התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
כי זו שורה אחת קטנה בין הרבה תלונות, ונראה כאילו היא דוגמא לבעיה כללית – הבעיה של תקשורת – שאליה אמיר התייחס יותר מפעם אחת: התנצל, אמר שלקח לתשומת ליבו, אמר שעובדים על לתקן ושהוא מקווה שזה לא יקרה שוב.דווקא שפע הטיעונים הוא שמעלים את הנקודה הקריטית, במקום לחזק אותה. אם זה הזלזול, ולא התקשורת, שמפריע לך, אז תגידי (נו, והנה אמרת, אבל זו לא הנקודה. או שמא?).
אני חושבת שהבעיה העיקרית בויכוח הזה הוא שאת הרגשת שאת מתלוננת על דבר אחד ואמיר עונה על דבר אחר, ואמיר הרגיש שאת חוזרת שוב ושוב על אותה תלונה שהוא כבר ענה עליה, ושניכם יצאתם מתוסכלים. עכשיו שהבהרת מעבר לכל ספק מה מפריע לך, אולי זה יפתור את הבעיה. כי נראה לי שלכולם יש כוונות טובות, אז אני לא רואה סיבה שהבעיה לא תיפתר…בים הכעס והטיעונים החוזרים על עצמם שנראו מהצד כאילו הם מתישים ומאמללים את שני הצדדים, דווקא הנקודה הזו, שהכי חשובה לך, די נעלמה. אבל הנה, עכשיו שהבהרת מה מפריע לך, אני לפחות הבנתי. קודם, זה ממש לא היה לי ברור – ואני אוהבת לחשוב שאני אדם אינטליגנטי למדי עם יכולת סבירה-ומעלה להבנת הנקרא. נראה לי שדווקא מדיון רגוע אפשר להבין יותר ולהפיק יותר לקחים. הגישה הזו של ניצור-סערת-רוחות-ואולי-יהיה-לא-נעים רק מעלימה את הטיעונים ומבטלת את האפשרות להקשבה, בעיני. ואני לא אומרת את זה בתור האופטימיסטית הנצחית שאני לא, אלא סתם בתור מישהי שמנסה מפעם לפעם, בדרך כלל לשווא, לעקוב אחרי הויכוחים בפורומים כשהרוחות מתלהטות.
בקריאה מהצד, נראה שיו"ר הועד החדש מאבד מהודעה להודעה את הרצון לחיות… הוא התנצל איזה שבע-עשרה פעמים, אמר שהם מנסים, אמר שהם הפנימו את הביקורת, הבטיח להשתדל, וזה באמת נראה שלא משנה מה הוא מנסה, שום דבר לא טוב מספיק. אני מבינה את זה – פרפקציוניזם הוא יסוד חשוב של הקיום וכל זה. אבל אם לצטט דברי חכמים: בחייאת. למה להמשיך שוב ושוב להגיד למישהו שהוא לא טוב מספיק? אני לא מדברת כאן על גישה חיובית, רק על קצת רחמים בסיסיים: אמרנו, התנצלו והבטיחו שיתקנו, בואו ניתן להם יום יומיים לתקן לפני שנמשיך לצעוק עליהם שהם לא בסדר.
