התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
הוא לא של לם, "כוכב הלכת של שיקספיר" של סימאק, אזא"מ.
אבל מצד שני, אני מודה בבושה רבה באשמה, שמזמן מזמן לא קראתי את ספריו של לם, שיושבים ומחכים להם על המדף שלי בתקווה שאני אזכר בהם, ואכן נדמה לי שגם בהם מופיע הרעיון. זו הבעייה כשיש יותר מדי ספרים בספריה…אין-טליגנציה – למקרים בהם האובייקט חסר בעליל.
אינטליגנאציה – כשאדם מעוניין להתייחס התייחסות מבודחת לעצמו.
אינטל-איגנציה – אינטליגנציה של אנשי מחשבים. נוטה להיות בלתי מובנת לאחרים.
אינעליגנציה – אינטליגנציה גבוהה במיוחד בכל הקשור בשימוש בקללות.
אינפנטיליגנציה – כשמישהו נורא חכם אבל גם נורא ילדותי, ומשתמש בחוכמה שלו כדי לעשות טריקים ומשחקי מילים דביליים.
אינטיליגנציה – כשרוצים לעצבן מישהי עם ניק מתחכם.אגב, כמדומתני, על פי האקדמיה צריך לכתוב אינטליגנצייה (אם בצ' יש חיריק בכתיב מנוקד, הרי שאמורים להיות שני יודים בכתיב מלא. לא בטוחה אם בצ' יש אכן חיריק או שווא, אבל אם יש חיריק, הרי שבמילה הזו *אכן* יש ארבעה יודים). אבל תעזבו אותי מצרות…
האמנם איילין היא אכן חריגה? מה בדיוק החריגות שלה? למה היא מתוארת כקורנת אור? האם זה אמיתי או מטאפורי?
אלה דברים שצריכים להיות ברורים בסוף הסיפור.עומס רגשי זה לא מספיק. לזעזע את הקורא זה לא מספיק. לסיפור צריכה להיות איזושהי שלמות אמנותית/אינטלקטואלית מעבר לעומס הרגשי שהוא מטיל על הקורא. הסיפור הזה עושה עבודה יפה מאד בכיוון העומס הרגשי, ומפשל בקטע של השלמות האמנותית.
והמדד שלי מאד פשוט: בסוף "פייט קלאב" ו"אמריקן פסיכו" הרגשתי שהיו נקודות לא ברורות, שלא היה מזיק לי לצפות בסרטים שוב כדי לסגור לעצמי אותן, אבל באופן כללי הבנתי מה קרה בסרט והייתי מסוגלת לדון בו ברמה הפילוסופית עם שותפי לצפייה (מה לעשות, תחביב מעוות שכזה). בסוף הסיפור הזה לא הבנתי ממש מה קרה בסיפור, ולא הרגשתי שאני מסוגלת לדון בו ברמה הפילוסופית עד שאקרא אותו עוד פעם פעמיים, ואולי אצליח להבהיר לעצמי כמה דברים.
כשהקורא מגיע לרמה כזו של אי הבנה, ברור שמשהו בכלים האמנותיים שהסיפור השתמש בהם כדי להעביר את הרעיונות שלו לא לגמרי עובד.> האם יש קשר בין העיסוק המיסטי של איילין לניתוח המבוצע במחשב, ואם כן, מהו.
> על מה בדיוק מצביע הניתוח בסוף. האם הוא מצביע על משהו חריג או על משהו נורמלי, ואם על משהו חריג, מה זה אומר לעזאזל.
> מה בדיוק קורה למספר בסוף, במקביל לסיום הניתוח.
כל הדברים הללו לא ברורים, וממבנה הסיפור מתבקש שהם כן יהיו ברורים. יכול להיות שיש עוד.למיטב זכרוני, אכן לחווט זו המילה התקנית, אבל הזדמן לי להיתקל באזכורים מקצועיים למילה לחייט – כנראה שיש תחומים שבהם נטו להשתמש דווקא בה. בכל מקרה, לחווט זה מה שמשתמשים בימינו.
אה, ועכשיו בדקתי במילון המונחים של האקדמיה. הם בחרו דווקא "תיול". נו, טוב, עוד מקרה שבו האקדמיה קובעת דבר אחד והציבור משתמש במילה אחרת.לי בכלל לא הפריע השימוש באנגלית. להפך, לטעמי זה רק מאפיין את הדמות טוב יותר. אבל מצד שני, חוסר הטהרנות שלי במה שנוגע לשימוש בשפה הוא דבר ידוע.
אתה כותב "ככה אני כותב". טוב, אולי אתה צריך להבין דבר אחד: *אנחנו הקוראים*.
כן, ממש ככה. אנחנו קהל הקוראים. ואם מספר כל כך גדול של אנשים מוטרדים מזה שאי אפשר להבין מה הולך בסיפור, כנראה שיש כאן איזושהי בעייה. אז יש שתי אפשרויות – להגיד "ככה אני כותב, ושיקפוץ העולם", או לשאול את עצמך אם אתה לא רוצה להיות קצת יותר קומוניקטיבי ביחס לקהל הקוראים שלך.
אחרי הכל, אם אתה לא רוצה לכתוב סיפור שהקוראים יהיו מרוצים ממנו, בשביל מה לנסות לפרסם אותו בכלל? אם המטרה שלך היא שרק אתה תהיה מרוצה מהסיפור, מספיק לכתוב אותו ולסגור אותו במגירה, לא? סיפור טוב חייב להיות קומוניקטיבי. זה לא מספיק להשאיר אצל הקורא תחושת בלבול ולהגיד "יופי, רציתי שהקורא יהיה מבולבל", כי אם הקורא שלך מבולבל אבל מרגיש שהסיפור לא סגור בשבילו, זה אומר שהקורא לא מרוצה מהסיפור, ונדמה לי שסיפורים טובים אמורים לעשות את הקוראים מרוצים מהם.אבל הסיפור הזה *יותר מדי* קריפטי. יצאתי ממנו די בתחושה של אכזבה על זה שלא הבנתי מה הולך בו. נראה לי שכן יש איזשהו מקום לתת לקורא הזדמנות קצת יותר טובה לא לצאת מהסיפור מבולבל לגמרי.
