- This topic has 7 תגובות, 5 משתתפים, and was last updated לפני 12 שנים, חודש 1 by
.
-
תגובות
-
-
צהרים.
"שלום, מה יש לאכול?" התפרצתי מדי הביתה,
אמי באה לעברי בסבר פנים האומר ייאוש אך היא לא אמרה זאת, אם כי לא ויתרה לגמרי ובאכסטזת דיבור אימהית החלה בטרוניותיה "שוב הלכת בשלוליות? אתה רטוב לגמרי! פשוט מעילך,"פשטתי מעילי. "מחית תפוחי אדמה וירקות מאודים".
"אוף, חבל שאין צ'יפס" עניתי כמחכה שישאלו למה חבל שאין צ'יפס. "למה חבל שאין צ'יפס?" הצטרף אבי שבדיוק נכנס הביתה.
"אוי , הקדחתי את תבשילי!" צעקה אמא ורצה לסיריה, מונעת ממני אפשרות הסברה.
אני ואבי החלפנו מבטים מבודחים. "ככה זה כשיש לך אמא מורה ללשון" אמר אבי.
"היא היתה צריכה לומר 'אללי'" התבדחתי על חשבונה.
ישבנו כולנו (אמא שלי, אבא שלי, ואני בעצמי) לשולחן, סביבנו מהבילים אדים בריח תפוחי אדמה, ותבשיל מוקדח. שתיקה רועמת שוררת בחלל האוויר. האורלוגין מהדהד בקצב רדום כלשהו, והפירה (הלא הוא המחית תפוחי אדמה) נבלע ללא קול, למעט שניקות רמות מצד אבי המפירות את הדממה מפעם לפעם.
(הפיוטיות מאימי.) לפתע- נקישה בדלת. בעצם, לא אחת, אף לא שתיים, אלא שלוש! שלוש נקישות, ונדמו… נחרדנו, מי הוא הדופק בין שתיים לארבע?
אבי פתח פיו באופן אמיץ "אני אפתח" וקם בבטן מלאת פירה ורגלים כושלות לעבר הדלת.
בפתח עמד איש. הוא לא היה איש רגיל.
הוא היה מכוער!…
"צ'יפס!" נחר היצור. "צ'יפס עליך דום שתיקה!" החזרתי לו.
"הכנס ושב", כך אימי "יש לנו רק מחית תפוחי אדמה וירקות מוקדחים".
היצור נשאר לעמוד, אולי כי לא רצה להיות חייב לי בזוקה.
"אתה בטח חבר של שיבי" (זה שמי!) אמר אבי והחל לפנות את השולחן. "תשאיר לי את הצלחת!" צווחתי לפני שיהיה מאוחר מדי.
הורי פנו כל אחד לעיסוקו, משאירים אותי עם היצור הזר. "אבל הוא מכוער!" רציתי לצעוק, אבל קצת טקט היה לי. "אני יודע שאני מכוער. אני יכול לשנות את זה אם זה מפריע לך" אמר הזר.
"לא תודה, אני אסתדר עם זה" תוהה איך הוא עלול לעשות זאת.
"זה לא בעיה, אני רק צריך להתחבר לרשת. יש שם שרת זריז." "אתה קורא מחשבות?" חשבתי אליו.
"כן." בפשטות.
"אתה מדע בדיוני!" התרסתי.
"טעות" תיקן אותי. "אני סתם שם בדוי."
?!?!- תמהתי אליו. הוא נכנס לפנים הבית, חפן פניו בידיו ואמר בנוגות "עזוב, אתה לא תבין. אתה חי בעולם אחר, אין לך שיג ושיח עם השמות הבדויים. בדויים, נטושים, חסרי מהות!" יפחת- יללה קפצה משפתיו ונמוגה. הנחתי ידי על כתפו. "לי יש שם בדוי" ניחמתיו. "האומנם? איך הוא? אולי אני מכיר אותו" אמר בקצת התעוררות. "אחשדרפן. מתאים לך?"
"אללי, אז הוא בטח מכוער עוד יותר ממני!", נד בראשו וחזר לשקוע בעיצבונו.
הושבתיו לשולחן המפונה חלקית.
"נכון חבל שאין צ'יפס?" שאלתיו רטורית.
"אולי תרצה מחית תפוחי אדמה?"
"מחית תפוחי אדמה? זה לא ההוא ששוכן במחסן הנמקים? מחסן 12 ברשת. שכן שלי."
"רשת אינטרנט?"
"לא. זה משהו בהיקף הרבה יותר רחב. אבל לאחרונה התחברנו לאינטרנט, דבר שגרם לצפיפות רבה במחסן שלי. מחסן השמות הבדויים".
אני התעניינתי דווקא בשמות הנמקים. (בטח משם לקחה קוני ויליס את השראתה.)
"מחסן 12? אללי הצטרף לשם היום. מורה ללשון מתבגרת נטשה אותו. ועוד בשביל "אוי". לקח לי שעות לעודד אותו."
"אופס." התפדחתי בשביל אימי.
"זה בסדר, אתה לא צריך להתבייש. חוץ מהמילים המומצאות שאתה שולח לנו, אתה בסדר גמור." חיזק אותי. "תודה" הסמקתי.
