התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
וכמעט תמיד טועה בדרכים מפתיעות. זה מה שקורה לאדם שהוא אספן פרטים אובססיבי אבל לא בהכרח מבין בני אדם.
והיא עשתה בדיוק מה שמנהל פרס עושה: מקבל החלטות לגבי אופן ההתנהלות של הפרס, על סמך מיטב שיקול דעתו המקצועי והתייעצות עם האנשים שהוא רואה לנכון להתייעץ איתם. בעיניי, היא עושה בדיוק את הדבר הנכון. אתה חושב שהיא צריכה לפתוח כל החלטה בפני הציבור? אני לא חושבת ככה. בעצם, אני חושבת שגם אתה לא חושב ככה, ואם אתה היית מנהל פרס, אפילו לא היית חולם ללכת להתייעץ על כל החלטה עם הציבור שלך. ולמעשה, ככל הידוע לי, גם כמנהל עמותה אתה לא מעלה את כל החלטות העמותה בפני הציבור, ובטח לא בפורום פתוח.
עכשיו, אם אתה נחוש בדעתך שיש החלטות שצריך לפתוח בפני הציבור – שכן אני מניחה, או שוב, מקווה לפחות, שאתה לא יוצא מנקודת הנחה שצריך לבוא עם *כל* ההחלטות לציבור, לאור העובדה שכל הרעיון של גוף מנהל (כמו ועד, נגיד) זה שהוא אמור להיות מסוגל לקבל החלטות מסוימות בכוחות עצמו – שמא תואיל לפרט *איזה* סוג של החלטות לדעתך צריך להעלות בפני הציבור? תן הגדרה. הגדרה מדויקת. הגדרה שאפשר להתבסס עליה באופן פרקטי, ולדעת איך למיין החלטות עתידיות. ותשתדל שההגדרה שלך לא תהיה "כל החלטה שאולי, אחרי שהתקבלה, מישהו מחברי האגודה יחשוב שבעצם היו צריכים להתייעץ איתו". כי זה יקרה תמיד ולא משנה מה.נניח שאתה מנהל כנס. סתם, ספקולציה. ונניח שיש לך כל מיני החלטות לקבל לגבי הכנס הזה: איפה הוא יהיה, מה יהיו הנושאים שלו, איזה רצועות תוכן יהיו בו, באילו שעות הן יהיו, וכולי. האם תעלה כל אחת ואחת מההחלטות האלה לדיון בפורום כלשהו כדי לשמוע אם יש למישהו משהו להגיד לפני שאתה מחליט?
מאחר ששמעתי אותך מספיק פעמים בעניין (נגיד, בשיחות על אייקון ועל ביגור), אני יודעת שהתשובה היא לא.
עכשיו, חלק שני: נניח שאחרי שמתפרסמת החלטה מסוימת, בא מישהו בפורום ואומר, "רגע, אבל זאת לא החלטה חכמה, כי…" – האם תגיד לו שאין שום טעם בדיון כי אתה כבר החלטת? האם תצא מנקודת הנחה שמרגע שהחלטת אין יותר מקום להפקת לקחים או לשמיעת דעות?
במקרה הזה, אני לא בטוחה כמו במקרה הקודם, אבל אני יוצאת מנקודת הנחה – או מקווה, לפחות – שהתשובה היא שוב לא.
ובכן, ניהול של כל דבר קצת דומה לניהול כנס, מבחינה זו שהמנהל צריך לקבל החלטות בכוחות עצמו, כמו גדול, בלי לרוץ עם כל דבר ועניין לפורום כדי לראות אם יש דעות אחרות של אנשים שאולי מבינים בזה יותר ממנו – וגם מבחינה זו שיש מקום לפידבקים ולדעות נוספות אחר כך.
אני מבינה שבזמן האחרון פיתחת אובססיה קלה לומר לכל אדם שמחליט החלטה כלשהי במסגרת פעילויות האגודה שהוא היה צריך להעלות את זה לדיון ציבורי לפני שהעז לקבל החלטה בכוחות עצמו. אז אולי הגיע הזמן שתרד קצת מהעץ הזה, כי באמת, זה שטויות. אין דבר שמסרס עשייה יותר מאשר פנייה לציבור כדי שיאשר כל החלטה והחלטה. מנהל צריך לנהל, לא לרוץ לסינר של אמא בכל פעם שהוא צריך לקבל החלטה.הנקודה שלי הייתה שיש לך נטייה לקחת עמדה של אדם אחד ולהפוך אותה ל"עמדה של האגודה". אבל האגודה, מה לעשות, מורכבת מדי הרבה אנשים שונים זה מזה שרובם אינם נעמי, הם נוטים להיות דעתניים למדי, ואין לה עמדה אחידה. אפילו לא בעניין הזה. למעשה, נדמה לי שרוב אנשי האגודה שאני מכירה דווקא מאמינים באייקון כחלון הראווה של הז'אנר ולא באייקון כחלון הראווה "שלנו".
