התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
אולי, פה ושם. לא ממש מקצועיים, למיטב זכרוני. זכורות לי כמה פעמים שתרמתי את שירותי העריכה/הגהה שלי לדברים שהיו צריכים להתפרסם באתר העמותה.
זה כבר חזר כמה וכמה פעמים בזמן האחרון. זכורה לי איזו רטינה נרגנת שלי לגבי העובדה שאין מנהל לאתר האגודה. בעצם, זכורות לי איזה חמש מאות כאלה… אני באמת צריכה להפסיק לחזור על עצמי.
הממ… לאאא.הוא מאורגן בצורה מאד לא ידידותית למשתמש, המידע בו לא זמין בצורה נוחה, ואדם שלא יודע איפה לחפש דברים פשוט יסתבך. בפשטות, האתר איום ונורא.
וכמו שכבר ציינתי בעבר, למי שמשוטט בו, לא נגיש מידע היסטורי-סטטיסטי בסיסי, כמו למשל רשימות המועמדים/הזכאים למועמדות המלאות בכל שנה, כולל השלבים השונים. אני לא אומרת שהיה צריך להעלות הכל לשם, אבל לכל הפחות לקשר בצורה מסודרת לסיפורים הרלוונטיים באתר האגודה, כדי שמי שרוצה לעקוב אחרי ההיסטוריה של הפרס ושל ספרות המד"ב בישראל כאחד, יוכל. זה לגמרי לא סביר שכשרציתי לדעת באיזו שנה היה מועמד "ראינוע" לגפן (בהקשר של הפתיל של אורי בלסם למטה), מצאתי את זה רק כי ידעתי איפה לחפש באתר האגודה. באתר גפן עצמו, משום מה, אין אופציה לחיפוש.
מידע פרס גפן מאז ומעולם היה המקום הנוח ביותר לחפש דברים כאלה, והיום כבר לא. אני לא יכולה שלא לתהות מה יקרה למידע הזה בשנים הבאות, לאור העובדה שבימינו הוא זמין רק בטופס ההצבעה.
יש בי המון הערכה כלפי חברות הוועד, אבל אני לא חושבת שמשא ומתן הוא התחום החזק שלהן, ותקני אותי אם אני טועה. אני חושבת שאחת הבעיות הגדולות שלנו עד היום זה שלעתים קרובות מדי הגענו למשא ומתן מול אנשים שיודעים בדיוק מה הם רוצים, כשמי שעורך את המשא ומתן מצדנו הוא אדם שבלשון המעטה לא בנוי לזה. יכול להיות שאני לא יודעת מספיק טוב, אבל למשל, אני לא חושבת שיכולת למשא ומתן היא אחת מהנקודות החזקות אצל ליאת.
אז מי ייצג את האגודה?ואגב, אני חושבת שהמחיר ששילמנו – בפעילים שנשחקו ופרשו, ובהזנחה של תחומים אחרים מרוב זמן שהוועד משקיע בכיבוי שרפות אייקון – *כבר* גדול מדי. זה מפורר אותנו מבפנים. אם אין לך אדם שיש לו היכולות הדרושות כדי לייצג את האגודה באייקון (כפי שאיתי גרייף מייצג את העמותה) ומוכן להשקיע את מספר השעות הדרוש, זה מלכתחילה לא יעבוד, וחבל על המשך הבזבוז.
יש לך אדם כזה?כמה עורכים מתנדבים אתה מכיר בקהילה שהם לא מהאגודה? כמה כאלה עומדים לרשות אייקון? הרי מספיק לראות את האתר של אייקון על שלל ההברקות העריכתיות שבו כדי להבין שלא ממש הרבה.
פשוט תיכנסי לפורומים הכחולים ותראי איך נראית רוח הדיונים לפני – כמה? שלוש שנים? לא הרבה יותר מזה.
אולי בפעם השנייה שאיתי רץ ליו"ר זה היה בסיבוב ראשון. בפעם הראשונה (שהייתה, נדמה לי, ארבעה חודשים קודם), ככל שאני זוכרת היה תיקו וסיבוב שני.
