התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
לא קריפטי, לא צץ-משום-מקום, לא סתם ככה הזוי ממוחנו הקודח. ועדת ביקורת העירה שיש החלטה כזו וצריך להקפיד לפעול על פיה, אמרנו "יופי – נמצא אותה, נקרא אותה, נוודא שהבנו אותה ומהיום נקפיד שהיא תתקיים כסדרה."
לא *בכל דבר* צריך לראות קונספירציות (אם כי זה יכול להיות נחמד לפעמים, אני מודה).כי תאריך האסיפה היה בסימן שאלה זמן מה, בעודנו מנסות למצוא זמן שהוא כמה-שיותר-מהר אבל עונה על דרישת ההודעה 10 ימים מראש ושכל חברות הועד יכולות להתייצב בו. כמו שאתם רואים – אפילו לא נקבעו עדיין מקום וזמן, וכבר התבקשתם לשריין את התאריך האחד שענה על כל הדרישות הנ"ל. גם מבחינתי זה לא תאריך אידיאלי – אבל זה מה יש ועם זה נעיר את המתים ונצא לכבוש את העולם.
קוורום מוגדר, כרגע, 25 אנשים. זה אומר שאסיפות אגודה צריכות להיות 25 אנשים או יותר על מנת להתקיים במועד שנקבע עבורן. באגודה יש כמה מאות חברים – אני בספק שכולם יגיעו, אבל בכל זאת לקיים אסיפות אגודה בסלון, כרגע, נראה לי לא ממש פרקטי – ולהפיל הרבה מאוד עבודה ואנשים על הפעיל המסכן שתורם את הסלון…
זה מאוד מצער שלא תוכלי להגיע, אם כי את בהחלט מוזמנת – ויותר מכך – לחלוק את רעיונותיך ומחשבותיך בנושא או כאן בפורום או עם חברות הועד במייל. אבל האסיפה חייבת להתקיים בהקדם, וימי חמישי אחה"צ-ערב הם זמנים נוחים יחסית, אז לא נוכל לדחות אותה. מצטערת. אם הנסיבות ישתנו – נשמח מאוד לראותך!
אסיפות האגודה נערכות בדרך כלל בחדר/אולם שנשכר למטרה באיזור המרכז, היות ואנו חיים בתקווה תמידים שיגיעו המוני החברים שהאגודה היא בנפשם. אני לא בטוחה שסלון – אפילו גדול – יתאים לנו. אבל ההצעה מחממת את ליבי… שזה טוב, כי היי – החורף כאן! גשם!
(אגב, אם כבר כאן בתור עצמי ולא בתור דוברת רשמית, ומעודדת אנשים לעשות מאמצים להגיע ולהבריז מהעבודה וכל זה… מההודעה למעלה נשמטה – בעידוד תקיף מצד חברות הועד האחרות – שורת הפולניות של "וזיכרו – אם לא תבואו, אנחנו נשב לבד, בחושך, בלי סוודר, נדקור את עצמנו בקקטוסים ונקבל את כל ההחלטות בלעדיכם. איך תרגישו אז?", אבל כאן, בחסות כינויי הפרטי וכאמור לא כמייצגת רשמית של הועד, אני יכולה קצת לקונן על זה, לא?)
קודם כל – יש משהו בסיפור מודפס. אבל יותר מזה – יש גם משהו בחוברת/ספר שאפשר לדחוף לאנשים עם תירוצים משונים כמו "אבל לא קראתי את הסיפורים המועמדים" כשמשכנעים אותם להצביע לגפן…
כל השאלות הנ"ל, אגב, הן שאלות מצוינות, ואכן עלו. אנחנו עדיין מתלבטים לגבי התשובות… מה שכן, השנתון בהחלט לא יהיה מועמד כספר (על אף היותו ספר נפלא ונהדר), אלא כסיפורים נפרדים.
ואני לא בטוחה מתי אם בכלל יתפרסם פרוטוקול של המפגש, משתי סיבות:
א. נעמי הרגע תמצתה אותו בצורה מושלמת.
ב. הרישום אצלי, ומסתמן שבשבוע הקרוב תהיה לי גישה מאוד מוגבלת לאינטרנט.ואני אחזור ואגיד שזה לא עניין של מגדל השן שלא רוצה לקחת חלק בדברים. אני לא אמא של אף אחד, ואני לא מצפה לדיווח על כל צעד. אבל דברים *שקשורים* לועד: בעיות, טענות, מענות, בקשות, הצעות ודברים שמצריכים פעילות של הועד – אני מצפה שיעדכנו את הועד לגביהם. למה? כי *צריך*. כי הועד לא יתעדכן לגביהם מהאויר. אפשר עד מחר לבוא ולטעון כנגדי שאני לא חברותית ולא מרושתת ולא עושה מספיק מאמצים, ולקבל בדיוק את אותה התשובה: אני עושה המון מאמצים, במגבלות האישיות והיכולות שלי. אני לא יודעת לקשור ולתחזק קשרים פוליטיים, עם אנשים שיביאו לי תועלת – אבל אני כן יודעת ליהנות לדבר עם אנשים, ואני יודעת להקשיב. זה כל מה שיש לי להציע. ואת כל זה אני מציעה.