"אז מה הסיפור שלך בעצם?" התעניינתי כדי לחפות על מבוכתי.
"זה סיפור עגום.
גרנו במחסנים נאים בכפר הגלובלי. חיינו התנהלו בשקט ובשלווה,
עד שיום אחד, היה אז איזה מהפך פוליטי, בשלב כלשהו מחוץ לזמן גילינו שיש יותר מדי אנשי גשם. לא היה מה לעשות איתם. ניסינו להעסיק אותם בשמרטפות, על הצללים. בזה לא נפתרו הבעיות. הגיעו אלינו כוכבים נופלים, אנשי זית מאיזה מוח קודח של משורר, שפות עתיקות, וציויליזציה כושלת.
החיים התחילו להיות קשים. היתה התארגנות פנימית של כמה תיקים פליליים שנסגרו, וכך גם נוצרה לנו מאפיה של מעל המקום. הוונדליזם השתולל חופשי." כאן נקטע קולו, הוא נשנק ודמעות זלגו מעיניו.
חיבקתי כתפיו.
הוא המשיך "רק טיפול אינטנסיבי של שומרי הלשון יוכל לעזור. בינתיים, בורות בהשכלה ופערים לימודיים הרסו את הרשת. ניתן רק להיפלט ממנה.
הם החליטו לשלוח אותי. "יש לך שם של גאון" כך הם אמרו לי. חפש את הצ'יפס, אמר לי חציו של סוכן כפול. ונשלחתי. הנה, אני כאן."
"צ'יפס? אתה יודע שזה לא בעברית."
מזלי. המחשב שלנו מחובר לאקדמיה ללשון.
השגנו את הצ'יפס בקלות. שבבים- כך קוראים לזה. שמחנו.
"לא ידעתי שזה כל כך פשוט!" אמרתי לחברי.
"ידעתי שזו לא תהיה בעיה" הוא קרן מאושר "הבעיה היא החזרה. הבורות הרסה את הeq והIQ מהם בנויה הרשת. חורים שחורים שאיני יודע איך לסתום."
הבטתי לעבר השולחן. מחית תפוחי האדמה כמו נפנפה לי לשלום.
מילאנו כיסיו בפירה.
"אני מודה לך." אמר בעיניים לחות.
"אין בעד מה, אשתדל לעזור לכם שם. מבטיח."
הוא תחב לפיו קצת מחית לדרך, ברך אותי בכל טוב, ונבזק לתוך המחשב.
על המסך זהרו אותיות בגדול.
אימי קמה ממנוחתה, בוחנת את הצלחות הריקות.
"יוזבד? מי זה?!" קראה מעל המסך
"חבר שלי".
"אוי, איזה שם מכוער!"
"סתם שם בדוי."
אללי. -
סיפור מוזר ביותר. אם הייתי מצליח להבין מה קורה שם, הייתי אומר שהרעיון נחמד, השמוןת הבדויים כיצורים חיים. אבל לא הצלחתי.
בתור בן של מורה ללשון, הייתי מצפה שיכתב "מחית תפוחי האדמה" במקום "המחית תפוחי אדמה". בסיפור שמבוסס כולו על דיוק בעברית, חוסר הצמדות לכללים שכזה צורם.
ועניין טכני: כאן זה פורום סיפורים, אז מן הסתם מה שמפורסם בו זה סיפורים. נושא ההודעה אמור להיות שם הסיפור.
-
גם לאחר מעט תיקונים קוסמטיים שלי (הכותרת עברה למקום הנכון והסימנים המוזרים עפו), הסיפור מבולגן באופן קיצוני. המשפטים עמוסים וקשים לקריאה, סימני הפיסוק מעורבבים קשות, הרעיונות מגובבים ודחוסים, וכל העסק נראה כבדיחת חובבים שנכתבה בחפזה והוקדחה.
בקיצור, כרגיל – אבקש לקרוא את כללי הפורום בטרם פרסום הסיפורים כאן. -
-
-
-
למה? מי?
האם זה אמור להיות "סגנון מודרני"?
אולי זה רק אני, ואולי אני קצת שמרנית מטבעי, אבל אני אוהבת בסיפור שאני קוראת סדר, הגיון וסיפור. כאן היו רק קפיצות מוזרות שכאלה, חצי הדרך ל"מדרגה" שהיתה כאן פעם.
לא הבייבי שלי.ובכל אופן, גם בסוף לא קרה שום דבר שהצליח לרגש אותי או משהו כזה. התעלמתי מכל הקפיצות הסגנוניות, המעברים המשוגעים ועוד – ונשארתי עם קצת רעיון והרבה… כלום!
(סיכום העלילה: בא אורח, אכל והלך). -
תקשיבו אני חייב לציין שלאחרונה רק הבנתי מה אפשר לעשות עם תפוח אדמה בחיים האלה!
מדהים התבשילים שאפשר להוציא מתפוח אדמה, ברצינות!הכנתי שבוע שעבר תפוח אדמה מוקרם עם פטריות ויצא פשוט מושלם!
יש המון מתכונים, בעיקר למי שמחפש מתכונים לפסח!
-