ולא, אני בכנות לא חושבת שזה היה נראה אותו דבר אם איתמר היה נבחר. יש השפעה חזקה מאד לפעילים הבודדים, גם אם אנחנו לא רוצים להכיר בזה. זה כמו שקורה באגודה עם פרס גפן – אם יש פעיל אחד עם דחף לאו-בר-כיבוש לקדם את פרס גפן, דברים זזים. אם לא, יש לנו ועדות פרס שלא עושות שום דבר מעבר לחובות הבסיסיות ביותר. גם בעמותה, אייקון לא ממש היה נושא חם (אלא בוויכוחים על "למה לא פורשים מאייקון") עד שפעיל אחד (או קומץ פעילים שהוא גרר איתו) התחילו לתזז את זה.
העמותה הייתה רדומה לחלוטין ביחס שלה לאייקון. אני זוכרת התבכיינויות של מגוון אנשים על זה שאנשים פשוט לא באים למשחקים באייקון, ביטול משחקים בגלל מיעוט נרשמים או מגיעים היה דבר נפוץ להחריד, מספר המשחקים היה זעום, וכן הלאה. התפקיד הגדול ביותר ששיחקה העמותה באייקון באותה תקופה היה בשיפור הלוגיסטיקה שלו, בכלל לא בתחום של משחקי תפקידים.לפני שאיתי גרייף נכנס בכוח לכל הקטע של אייקון, מה היה החלק היחסי של דיוני תוכן בנוגע לאייקון בפורומי העמותה, לעומת דיונים של "בשביל מה לעזאזל אנחנו צריכים את אייקון"? (את לא חייבת לענות. למרבה הפלא, אני יודעת את התשובה).
עם כל הכבוד לחברי העמותה, כמו בהרבה תחומים אחרים, הסיבה שתחום מתחיל לצאת מהאפרוריות ומהדשדוש נובע מזה שקם פעיל מקרי אחד שמגלה אובססיביות ביחס אליו, מתברג בעמדת כוח וגורר את כולם אחריו. אני מרשה לעצמי לנחש שאם אז בבחירות, שבהן איתי גרייף הצליח להיבחר – בקושי רב, ולמיטב זכרוני בסיבוב שני אחרי תיקו – ליו"ר העמותה, היה נבחר איתמר פארן, המצב היום היה שונה מאד. איתי מן הסתם היה עדיין מוברג היטב באייקון (אני לא רואה אותו מוותר על זה), אבל העמותה? לא בהכרח.
אל תספרי לי על סגולותיהם הנפלאות של חברי העמותה כיצרני תוכן לאייקון, אותם חברי העמותה שלפני שנים ספורות בלבד אייקון עניין להם את התחת והתווכחו כל הזמן למה לא פורשים מאייקון ומשקיעים את המשאבים האלה בביגור, בסאגה או בנוכחות של העמותה בפריפריה. זה לא "העמותה". הסיבה היחידה שהעמותה היום בעמדת כוח והשקעה באייקון זה כי היה פעיל אובססיבי אחד שמשך את זה קדימה. אם הפעיל האובססיבי הזה היה במקרה חבר בארגון אחר – סטארבייס, האגודה, השגרירות או אמא"י – היום הארגון האחר הזה הוא שהיה נמצא באותה עמדת כוח.
נניח – ואני לא מתייחסת לעצמי דווקא, אלא לדמות אמורפית כלשהי שמשתייכת לאותו סוג פעילים כמוני – נניח שאני פעילה ותיקה, בעלת יכולות מוכחות, גם יוצרת, גם משקיענית, גם עם הרבה קשרים בקהילה. יש לנו כמה אנשים כאלה, כמו שאמרתי, זו לא רק אני. אז האני ההיפותטית הזאת מחליטה שהיא רוצה להרים איזשהו פרויקט באייקון. אולי הפקת מקור, כדי להסתמך על דברים שאני קצת מכירה.
