אליה כל השאר משני. את יכולה להסכים – או לא.
באשר לשאר, כמדומני שתשובתי למעלה תספיק. מעייף לקפוץ בין העצים…אני בטוח שאם תתאמצי מספיק זה יקרה גם לך… P-;
וברצינות: לדעתי השפה העברית עוברת בשנים האחרונות תהליך של פיחות ופישוט. הדבר אינו מקרי, אלא נובע מהתנהלות מכוונת של האקדמיה. אני יכול רק לשער מהם הגורמים לכך (גורמים שאינם קשורים בשום פנים ואופן *בשפה עצמה*), ואני אישית מתנגד לכך בכל תוקף.
אולי אני מהווה, בנקודה זו, מעין דון קיחוטה (על כל הטוב והרע שבכך), אבל על דבר אחד אעמוד: כותב שיפעל על פי הוראותי ינפק טקסט *ברור*, *מובן*, *זורם* ו*קביל*. זאת בניגוד לגישת "הכל הולך" שלך. את יכולה לטעון שזו שחצנות מהיום ועד להודעה חדשה – זו האמת ואין בלתה. איני מושלם, אבל אני טוב מאד, תודה. אם לא הייתי חושב כך, לא הייתי מעז למתוח ביקורת על סגנונם של אחרים.וכעת, אודה אם תפסיקי לזהם לי את הפורום בויכוחים של טינה אישית. אם יש לך משהו אישי נגדי, את יודעת בדיוק איך למצוא אותי בפרטי. אם יש לך משהו מועיל לתרום – את מוזמנת לכאן כתמיד. תודה ושלום.
