התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
והתגובה שהם מקבלים היא, "לא, זה בסדר, אנחנו מקבלים עצות רק ממי שבאמת מבינים בזה".
תראה, אני לא אומרת שאני יכולה לדבר בשם כל המתנדבים, אבל בתור מישהי שעברה במהלך השנים מהתנדבות-כי-למי-יש-כסף להתנדבות-כי-זה-כיף להתנדבות-אידיאולוגית וחצי הדרך בחזרה להתנדבות-כי-זה-כיף, אולי כן יש לי משהו מעניין להגיד בנושא? ותעזוב אותי – יש כאן אנשים שמתנדבים הרבה יותר שנים ממני, שעשו את זה בהרבה יותר תפקידים וכנסים, שמציעים לך את התובנות שלהם. להקשיב להם זה לא רק יעיל מבחינתך כי אתה מקבל אינפורמציה שאתה זקוק לה, אלא גם יעיל מבחינתך כי אתה עושה להם מקום באייקון – לא עלתה כאן בדיון השאלה איך אפשר לעשות את זה? אז הנה, מתנדבים כבדים, אנשי קהילה מסוג זה או אחר, רוצים לתרום לאייקון ולהרגיש בו קצת יותר בבית בזכות זה. למה לא לתת להם?ואותי, שוב לשם הדגמה וכי רק על עצמי לדבר ידעתי, אף אחד אף פעם לא שאל למה התנדבתי בכנס כלשהו ולא באחר, אף פעם לא מילאתי שאלון משוב על ההתנדבות או על הכנס, ואף פעם לא ביקשו את עצתי (זה שאני נותנת אותה בכל זאת זה מה שנחשב על ידי אנשים מסוימים כחלק מהקסם שלי, ועל ידי שאר האוכלוסיה כפגם האופי העיקרי שלי). ואתה יודע מה? ברגע שמבקשים את העצה שלך, ואתה נותן אותה, ומקשיבים לך בתשומת לב, הדיון הזה הופך את התוצר לקצת יותר שלך, ואכפת לך ממנו יותר. אפילו כשההשפעה לא אמיתית (יש ניסויים של פסיכולוגיה חברתית על חשיבה מאגית – למשל זה שאתה מעודד קבוצת כדורסל גורם לך לחשוב שהניצחון שלה הוא קצת בזכותך), בטח ובטח כשהיא כן והדברים שאמרת משתקפים בתוצר. כבר אמרתי קודם שכל מה שאני רוצה זה להרגיש שלאייקון קצת אכפת – הקשבה זה אכפתיות, ואכפתיות זה מה שמביא אנשים למשמרת ההתנדבות שלהם ישר מביה"ח, על משככי כאבים, כי הם הבטיחו לבוא לעזור עם הכנס. כרגע, מה שבשביל עולמות הוא מובן מאליו, בשביל אייקון הוא אפילו לא אופציה. הייתי רוצה לראות את זה משתנה…
והם יוכלו להגיד לי – כמו שהם אומרים למתנדבים שלהם – הנה, הבן אדם הזה חי בזכותך, או למשפחה הזו יש מה לאכול בזכותך, או הילדים האלה לא ישנו ברחוב בזכותך, או במדינת העולם השלישי הזו עוד ילד יודע לקרוא בזכותך, ואני ארגיש ששיפרתי קצת את העולם, ושאני אדם טוב, וכולנו נשמח ונעלוז.
אבל ההתנדבות שלנו היא *לא* ההתנדבות הזו. אנחנו לא משפרים את העולם, אנחנו משפרים את העולם *שלנו*. משקיעים במשהו שאנחנו אוהבים, כי אנחנו אוהבים אותו, וכי זה כיף לנו. זו התנדבות שונה לחלוטין, והיא פועלת אחרת. הסגל ואחראי המתנדבים מבינים הרבה במתנדבים, ואלה מהם שאני מכירה הם אנשים נהדרים, אבל הם בדיוק האנשים שמתנדבים אחרת – שמוכנים להקריב ימים שבועות וחודשים בשביל אידיאל. הם נפלאים, והם *מעטים*, ורוב המתנדבים עושים את זה אחרת. אתם רוצים לדעת על התנדבות? למה לא להעביר שאלון קצר לכל המתנדבים באייקון? למה לא להעביר שאלונים לכל באי אייקון ולשאול מה היה גורם להם להתנדב? למה לא להקשיב לאנשים שמתנדבים ולשאול באיזה כנסים הם התנדבו ובאיזה לא ולמה? לפעמים הדיון האקדמי יכול להיות אינטליגנטי ומנומק ומלומד ומנותק מהמציאות.תחום ההתנדבות המאוד ספציפי והייחודי למדי שלנו? פסיכולוגים חברתיים? סוציולוגים? מי האנשים האלה, שיודעים יותר על מניעים להתנדבות בכנסים ממתנדבים סדרתיים בכנסים?