נניח שאייקון מעוניין בזה (כלומר, לא מושך בכתפיו כמו שקרה עם "חלום בהקיץ" ואומר "תעשי מה שבא לך, אין לי מושג איך זה קשור אלי", אלא ממש מעוניין – כחלק מהתוכניה שלו, והיחצ"נות שלו, וכל זה).
עכשיו אייקון רוצה לדעת מה יש לי לתת לו. אז הוא עורך איתי חמש מאות ישיבות, בערך, שבמהלכן הוא רוצה לדעת *בדיוק* מה התוכן, מה שיטת העבודה, מי האנשים, מה התקציב (עם זה דווקא אין לי בעיה – אני נוטה להיות חסכונית ורווחית בפרויקטים שלי, אפילו במסגרת התקציבים האפסיים שאייקון מקצה לדברים כאלה) וכן הלאה.
אחרי שעברנו על כל זה, אייקון מחליט שהוא חייב שליטה הדוקה על כל הפרויקט – כי הרי, אני לא מיכאל גורודין או אחד היוצרים שהאנשים הרלוונטיים באייקון *מעריכים*. אז הוא מצמיד לי גננת – אדם מטעמו שיהיה בעל סמכות להתערב בכל ההחלטות האמנותיות והאחרות שלי, להשפיע על תכנים, לבחון את כוח האדם שלי ולומר מה דעתו עליהם, וכולי.
אייקון, כמובן, גם מכפיף אותי לצרכי יחסי הציבור שלו, ובמסגרת זו הוא לא רק יקבע מי ומה ואיך – הוא גם ידרוש זכות לקבוע באיזה מקום אחר מותר לי להעלות את ההפקה שלי, למשל. אני ההיפותטית הזאת, פעילה ויוצרת ותיקה, מוצאת את עצמי במצב שבו אין לי שמץ של חופש אמנותי, שבו מכתיבים לי את כל ההחלטות מלמעלה ובכל רגע יכולים לשנות את התכתיב לפי "צרכי אייקון", ושבו באופן כללי, אני מרגישה שלא מכבדים אותי בגרוש ורק רואים בי בורג קטן במערכת. ואם אני אבדוק אני גם אגלה שלמעשה, ההפקה שלי בכלל לא בבעלותי ובבעלות האנשים האחרים שמעלים אותה – היא בבעלות אייקון, כמובן. כי אייקון רוצה בעלות על *הכל*. גם על השנתון. גם על פרס גפן. גם על כל דבר אחר שהוא יכול להניח עליו את כפותיו. וגם, כמובן, על הפקות המקור שהוא מואיל בטובו להרשות להן לעלות אצלו.
יש אנשים שהאגו שלהם קטן משלי, והם ישמחו לעשות את זה. יש, לעומת זאת, אנשים עם אגו גדול ועצבני, כמוני נגיד, שבנקודה הזאת יגידו, "למה בעצם אני רוצה לעבוד עם אייקון, שוב?" ואז הם ייזכרו שבעצם, הם יכולים להופיע גם בכנסים אחרים שחוויית העבודה איתם הרבה יותר נעימה, או לשכור אולמות באופן עצמאי, או כל מיני דברים כאלה, והם באמת לא חייבים להכפיף את עצמם לטראומה הזאת. שהם יכולים להיות – כמו שהם אוהבים להיות – יוצר עצמאי ומוערך עם ראש גדול, ולא בורג קטן ומושתן במערכת.
ואגב, שמעתי שלא רק הפקות מקור זוכות לחוויות מרנינות כאלה. מנחים ותיקים ומוכרים שפונים אליהם ומציעים להם להריץ משחק באייקון – "אבל משחק שמישהו אחר כתב, מתוך רשימה מוגבלת של נושאים, ואתה רק *תריץ* אותו" – אני תוהה כמה אנשים כבר שלחו אתכם להזדיין עם ההצעות האלה. אני לא מבינה איך אפשר להתייחס לאנשים עם רקורד ויכולות כאל בורג קטן וחסר משמעות שאפשר לנצל אותו לכל תפקיד עלוב שרוצים, כולל כדי להריץ את המשחקים הרשמיים של המפלגה שנכתבו על ידי הכותבים הרשמיים של המפלגה. סליחה, התכוונתי של אייקון.
