התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
יש איזושהי סיבה למה לא מעיפים את זה לעזאזל? די, הקוורום הזה הוא פארסה עגומה בגודל הנוכחי של האגודה, לא ריאלי בכלל. אז מה בדיוק בולם אותנו מלשנות את החוקים ככה שלא יהיה צריך את ההמתנה המטופשת ההיא? נגיד, או להקטין את הקוורום, או לצמק את זמן ההמתנה?
אבל תסתכל על הצד החיובי: אם זה *לא* היה מול גיא חסון, היית נאלץ לחזות בזיו פניי לכל אורך הסדנה שלך. P-:
מכונת החלומות (1971) נכתב זמן רב (מאד) לפני הופעת תופעת החלמות (בעוד שנים ספורות), ולפיכך זה לא ממש סביר.
באופן כללי צריכה להיקבע איזושהי מדיניות קבע לגבי אספת האגודה. נראה שלעתים קרובות מדי מתרחשים דברים מוזרים ביחס אליה. הגדרה של טווח שעות סביר (שעות שעונות על צרכי האנשים העובדים ושסביר שאנשים יגיעו בהן) כך שאפשר יהיה להתחשב בזה מראש.
(נגיד, המשבצת של הסדנה של גיא חסון, שיש בה מקום) קו מפריד, ולכתוב שם: "אשכול 6: אספה שנתית, אגודה ישראלית למד"ב ולפנטסיה"?
נגיד, אולי, לא שיוקדש רק לחיפוש כוח אדם, אלא גם למעקב אחר פרויקטים מתוכננים או שנמצאים בביצוע ולהצעת פרויקטים נוספים.
בזמנו היה ניסיון למכור את המימד בחנויות, ונדמה לי שזה נפסק. אני תוהה למה.
כתב עת שנמכר במחיר מלא בחנויות משדר רצינות רבה יותר, ומעורר הערכה גבוהה יותר. משום מה, על אף העובדה שתוכנו של המימד רציני ומשתווה באיכות (אם כי לא בהיקף) לפנטסיה 2000 המנוח, נראה שהיחס אליו די מזלזל. אנשים שנאנחים בנוסטלגיה מתוך געגועים לפנטסיה 2000, לא רואים במימד משהו שראוי להתייחס אליו ברצינות, לעתים קרובות מדי רואים שאנשים מכנים אותו פנזין או בטאון – ולגמרי לא ברור למה.
המימד צריך, לדעתי, שינוי תדמית רציני, ושיפור ביחסי הציבור.אני לא יודעת איך זה הולך במימד, אבל אולי שווה להבהיר שמיון וסינון של סיפורי מקור דורשים *המון* עבודה. המון. אני לא חושבת שהמימד ערוך לזה, ואולי קיימת האפשרות להיערך לזה, אבל אני לא בטוחה אם זה יצדיק את ההשקעה. האפשרות הסבירה היחידה לעקוף את זה מלבד מה שיש כיום (כלומר, זוכי תחרויות וכד'), זה לפרסם סיפורים רק בהזמנה, מכותבים מוכרים, מה שעשוי לגרור טרוניות – מוצדקות לפחות חלקית – על קליקאיות ואי מתן הזדמנות לחדשים ושאר ירקות.
היתרון בשימוש בסיפורים מתורגמים ממגזין מוכר: הם כבר עברו סלקציה. כל מה שצריך לעשות זה לעבור על החומר, שכולו כבר באיכות ראויה לפרסום, ולבחור את המיטב. זה דורש הרבה פחות עבודה.ואפילו היה ניסיון להרים אותו, אבל לדעתי זה לא הלך בגלל בעיות פרקטיות. כמו, למשל, העובדה שמדינת ישראל קצת גדולה גיאוגרפית, ולסדר השאלה בין עירונית זה די ברדק, בארגון מתנדבים כמו שלנו. אבל זה לא אומר שאין טעם לחשוב על זה שוב ולנסות למצוא לזה פתרונות מחדש. אולי באמצעות הדואר – לדעתי לדואר יש בימינו פתרונות דיוור מעניינים למטרות כאלה, ויש כיום ספריות השאלה (אני מכירה של דיוידי, אבל אולי יש גם של ספרים) שפועלות דרך הדואר. אולי שווה לבדוק את ההיתכנות של דבר כזה.
באשר למימד: אקדים ואומר שאני לא מעורבת בהכנת המימד, אבל לדעתי ביקורת רצויה ומבורכת, רק היה נחמד אילו היית מפרט קצת. מה שאמרת קצת באוויר ולא בדיוק מהווה בסיס טוב להפקת לקחים. אז תוכל לפרט קצת, בבקשה?ואני מתייחסת לבאר, כמובן, רק כאל דוגמה פרטית. דנו בזמנו בשאלת "ארגון העל", ונדמה לי שדי הסכמנו לרדת מזה. אני מאמינה שלקיים את האגודה כארגון ששמח לעזור כמיטב יכולתו לכל ארגון אחר אבל לא מתיימר להחזיק את כולם תחת חסותו ובבעלותו זה הגיוני יותר.
הבונוסים שמקנה חברות באגודה (מימד, הנחות בכנסים וגו') וזכות הצבעה. אני חושבת שעצם ההתייחסות לזכות הצבעה כאל "בונוס" היא טעות גדולה. בכלל, בעיניי זו טעות גדולה שכל חבר – גם זה שאין לו מושג ירוק מה הולך ומי נגד מי, שבסך הכל רצה מנוי למימד או הנחות באייקון – יכול לקבוע את דרכה של האגודה. לא סתם הזכרתי את השיטה של העמותה כאפשרות שאולי כדאי לשקול. מבחן המעורבות והעשייה נראה לי מבחן ראוי כדי לתת לאדם זכות לקבוע את דרכה של האגודה, ולא רק כמה כסף שילם.
אני חושבת שאפשר לשקול חברות מדורגת, למשל, כרטיס "שוחר כנסים" (שמקנה הנחה בכנסים אבל לא את שאר ההטבות), לאלה שרוצים לבוא לכנסים אבל לאו דווקא מתעניינים במימד, ולהפך, יש אנשים שממש לא מתעניינים בכנסים אבל היו רוצים את המימד – להם אפשר להציע "מנוי על המימד", בלי שאר ההטבות.
אם צריך או לא צריך להסתבך עם זה זו שאלה טובה. האם זה באמת יגדיל את מספר החברים או ישפיע בכל דרך אחרת? אין לי מושג. אבל אלה דברים שאפשר לשקול.