זה בערך כמו שהייתי באה ואומרת "העמותה חושבת ככה וככה" בעקבות משהו שאתה היית כותב. במקרה ידוע לי שבעמותה יש משהו בסביבות השלושים אנשים, שרובם – המוחלט, אפילו – אינם איתי גרייף, ושהדעות בה לא נוטות להיות אחידות, ואפילו די רחוקות מזה, ע"ע הבחירות ליו"ר אצלכם.
אז אם אני, שאין לי שום מהלכים בין פעילי העמותה או חבריה, מסוגלת לדעת שלא מדובר בגוף אחד הומוגני אלא בקבוצה של אנשים שמייצגים מגוון די גדול של דעות, הייתי מצפה ממך, שאפילו מחשיב את עצמך פעיל של האגודה, שנחשפת לוויכוחים בפורום הפעילים ובמקומות אחרים ושעובד בקשר הדוק מול כמה מאנשיה, להבין שגם האגודה אינה גוף אחד הומוגני, ושדעותיו של אדם אחד הן דעותיו-הוא ולא "דעת האגודה".אני אשמח לשוחח איתך על מה זה אומר ההרגשה ש"אייקון הוא שלי". ושלוש שעות זה הערכה שמרנית. זה נושא מורכב עם המון צדדים שונים.
חבל לי מאד שעד היום לא מצאתי את האפשרות הטכנית להעלות את הגיבויים של IOL לרשת – הרבה מאד מהנקודות שהייתי שמחה להדגים אפשר לראות בבהירות הגבוהה ביותר שם, כי מנקודת המבט שלי, זו הייתה התקופה שבה תחושת השייכות לאייקון צמחה. יותר ויותר אנשים בפורום נהיו מעורבים בדרך זו או אחרת באייקון, גילו מה זה להתנדב, ובהדרגה התחיל כל התהליך החברתי הסינרגיסטי שבו הבאז, הקשרים החברתיים והאכפתיות ותחושת ההשפעה כולם ביחד מושכים כמעט כל חבר בפורום או מצטרף חדש לתוך המערבולת הזאת.
מאוחר יותר – באורט – אפשר לראות את התקופה שבה זה היה בשיא, ואחר כך את התקופה שבה זה מתחיל לרדת, שנמשכת גם היום.
וכן, אני יודעת שיש עוד קהילות חוץ מהקהילה הספציפית שאני מדברת עליה. אבל זאת הקהילה שאני מכירה בה את התהליכים מקרוב.תוספת: אגב, אם כבר אני מדברת על זה, אני חושבת שאחת מנקודות המפנה המשמעותיות הייתה כשהחלה להיווצר "קהילת אייקון" נפרדת, ונוצר סוג של נתק בין קהל החובבים הכללי (שקודם הרגיש חזק מאד שאייקון שלו) לבין "מקורבי אייקון", שעסקו חלק גדול מהזמן בלומר "לכם אין מושג על מה אתם מדברים כי אתם לא באמת אינסיידרים באייקון, אז תסתמו". זה כבר קרה בתקופת אורט, נדמה לי שבסביבות הזמן שבו אייקון צמח משמעותית (נגיד, סביבות 2003 ואילך), אולי קצת קודם.
למיטב ידיעתי, נעמי היא לא האגודה. בכלל, יועיל לך אם תפסיק לחשוב על כל אדם בודד שמשתתף בדיון ש"הוא האגודה". באגודה יש כמה מאות אנשים (כולל אותך), ומתוכם כמה עשרות שמשפיעים על ההתנהלות שלה – ולכל אחד מהם דעות שונות לחלוטין. אני יודעת, כי הזדמן לי להתווכח (כמעט) עם כולם בשלב זה או אחר.
ובאשר לדבריך, אילו זו אכן הייתה עמדתה של נעמי, כנראה היית צודק. אבל אני לא חושבת שנעמי רוצה את אייקון כחלון ראווה שלה או "שלנו" – ככל שהבנתי את דבריה, היא רוצה את אייקון כחלון ראווה של החובבו?ת. שזה רצון לגיטימי. הוא לא בהכרח חופף את הרצון שלך – או שלי, או של אנשים אחרים באגודה (אולי אפילו לא את של נעמי, כי תמיד יכול להיות שהבנתי אותה לא נכון) – אבל הוא רצון לגיטימי.