אבל זו הייתה סטייה קטנה מהנושא. אם נחזור לענייננו, אני לא יכולה, כמובן, לדבר בשמם של כל יצרני התוכן האחרים באגודה. אני כן יכולה לדבר בשמי: אפילו אם בשנים הקרובות הבריאות שלי שוב תאפשר את זה, אני לא אחלום על להרים שום פרויקט גדול באייקון, בשום פנים ואופן. אני לא עובדת עם אנשים שמתייחסים אלי ככה, לא בשכר ובטח לא בהתנדבות. הבה נודה בכך: הרייטינג של אייקון – הנכס היחיד שיש לאייקון להציע לספקי התוכן שלו, לעומת כנסים אחרים – פשוט לא שווה את זה.
ואם לא מעניין אותי לייצר תוכן עבור אייקון, ובהדרגה אני מגלה שגם את החברים שלי זה לא ממש מעניין – בסופו של דבר גם לא ממש מעניין אותנו לדון באייקון. אנחנו לא מעורבים בו ולא רוצים להיות מעורבים בו, אז למה שנרצה לדון בו?
טחינת מים, יש לציין. אתה מוזמן לחטט בהיסטוריה של אורט ושל הפורום הזה כדי לגלות את זה.
ואני מניחה שאני אפילו לא צריכה לציין שכל המקרים האלה זכו לתגובות ה"אתם לא יודעים כלום על אייקון אז תסתמו" מצד מקורבים לאייקון (לפעמים סגל בכיר, לפעמים סתם אנשים שמסתופפים בחברת אייקון) ולא הביאו שום תועלת.
בסופו של דבר לאנשים נמאס. האם זה מפני – כפי שנראה שניסית לרמוז בתגובתך – שפעילי האגודה באייקון וחברי הוועד לא שיתפו את חברי האגודה במידע כדי שיוכלו לדון בו? אכן, השערה יפה, אילו רק הייתה בתוקף. העובדה היא שבימינו זורם יותר מידע מכפי שזרם בעבר. הדבר האחד שהשתנה זה שלאנשים נמאס.
או רגע, כדי שלא אדבר בשם הקהל כולו: לי נמאס. הדיונים האלה חזרו עשרות פעמים, בטחינת מים אינסופית, ושוב ושוב חזרו אנשי אייקון והזכירו לנו שבעצם, אנחנו סתם מתווכחים בינינו על דברים שאנחנו לא מבינים בהם ואין לנו השפעה עליהם (כי, כזכור, אנחנו לא מבינים כלום על אייקון). בסופו של דבר זה נהיה משעמם.
כן, אני לא מבינה כלום על אייקון. בחיים לא ניהלתי כנס, בחיים לא הייתי בסגל של כנס, וזה גם לא יקרה אף פעם. אז אתם יודעים מה, לא מעניין אותי לדון באייקון. אם אתם אומרים שזה לא צעצוע שלי, זה לגמרי בסדר מצדי. יש לי מספיק צעצועים אחרים לשחק בהם. אל תבואו אחר כך ותתבכיינו שהצעצוע הזה הפסיק לעניין אותי.
עכשיו תכפיל את זה בלא יודעת כמה פעילים אחרים, שלכולם נשבר מלטחון מים סתם, ותקבל פורום שאף אחד לא מתעניין לדון בו בתכני אייקון. Been there, done that, וכל מה שיצא לנו מזה זה כאב ראש מזוין. תודה, יש לנו דברים יותר פרודוקטיביים לעשות. כולנו אנשים פעילים ויוצרים, יש לנו מה לעשות עם זה גם בלי לשפוך את זה לתוך חור שחור.כן, כבר אמרתי את זה: נכון, אין. נכון, חברי האגודה איבדו עניין באייקון. נכון, חברי האגודה כבר לא דנים בתוכן של אייקון ובאיך שהוא צריך להיראות.