בעיקר בכנס שיש בו מתחמים נפרדים – יכול להיות רעש באחד ושקט באחר, למשל, בזמנים שונים.
ברור שברגע שאתה מכניס לכנס המוני אנשים שהם לא חלק מהקהילה, אינדיבידואלים מסוימים ימשכו מבטים משונים – אבל מאנשים אחרים, הם יקבלו מבטי הערכה. השאלה היא בכמות, ובמי האנשים האלה שאנחנו מזמינים לאייקון: האם מדובר באנשים שאוהבים מדע בדיוני ופנטזיה, שייהנו מהתכנים, שאולי יצטרפו לקהילה ואולי לא אבל שאין להם שום דבר נגדה, או אנשים שצריכים בייביסיטר לילדים לכמה שעות והיו מעדיפים שיהיו פחות מהאנשים-המוזרים-האלה בסביבת המלאכים הקטנים שלהם. אני כל הזמן חוזרת לאותה דוגמה, כי זה מה שהכי הפריע לי באייקון האחרון, אבל בעיקרון התחושה הזו שדוחקים אותנו ומסתירים אותנו מעיני ה"ציבור", שמעדיפים אנשים ודברים שאין להם שום קשר לתחום בגלל שהם יביאו כסף (כמה משתלם באמת היה מתחם הלייזר, והאם מישהו יוכל להסביר לי מה הקשר שלו למשהו?) על פני אנשים שיתרמו לכנס מזמנם וממרצם ורוצים שהוא יצליח, פשוט מעליבה. בשלב מסוים, העלבון הזה יצטבר לכמות כזו שאנשים יעדיפו לא להגיע לאייקון – אנחנו נאמנים, לא מזוכיסטים.הכנס *לא* צריך לחזור להיות קטנטן כדי שהקהילה תרגיש בו טוב, לדעתי. הוא כן צריך להראות לה שהוא רוצה אותה שם – להקדיש איזה סלוט או שניים בפריים-טיים לדברים קהילתיים וכיפיים, גם אם זה אומר קיצוץ קל בהכנסות, לעשות מקום לדברים שהם קצת אחרים, לעודד התנדבות קהילתית ולא כלכלית (כלומר להתייחס למתנדבים כאנשים ששם לא רק בשביל הכרטיסים, ואולי לארגן להם קצת פעילות גיבוש ואווירה), למשל לארגן הקרנות של סרטי קאלט בזמנים שבהם אנשים יכולים *להגיע* אליהן, כדי שהם לא ירגישו פגועים ומוזנחים כי הם נורא רצו לראות הנסיכה הקסומה עם כל החברים בקון ושתי (2!) ההקרנות היו בשבת/חג כשאין אוטובוסים. הדברים האלה לא צריכים לבוא על חשבון הפניה של אייקון החוצה, אלא להיערך לצידה. זה בעיקר, כפי שאמרתי, עניין של כוונה – באופן אישי, אם אני ארגיש רצויה באייקון, אני אקבל את השינויים שהוא עובר בהרבה יותר הבנה, בדיוק כמו שפעם הייתי מקבלת בהבנה את האיחורים והתקלות הטכניות – כי מה ש*משנה* נמצא שם, וכל השאר הוא מבחינתי פרטים טריוויאלים.
ולא אמרתי שהוא צריך להיות (למרות שכן יש דברים שהייתי מוותרת עליהם – למשל הילדים והלייזרים, שהפגיעה שלהם ושל הוריהם באווירת הפסטיכנס היתה אנושה). רק אמרתי שהוא צריך לעשות קצת מקום גם בשבילי.