אני אישית לא חושבת שהחובבות צריכה חלון ראווה. חובבות זה דבר שעושים בין חברים, לא בחלון ראווה. כמו סקס, נגיד, רק עם יותר משתתפים, אולי. והאנאלוגיה הזאת לא נבחרה סתם כי זה כל מה שיש לי בראש – אני מאמינה שחובבות היא עיסוק ש"בין אדם לחברו". עיסוק חברתי. לא ספורט לראווה.
הז'אנר הספקולטיבי על כל ענפיו, הסתעפויותיו וצורות הביטוי המגוונות שלו צריך חלון ראווה, זה כן. ובזה, נראה לי – למרבה התדהמה – אנחנו מסכימים."זה הכול? צריך לתת תחושת "זה שלי" כדי שלא תהיה מצוקת כוח אדם?"
פאק לא, ומאד קשה לי להאמין ששאלת את זה ברצינות, כי אני לא חושבת שההבנה שלך את הנושא כזאת פשטנית. תחושת ה"זה שלי" היא אולי – אולי! – תנאי הכרחי. אני לא בטוחה אפילו בזה. נראה לי שיותר נכון יהיה להגדיר את זה "תנאי מאפשר" או "תנאי מסייע". בטח לא תנאי מספיק.
אני די בטוחה שאם תחזור תחושת ה"זה שלי" יהיה קל יותר לגייס כוח אדם. אנשים מתלהבים הרבה יותר להגדיל ראש על משהו שהם חווים אותו כשלהם, מאשר על משהו שבו הם מרגישים כבורג קטן במערכת של מישהו אחר.אינה בדיוק איזה סוגי כנסים שונים יש. אני חושבת שהנקודה העקרונית היא שבארץ, כרגע, אין מקום לכמה כנסים גדולים שלכל אחד מהם יש מאפיינים שונים – אחד מסחרי יותר, אחד חובבי יותר, וכו'. אין לנו בארץ הוצאות לאור גדולות שיממנו חלק מהוצאות הכנס כמו בוורלדקון, אין לנו אותו נפח שוק (אפילו לא קרוב, אפילו לא מגרד את קצה הקרסוליים).
אז אם רוצים כנס גדול, וחסויות, ומקצוענות, ולמשוך את התקשורת, ולהביא אורחים זרים חשובים, ולמשוך הרבה קהל, ולתת נפח יחצ"ני גדול לכל הדברים שמסתפחים לאייקון או חוסים בצילו – כמו פרס גפן, שכבר הזכירו פה – אין לנו הרבה אופציות. אנחנו פשוט לא יכולים, לפחות כרגע, לעשות כנס אחד גדול, מסחרי ומדוגם, עם כל החסויות וכל היחצ"נות וכל התמיכה של כל הגופים השונים וכל זה, *וגם* כנס אחד גדול שיהיה חובבי באופיו.
המקסימום שאפשר לעשות זה סוג של שעטנז: כנס עם אופי מסחרי (יעני, כנס ששואף לרווחיות, שנעזר בנותני חסויות גדולים, ושיכול גם להשיג דברים גדולים) שפונה בעיקר למיינסטרים, וגם נותן מקום מסוים לחובבים.
*רצינו* את מה שאייקון נותן לנו היום. זו הנקודה שנדמה לי שנשכחת בכל הדיונים האינסופיים האלה. משום מה נראה כאילו "אנחנו", החובבים האמיתיים, לא רצינו את זה, וכפו את זה עלינו. אבל בחיאת, אני זוכרת בדיוק את הדיונים בנושא לפני שנים, את הכמיהה הבלתי פוסקת לזה שתהיה לנו אפשרות לעשות משהו בקנה מידה כזה, להגיע עם אייקון למצב שהמותג יהיה מוכר היטב ושגופים גדולים שקודם לא ראו אותנו ממטר ירצו לפרסם אצלנו כי זה משתלם להם. כולנו רצינו את זה. אולי לא קלטנו מראש שאם יהיה לנו בידיים כנס גדול עם חסויות ויחצ"נות וכל הדברים האלה, נאבד קצת את האייקון הקטן והחובבי שהיה לנו, אבל רצינו את זה. זה לא שבאו וכפו את זה עלינו.האבחנה שאני עושה בין תכני "מיינסטרים" לתכני "קהילה", זה "איזה תכנים מגבשים קהילה ואיזה לא".