יכול להיות שזה קשור לשנים ארוכות שבהן הסגל של אייקון טחן לנו שוב ושוב, כל פעם שהעזנו לדון בנושא, "תסתמו את הפה, אין לכם מושג איך אייקון מתנהל, אתם לא יודעים מהחיים שלכם"? מי יודע, יכול להיות. אנחנו לא יותר מדי נוטים להקשיב לאנשים שסותמים לנו את הפה, אבל בסופו של דבר גם העקשן הכי גדול מבין שלא מקשיבים לו ושאין לו השפעה.
אילו היה לי זמן פנוי, בטח הייתי מחפשת באורט או כאן איזה שניים-שלושה-חמישים אזכורים כאלה.העובדה היא שנכון, אייקון לא מעניין אותנו יותר, לא ברמת ה"איך נעשה את התוכן שלו טוב יותר". למה? כי הגענו למסקנה שאנחנו לא *מצליחים* לעשות את התוכן שלו טוב יותר. שהמעורבות שלנו באייקון לא מגיעה לשום מקום. ואת מי בכלל זה מעניין לדון במשהו שממילא אין לנו שום השפעה עליו? אז מתעוררים דיונים רק בדברים שאין לנו ברירה אלא להתעסק איתם – למשל, בניסיונות של האגודה לעבוד מול גרייף ואורי. ואלה, מה אני אעשה, לא דברים נעימים.
אני לא יודעת איך זה אצל חברי אגודה אחרים – אותי אייקון כבר לא ממש מעניין. לא רק ברמת "איזה תוכן הייתי רוצה לתרום לאייקון כדי לעשות אותו מוצלח יותר?", אלא פשוט ברמת ה"לא ממש בא לי ללכת לאייקון, אני לא עד כדי כך נהנית שם", עד כדי כך שכל שנה בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי מתלבטת, "רגע, אולי אני לא אלך לאייקון השנה, או שאני אלך רק ליום אחד?" ובסופו של דבר, מתישהו זה גם יקרה. בהדרגה, לא רק שאני יוצאת מנישת יצרנית התוכן, גם את הרצון להיות משתמשת קצה אני מאבדת. מה שלא קורה לי עם כנסים אחרים, אגב.
שאולי יכולתי (ברמה ההיפותטית, כמובן, לא המעשית. ברמה המעשית אני לא יכולה) לשנות ולהשפיע ולגרום לאייקון להיות יותר מעניין? לאאא. ראיתי אנשים שניסו, ראיתי כמה זה כיף, ראיתי איך זלזלו בהם, הקטינו אותם והגבילו אותם בכל צעד וצעד, ראיתי איך הם יצאו מזה, וראיתי בדיוק כמה זה הועיל. אם אני ארצה כנס עם תוכן שמעניין אותי, אני אלך להתנדב עבור עולמות או פנטסי.קון. אנשים יותר נחמדים, שלא ינסו לכפות עלי את הדרך שלהם בכל מילימטר ומילימטר, יותר סיכוי שתהיה לי השפעה כלשהי על מה שיקרה שם, ואני אהנה הרבה יותר. אני סומכת על אייקון שכבר יהיו לו מספיק יצרני תוכן ומתנדבים אחרים שהם לא אני (וכמובן, את ה"לא אני" הזה אפשר להרחיב ל"לא אני ולא שאר חברי האגודה הדומים לי שמדירים את רגליהם יותר ויותר מאייקון") ושישמחו לשחק לפי הכללים של אייקון.
באסה לך שאין פה התלהבות מאייקון? כן, אני יכולה להבין. באסה. אבל מה לעשות, אייקון לא מלהיב אותי. אני מודה, זה מאד לא בסדר מצדי ומצד אחרים כמוני, אבל זה מה יש.