מהאנשים שאני אוהבת יש לי די מעט דרישות – קצת צומי, קצת פינוק, ואני מרוצה עד הגג. לענייננו, אייקון הוא מישהו שאני אוהבת, שהזניח אותי באופן די נפשע בשנים האחרונות. אבל אני מאוד מוכנה לסלוח ולשכוח אם הוא יראה נכונות מינימלית להחזיר לי אהבה.אם הגעתי למסקנה, גיבשתי דעה והצבעתי בעבורה, המינימום שאת יכולה לעשות זה להאמין לי כשאני אומרת שחשבתי על זה, ושבהיותי אינדיבידואלית ואינטליגנטית, יש סיבה שהגעתי למסקנה אליה הגעתי.
אני יודעת שהאגודה היא ארגון, אבל בשבילי היא גם סוג של מיקרוקוסמוס – והייתי רוצה לראות אותה כמה שיותר אידילית, כמה שיותר קרובה למשהו שהייתי רוצה להיות חלק ממנו, כי אני באמת רוצה להיות חלק ממנה. וזה כולל את הדמוקרטיה הזו, שכל כך מפריעה לך: פתיחות לכולם, קבלה של אנשים חדשים והנכונות להקשיב להם ולתת להם להשפיע, ופחות פוליטיקה ופחד מאנשים שחושבים אחרת מאיתנו שאולי ייקחו את מה ששלנו וישנו אותו, ויי זמיר. כל ההצעות שעלו לשינוי מבני של האגודה הובילו לפחות ויותר מכל הדברים האלה, בהתאמה.כן, אני יודעת, התפיסה שלי רומנטית-נאיבית ועיוורת למציאות. זה עולה לי ב*המון* מאמצים לשמור אותה כזו, זו לא הנטייה הטבעית שלי. אני רוצה שהאגודה תהפוך להיות הבית שלי, לא המפלגה שלי או העבודה שלי, או המפעל שמייצר את התכנים שלי או עוד פיסת מציאות אפרורית בעולם של מציאויות אפרוריות. מותר לי לבחור לחלום על דמוקרטיה, גם אם אני יודעת שהיישום של דמוקרטיה הוא פגום וקשה ובעייתי ולא בהכרח מוצא חן בעינייך (ואולי גם לא בעיני). ומותר לי לחשוב שזכות הצבעה לכל חבר אגודה היא הכרחית לשמירה על רוח קהילתית, התנדבותית ואגודתית, או שערך ערטילאי חשוב מספיק מבחינתי לשלם עליו את המחיר בו הוא יעלה לי, ולהגיד את זה.
רק על עצמי לספר ידעתי, אבל בתור מי שהגיעה אליו לראשונה בגיל 16, וחוזרת אליו באדיקות שוב ושוב, גם כשאייקון עושה לי הכי רע, הוא עדיין עושה לי טוב. גם כשאני מרגישה שמנשלים אותי ובועטים בי ובכלל לא רוצים אותי שם, אני חוזרת לעוד – וכל מה שצריך כדי שאני אחזור באמת, ולא סתם מכוח הנוסטלגיה והאינרציה והאנשים שאפשר לראות רק שם, זה שהכנס יסמן לי, בתנועה קטנה כזו, לבוא להתקרב קצת. ירמוז לי שאני רצויה. אני ארוץ, רומסת בדרכי ילדים קטנים עם רובי לייזר, ואתייצב. כל מה שצריך זה שיפנקו אותי קצת ויגרדו לי את האוזניים (לא מילולית! ואתם יודעים מי אתם אם זה מופנה אליכם) ויגידו לי שאני חשובה, והופ – כל ה"מטענים" וה"שליליות" ומה-עוד-היה-שם נעלמים. לעשות קצת מקום בתוך הפסטיבל לקהילתיות ולשטויות ולאווירת-כנסים הזו שבה הכל מותר ומקבלים הכל ואפשר להיות משונים בלי שיסתכלו עלינו מוזר.