עם הבלגן שלתוכו נחת הוועד החדש, וכיבוי השרפות וכל זה, חודש זה לא כל כך הרבה זמן. אנשים צריכים להבין איפה הם, ולהתאפס, ו*תוך כדי כך* למהר ולעשות דברים שכבר מזמן עבר הרגע האחרון עבורם – וחודש זה נורא מעט זמן לכל זה. אחרי שהם קצת יתאפסו, אז אפשר יהיה לצעוק עליהם בכיף, כי אם לא נצעק עליהם – איך הם ילמדו? אבל להתחיל לצעוק עליהם כבר מעכשיו? נראה לי שזה רק ירמוס כל שמץ של רצון טוב ורוח התנדבות שהביאו אותם לכאן. ממה שראיתי באספת האגודה, הוועד בהחלט מנסה, הרבה יותר מבעבר, לתקשר. היה דיון מסודר, היתה מצגת, היו חברי וועד שהביאו המון אינפורמציה איתם ועשו שמיניות באוויר לענות לכל שאלה שנשאלה בכל דרך אפשרית. היה מרתק. וזה צעד ראשון אמנם, וצריך צעדים נוספים, אבל צעד ראשון משמעותי בחודש הראשון שלך בתפקיד? זה יפה. מאוד. לא שאין מקום לשיפור. אבל דרישות צריכות בכל זאת להיות ריאליות, כי אם נשב ונחכה לאדם המושלם שידע לתקשר בכל מדיום אפשרי, יהיה סוחף, יאפה לנו מאפינס לכל אסיפת אגודה ויוביל את האגודה לראשות הממשלה, ונוציא מדעתו כל מי שלא יעמוד בציפיות בדרך, די מהר נמצא את עצמנו לבד, בחושך, תוהים מה קרה. לא צריך להיות כל כך קשוחה, בוג'י. לפעמים במאפינס (ללא סוכר בשבילי, בבקשה) תופסים יותר זבובים (לא שאי פעם הבנתי למה לעזאזל אנשים זקוקים לכל כך הרבה זבובים. מה הם עושים עם כל הזבובים האלה?).
בירושלים יש חנויות ספרים משומשים נהדרות.
במרכז העיר, אני ממליצה מאוד על שתי החנויות בבניין כלל (אחת בפנים, אחת בחוץ), דני ספרים, הגלריה לספרות (שמבחינת מחירים היא די יקרה, אבל כיף נורא להסתובב בה: מרתף ענק עם מלא ספרים לחטט ביניהם), בילקוט ספרים (מעל המשביר) אפשר למצוא דברים מוצלחים פה ושם, כנ"ל אינטלקט (רחוב יפו, למרות שבפעם האחרונה שהייתי שם גם היא לא היתה זולה במיוחד, ודי דלה בז'אנר), ואם מחפשים ספרים באנגלית אז ספר וספל היא מוצלחת להפליא.
אה, ובזמנו מכרו במרתף של ז'ראר בכר ספרי ספריות שעבר זמנם – אפשר למצוא שם מציאות, אבל זה ממש לחטט בשקים ולוקח די הרבה זמן.
חוץ מזה, אם מגיעים לשכונת בקעה, אז יש חנות חמודה בשם סימן קריאה, שהיא אמנם קטנה והמבחר הז'אנרי בה מצומצם, ועבר זמן רב מאז שהגעתי אליה, אבל אם הבעלים עדיין נמצאת בה כל הזמן שווה להגיע אליה ולו על מנת לשוחח איתה קצת על ספרים.למרבה הצער כבר מאוחר מדי בשבילי – הידיעה שאהיה בסביבה בסופ"ש התפשטה בזריזות רבה אל אוזניהן של פרסונות נון-גראטות מסוימות, ואני כבר מחויבת להתנדבויות ודברים. לפחות יש לי כתובת להאשמות צודקות לכשהעולם האקדמי יזרוק אותי מכל המדרגות…
כבר אראה אותך שם.אז זה אפילו פחות אנשים. ואני מסכימה – גם אני הייתי שמחה הרבה יותר (מסיבותי האישיות שכוללות הגעה בתחבורה ציבורית וליום אחד בלבד, שיהיה היום של הגפן) אם הגפן היה נופל בחלק המרכזי והחול-המועדי יותר של הכנס.
ועכשיו למה שהוא כנראה שאלה טפשית… עוד מישהו מלבדי מתקשה למצוא את פרס גפן בתוכניה הזו? סתם, כי חשבתי לתומי להגיע, ואני די בטוחה שאיפושהו בתהליך ההגעה אני אזדקק למידע כמו איפה ומתי, ומשום מה אני לא מצליחה למצוא את מה שבטח מסתתר לי ממש מתחת לאף. עזרה אנשים טובים?
אבל אני באמת לא חושבת שמישהו מנסה לפגוע באייקון או להניא אנשים מלהתנדב בו. טענתי בעבר, ואני ממשיכה לטעון, שאייקון רחוק בדיוק כנס אחד ממש מוצלח מכל הפעילים שלא יתנדבו בו כרגע – ואני באמת לא חושבת שהסיבה שאנשים לא מתנדבים היא כי איזה פעיל אגודה מסתורי לחש להם באוזן שאורי אביב פויה… יכול מאוד להיות שאני טועה, בעיקר עם החיבור הרעוע ביני לבין המציאות, אבל אני מאוד מקווה שלא. אני אוהבת את חובבי המד"ב שאני מכירה ואת הקהילה הזו, ולא רוצה לחשוב שככה דברים עובדים בה.