יש הרבה חברים באגודה. חלק מאוד קטן מהם הם חברים טובים שלי. חלק נוסף הם חברים פחות טובים שלי. חלק נוסף הם אנשים שאני בקשר תדיר איתם. כולם ביחד הם עדיין מעט מאוד מאנשי האגודה. מכל אחת מהקבוצות האלה אני שומעת דברים סותרים, ולכל אחת מהן יש ציפיות שונות וכולם ביחד עדיין נשארים חלק קטן מאוד מאנשי האגודה. וזה לא ישתנה. חוץ מזה, אפילו אם אני מדברת עם פעיל כלשהו כל יום על פרויקט משותף, אני עדיין לא אשמע כל מה שהוא מדבר עליו עם החברים שלו אם הוא לא *יספר* לי על זה. כל מי שרוצה לדבר איתי מוזמן. כל מי שיש לו משהו לומר לי שידע שאכפת לי ואני מקשיבה. *וכל מי שרוצה שאני אדע משהו, שיצא מנקודת ההנחה שאם הוא לא אמר לי את זה – אני לא יודעת את זה.*
לרגע לא אמרתי שאני רוצה דיווח על כל דבר שקורה בעולם. למי יש זמן לדבר כזה? כל מה שאמרתי זה שיש נטייה מדאיגה לאנשים להניח שאם הם חשבו על משהו, או דיברו על משהו עם חברים, אז הועד מודע לזה, וצריך לטפל בזה. לדלג בקלילות על שלב ה"לשתף מישהו בועד בסוד העניינים". אז זהו, שזה שלב הכרחי אם רוצים שיתוף פעולה של הועד. זה הכל.אבל כן, אני לא מאוד מרושתת. מעולם לא הייתי. לא כי אני לא אוהבת את האנשים (למעשה, מסתובבים בעולם כמה פעילי אגודה שאני אוהבת מאוד), יותר כי זו מי שאני: מעגל חברים קטן, ועולם שמחוץ לו שמצליח איכשהו להתרחש מסביב בלי שהפרטים ייקלטו. אני עושה מאמץ אדיר להיות זמינה: אני בפורום כמעט כל רגע שאני ליד מחשב, אני עונה לכל מייל שאני מקבלת, אני מקשיבה בתשומת לב וחושבת לעומק על כל מה שאומרים לי בלי לזלזל באף אחד, ואני שוקלת את כל נקודות המבט שמגיעות אלי כשאני צריכה לקבל החלטה שקשורה לאגודה. אני עושה כמיטב יכולתי לענות לשאלות, להבין את המתרחש, ולשתף פעולה עם כל מי שזקוק למשהו ממני. אני מקדישה זמן שאין לי לפעילויות אגודה. זה לא משנה את מי שאני, ואת איך הקשרים שלי עם אנשים עובדים.
בלי קשר לזה, כן. אני כן מצפה שכשיש נושאים שצריכים לעבור דרך הועד – אז יצרו קשר עם הועד לגביהם. כמו שיש טענות שהמידע שקיים בועד לא מגיע החוצה – כך גם מידע שמסתובב בקבוצות של פעילים נשאר בתוכן, ולא יוצרים איתנו קשר, ואז מתלוננים כשאנחנו לא מתנהגות על פי הרצונות האלה שאף פעם לא דיברו איתנו עליהם. אם זה צריך לעבור דרך הועד – צריך לדבר עם הועד על זה. עם מישהי בועד, לא בהכרח איתי (למרות שאני זמינה ומקשיבה ובאמת לא בן אדם רע כל כך). גם הפעילות, המרושתות והחברותיות ביותר לא יכולות להיות בכל מקום, ולא יכולות לדעת מה שאף אחד לא אומר להן. אם רוצים שנדע משהו, רוצים שנפעל בדרך מסוימת ולא אחרת, רוצים שנשקיע זמן ומשאבים – צריך קודם כל ליידע אותנו. ככה זה עובד.פעילי האגודה הם גם אנשים. הם מסתובבים בעולם, נפגשים באירועים חברתיים שונים ומשונים או סתם חברים אלה של אלה, ובעיקר – יש להם דעות ורגשות. והדרך היחידה בה אנשים (וזה כולל את חברות הועד) יכולים לדעת מה הן, זה אם פעילי האגודה הנזכרים מעלה מספרים להן. התחושה שלי, היא שלמרות שהדברים מאוד חשובים לפעילים, והם מדברים על זה הרבה, הם לא מדברים על זה *איתי*. אבל בכל זאת, אולי מכוח היותי בועד, אני אמורה לדעת את זה לבד. אני מרגישה כמו הקלישאה של בחור במערכת יחסים, על סף הלפרוץ בבכי ולמחות ש"אבל אני לא טלפתית! פשוט תגידו לי מה אתם חושבים!"
כלומר למכתב החודשי בלבד (אולי גם תיקוני טעויות שנפלו בו), אלא אם כן יש איזה מקרה חירום לא צפוי. כדי שלא נהיה ספאמרים.
לבנות את התשתית למפגשים, להתחיל עם מסגרת נוקשה שתחייב קשרים לועד – ולתת לגוף הזה להתפתח למשהו חי ופעיל, שיתפוס את מקומו באגודה.
אגב – אם כבר ניתוק ובעיות בקשרים עם הועד: אני אישית מרגישה מנותקת מסיבה אחרת לגמרי: כי לא פונים אלי. כי אני צריכה לחכות שיבוא הפעיל שאכפת לו ויספר לי ששאר הפעילים מתלוננים ולא מרוצים – בלי שאף אחד יגיד משהו לועד. אתם לא מרוצים ממני? תגידו לי. אני מקשיבה. אני לא נעלבת. קחו דוגמה מבוג'י – היא אף פעם לא שומרת ביקורת בלב, והביקורת תמיד מגיעה לועד בשלל דרכים. אף פעם לא צריך לנחש מה היא חושבת. ככה אני אוהבת את האנשים סביבי, ברורים. באגודה, אין לי את היכולת לבחור את הסובבים אותי, אבל זה יהיה ממש נחמד אם תבואו צעד לקראתי ותהיו ישירים וברורים… אני מבטיחה להקשיב ולא להיעלב משום דבר שתגידו (בגבולות ההגיון). מיילי תמיד פתוח…