אז נכון, יש אנשים שנוטרים טינה בצורה יותר יסודית ממני, אבל אני חושבת שבבסיס כולנו רוצים לאהוב את אייקון, וליהנות ממנו, וכל מה שאנחנו צריכים זה הזדמנות.מה שיפה במילים, מה שנהדר במילים, זה שאפשר לעשות איתן דברים חדשים כל הזמן. אם אנחנו רוצים להיות דמוקרטים, ומחליטים שזה חשוב לנו, אז זה מה שנהיה – בדיוק כמו שאם פילקרים רוצים שמשהו יהיה פילק, הוא נהיה פילק.
הדיון באסיפה ובפורום אולי לא היה מקיף, אבל בשלב מסוים היתה הסכמה גורפת שאנחנו רוצים לעודד אנשים להצטרף לאגודה, לא לשדר שהיא סגורה, תודה. אולי ההחלטה שהתקבלה היא לא ההחלטה הנכונה, אבל זה מה שכל מי שהיה לו אכפת והגיע והצביע ורצה להשפיע חשב, אז טוב שהיא התקבלה. והיא התקבלה ככה בגלל שכל מי שהיה לו אכפת והגיע והצביע ורצה להשפיע, חשב בסופו של דבר שזה נחמד שכל מי שאכפת לו מספיק ויגיע ויצביע וירצה להשפיע יוכל להשפיע – אינטרסנטי ומזעזע, אני יודעת, שלא לדבר על חומר למשפט מסורבל מאין כמוהו, אבל בכל זאת גם קצת נחמד, לא?
אני לא יודעת, כל הפוליטיקה הזו באגודה שלי היא לא מה שהזמנתי. מישהו ראה את המלצר שלי?למשל, שכל מי שטורח להירשם לאגודה ולהגיע לאסיפה מראה בזה אכפתיות מספיקה כדי שהדעה שלו תהיה רלוונטית, ולא עוינת בשום צורה. רגע, יכול להיות שהיו שם נקודות מבט *שונות* בדיון? לרגע היה נדמה לי שיש לי דעה משלי… אבל אני כנראה מתבלבלת, אני הרי קיימת כדי להנהן ולחייך לכל מה שאומר הוועד, לא? אחרת מה אני עושה בפורום הפעילים? זה לא שהיו שואלים אותי לדעתי סתם כי מעוניינים לדעת מה היא.
דיון: האם, באופן עקרוני, אנחנו בעד משכורות באגודה?
הצעה להצבעה: האם עלינו לראות באייקון מקרה חריג ביחס לשאר פעילויות האגודה?
קהל המום: מה הרגע קרה כאן?אני אישית מאוד שמחה שלא הצבענו תחת לחץ זמן על השאלה הזו, אלא ההצבעה נדחתה לפעם אחרת, וכל הדיון האחרון באספה היה חוויה די מזעזעת בעיני.
מה מגבלות האורך של תחרות הסיפורים, למשל, איך ואיפה לשלוח את הסיפורים, ושאר פרטים שתחרות צריכה להבהיר.
אם אכן הכוונה למוזיקה ולא לשירה כתובה, אז גיליתי המון שירים של דיוויד בואי שהם ז'אנריים להפתיע ומוצלחים להפליא.
חוץ מזה יש המון שירים שלא מוגשרים כמד"ב או פנטזיה, אבל עוסקים בשלל יצורים פנטסטיים (מכשפות, שדים, ערפדים, מפלצות), וגם כמה שמדברים על מסע בזמן או חייזרים.נראה לי שהכוונה היתה שמי שמכיר מישהו מהסגל, יש לו מישהו שמבין איך הדברים עובדים לדחוף את האירוע, ומי שלא מכיר מישהו כזה הולך לאיבוד – לא שהסגל מושחת ופייבוריטיזם ושאר זוועות. וזה היה כתוב די בבירור, כך שנראה לי שצריך לעבוד די קשה כדי להבין את הדברים אחרת…
אני אמנם לא ממש פילקרית, אבל אולי דווקא בגלל זה: אם יבוא בן אדם אקראי ויציע לי לבוא לאירוע פילקים תחת כיפת השמיים, זה יראה לי מגניב. אותו אירוע בכיתה או חדר – ואני אמצע משהו יותר מעניין בתוכניה. לא יודעת למה, האמת. יש דברים שעובדים טוב יותר בחוץ, וזה כולל כמעט את כל מה שקשור לשירה חובבנית מכל סוג שהוא.