אני לא ממש יודעת מה הלך בוועד, אבל את בהחלט היית אוזן קשבת וכתף לקטר עליה כל פעם שהיתה לי בעיה שהצריכה קיטור. זה היה יפה מצדך, כבר אמרתי?
(. תראי אותי, מתנהגת כאילו נפטרת ממני ואני לא הולכת להיות בשורה הראשונה של ההרצאה הבאה שלך וללחוש "קרן, תעשי קרב חתולים, בבקשה, נו!")לא ממש חשבתי על זה לעומק בדיוק בצורה הזו בעבר, אז אבקש טיפה סבלנות בעודי מנסה להבנות – עבורי ועבורכם – את שטף התודעה שצץ בי פתאום (כי אם לא אז אני אלך לישון, ומחר הוא כבר לא יהיה עימנו):
למה אני אוהבת מד"ב ופנטזיה? שאלו אותי את זה בעבר, ויש לי המון תשובות מוכנות מראש: הדמיון, והחופש, והפתיחות, והעולם החדש של האפשרויות שגלומים בכל ספר, לפחות בפוטנציאל… אה, אבל אם ככה, למה אני נהנית גם ממד"ב ופנטזיה שאין בהם את כל אלה? איך זה שכל הפנטזיה האפית הזבלית לחלוטין שקראתי בילדותי היתה מקור בלתי נדלה של הנאה, וכבר אז העדפתי אותה על ספרים אחרים?
כששואלים אותי למה אני הולכת ישר למדף המד"ב בחנות, התשובה שלי היא שמספר מד"ב יש יותר סיכוי שאני אהנה. אבל אני אהנה מכל ספר טוב – ספר טוב באמת הוא פשוט טוב, לא משנה מי כתב אותו או איך או למה או על איזה הר הוא גר, ועל מדף יצירות המופת האהובות עלי דרים בצוותא בנחת ספרי מדע בדיוני ומיינסטרים שאת כולם אני יודעת בעל פה במידה שווה. אלה הספרים הבינוניים והגרועים שמהווים את כל ההבדל. ועכשיו שאני חושבת על זה, זו לא הספרות אלא התיוג הז'אנרי בכלל: אני אוהבת סרטי אקשן, ומתעבת קומדיות רומנטיות. אבל אני אהנה מאוד מקומדיה רומנטית טובה – הצילום, הדיאלוגים השנונים, העלילה המעניינת, הם יסחפו אותי והז'אנר יאבד את המשמעות. אלה סרטי הזבל שבהם אני אצהל למראה מכות-אקשן-פיצוצים ואתענה מול רומנטיקה-בשקל ובדיחות הדלוחות.
אוקי, אז מספרים טובים אני אהנה בלי קשר, אבל ספרים גרועים יבדרו אותי רק בז'אנר שלי. עכשיו השאלה היא – האם הזבל של המד"ב מבדר אותי בגלל שיש בו משהו ששונה לחלוטין מהזבל של המיינסטרים, או שאני באה אליו בגישה אחרת, כי זה מדע בדיוני, ואני אוהבת מדע בדיוני, ואני מוכנה לאהוב ולהתאהב כשאני לוקחת כזה ליד, או לפחות לא לשפוט לחומרה וליהנות ממה שיוצא? כי אם התשובה היא הראשונה, אז תיוג ז'אנרי הוא עניין של נוחות, ואני אצליח למצוא את המד"ב שלי גם במסווה של מיינסטרים בסופו של דבר. אבל אם התיוג של הז'אנר הוא מה שמוביל אותי לחוויית קריאה אחרת, פתוחה יותר, אוהדת יותר, כיפית יותר, אז – אז זה כבר בנפשנו.
הבעיה האמיתית היא שאין לי מושג מה התשובה. בכלל, כל עניין ה"רק על עצמי לספר ידעתי" הוא פיקציה מרושעת: אנשים אחרים הרבה יותר קל לנתח מאשר את עצמי.