הרצאה על שר הטבעות לא מגבשת קהילה. הסיבה שהיא לא מגבשת קהילה היא שאין בה שום סוג של אינטראקציה שגורמת לאנשים להתגבש. אין בה שום דבר שיוצר רישות חברתי. יש "ספק תכנים" כמרצה, יש "לקוחות קצה" כצופים, וזה כל מה שיש.
בעיניי, תוכן קהילתי הוא כל סוג של תוכן שתורם לתחושת ה"ביחד" של המשתתפים בו ולגיבוש נוסף של אנשי הקהילה. זה אומר אירוע שיש הרבה אינטראקציה ושיתוף פעולה בהכנתו (הפקות מקור, למשל, עונות על זה בגדול), הרבה אינטראקציה ושיתוף פעולה כשהוא עולה (משחקים ושעשועונים, למשל), או הרבה תחושת שייכות מעצם אופיו (אירועים תוך-קהילתיים, למשל. אירוע סיום קהילתי עושה את זה בענק). מסוג הדברים שאנשים יגידו עליהם אחר כך, "כן, אנחנו היינו יחד ב[אירוע זה וזה], איזה מגניב היה".
זו האבחנה הפרטית שלי כי זה איך שאני רואה קהילה. זה לא בהכרח מה שאחרים רואים בזה. התפישה שלי לגבי "קהילה" ו"חובבים" די פרגמטית – אני מחפשת את מה שיוצר את הגיבוש, לאו דווקא את מה שיוצר את הכוכבים בעיניים.ורק צריך לתת דרור לתחושת ההעצמה האישית שלך כדי לקדם את עסקך ואת עצמך אל עולם של שגשוג ואושר; ועליך רק להניח לעצמך להיפתח אל השפע שהיקום מציע לך כדי לזכות בהצלחה. עכשיו רק תחתום כאן וכאן שאתה מעביר לרשותי את כל רכושך, ותשאיר את כל השאר לי.
ובמילים אחרות: מה אתה רוצה ממני? אתה ברצינות חושב שאני מנסה לומר שכל מה שצריך זה [משהו שטחי ביותר וחסר כל תוכן מעשי] ואז יתקבל [הפי אנד מושלם עם פרחים ופרפרים לכל]?
אני מאבחנת מצב *נקודתי* שאני רואה, לאחר עשר שנים של התבוננות מתמדת וטיפוח קשרים בקהילה הזאת. אתה יכול לא לקבל את האבחנה שלי ולומר שהיא לא נכונה או שהיא מבוססת על מידע חסר או מוטה. אתה יכול לומר שהיא חסרת ערך מעשי. אתה יכול לטעון שאפשר לסייג אותה מחמש מאות כיוונים. אתה יכול למצוא דרכים לעקוף אותה. אתה יכול לבסס את הטענה שגורמים אחרים חשובים יותר. אבל בבקשה אל תכניס לי מילים לפה. אני לא מפגרת, אני לא חושבת שהאנשים שאני מדברת איתם מפגרים, אני לא טוענת שיש פתרון קסם פשטני למשהו, ובבקשה אל תנסה להציג את זה כאילו שזה מה שאמרתי.גם נראה לי ממש דבילי להציג את סדר היום של האספה הצפויה בסיפור שאסור להגיב אליו דבר מלבד מועמדויות לבחירות.
האם המטרה שלנו היא לחשוף את קהל המיינסטרים לחובבות המד"ב – או למד"ב? לדעתי השני הוא הנכון. המטרה שלנו היא לא שקהל המיינסטרים יגלה כמה מגניב להיות חובב (אם כי זה בונוס נחמד) – המטרה שלנו היא שקהל המיינסטרים יגיד, "וואלה, מד"ב זה לא זבל, יש דברים טובים, אולי נתחיל לראות טורצ'ווד בשעות הפנאי" (וכמובן, החלום העילאי מבחינתי, "אולי נתחיל לקרוא מד"ב בשעות הפנאי" – אבל זה כבר חלום רחוק יותר).
אנחנו לא צריכים שכל קהל המיינסטרים יהפוך לקהל של חובבים. אנחנו צריכים לתת כוח למד"ב – שזה אומר להפוך אותו לכוח משמעותי בשוק. שלסרטי מד"ב (ולא רק שוברי קופות הוליוודיים) יהיו הרבה צופים, שהרבה אנשים ינג'סו ליס ולהוט שהם רוצים סדרות מד"ב, שלספרי מד"ב יהיו הרבה קונים. ואת זה משיגים הרבה יותר דווקא בכנס שהוא יותר ממוסחר ופחות חובבי באופיו.
