התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
אתה מתכוון לומר שבשעות הפנאי אתה מנתח מוח? שאם כן, זה *הרבה* יותר שווה מתואר שני בספרות…
מה, אתה אפילו יודע מילים גדולות כמו "היבריס" (זה היה איזשהו סוג של וירוס, לא? P-: )
(תתעלם, תתעלם. השפעותיה של תשישות יתר בעקבות מעבר דירה…)לכללי הפורום. בכלל, אני חושבת שהיינו צריכים להעסיק את רבן שלמקו לכתוב את כללי הפורום הכשרים בהשגחת הבד"ץ והרב לנדא…
במובן זה שאכן זה סיפור שבנוי להיראות כאילו שהוא לא מוסר את כל הפרטים, אם כי כשאתה מסכם לעצמך את מה שאתה יודע, אתה מגלה שאתה בעצם כן יודע את כל הפרטים.
אולי לא כולם יסכימו איתי, אבל אני אוהבת את הסוג הזה של סיפורים, *אבל* – כשהם אכן נותנים את כל המידע בצורה מספיק נגישה כדי שהקורא יוכל להבין את הסיפור. זו הסיבה שלא הבנתי את ההתייחסות שלך ב"תסמונת טלה בר" (דווקא נראה לי ראוי לקרוא לה "תסמונת הפרגמנט" – ביטוי שנכנס כאן לשימוש הרבה לפני גב' בר) כי אני לא חושבת שבסיפור הזה חסרה אינפורמציה. אנחנו רואים שהכלואים הם בעלי כנפיים, שהם מסוגלים לחזור לתחייה לאחר הוצאה להורג, ושמספרם מאד קטן יחסית למוכר לנו (ואני אכן מסכימה שהמספרים בשואה היו הרבה יותר גדולים יש משמעות לכך שמספרם של האסירים כל כך נמוך). אפילו לא צריך את הקריאה השניה שבה אנחנו מגלים, למשל, שהמספר אומר "תודה לי" (במקום תודה לאל). יש מספיק נתונים כדי שכבר בקריאה הראשונה תתברר לנו התמונה.
אז מה אנחנו מגלים מהסיפור? שיש כאן איזשהו מצב שבו בני אדם גילו דרך לקחת מאלוהים ומלאכיו את הכוחות שלהם (מין גירסה אלוהית לקריפטונייט, מן הסתם…), ונוקמים בהם על שנים של אדישות כלפי סבל האדם. אנחנו נמצאים בנקודת ראותו של האסיר/האל, ובכל זאת מתקשים להזדהות איתו, בגלל שנדמה לי שבכל אחד מאיתנו יש במידה מסוימת את ההתרסה הזו כלפי אותו אל, בנוסח "אז איפה *אתה* היית בשואה?"
בקצרה, אני לא מרגישה שחסר כאן משהו. אני חושבת שהסיפור בהחלט נועד להיות קשה יותר לתפיסה מהמקובל, אבל בהחלט לא בלתי אפשרי או חסר. ולי, לפחות, הוא עשה צמרמורת.הכותרת הזו נועדה לעורר מחשבה בכך שלא לחלוטין ברור למי או למה היא מתייחסת. מי הם החוזרים בתשובה בסיפור הזה? באיזה סוג של תשובה הם חזרו?
כי האסוציאציה שלי למושג היתה שונה לגמרי, והתחלתי לחפש איפה בסיפור טוען הכותב שהוא בעל תואר שני בספרות ומבוגר בהרבה מכולנו…
בכל אופן, אני לא מסכימה. אני חושבת שיש בסיפור הזה בדיוק מספיק אינפורמציה כדי להבין אותו, גם בלי התמצאות במיתולוגיות עלומות או בתרגומים מיושנים. כפי שצוין לעיל, ליהודים בתקופת השואה בדרך כלל לא היו כנפיים, והם גם לא ממש נטו לשוב לתחייה לאחר הוצאה להורג.ראשית, למען הגילוי הנאות עלי לציין שכל תגובה שלי לסיפור של קראולי חשודה בחוסר אובייקטיביות מסוים. אבל מעבר לכך, מאד אהבתי את הסיפור. הוא מאד מינימליסטי, לא דוחף את המסר שלו בפרצוף, אבל המסר שם, וחזק. הרעיון של נקמה של בני האדם באלוהים ובמלאכיו על האדישות שלהם מובע כאן בצורה מאד פשוטה ומאד חזקה. זה לא סיפור מובן מאליו – אחרי שקראתי אותו לראשונה נותרתי מבולבלת במידת מה, מה שאומר שנאלצתי לחשוב עוד כדי להבין ממש מה קורה פה.
אני ממש לא חושבת שהיה מקום לכתוב את הסיפור בצורה יותר מפורשת – הוא כתוב בדיוק במידה מספקת של גילוי פרטים כדי שאפשר יהיה להבין אותו, אבל בלי שהמסר יואכל לקורא בכפית.זה כבר לא רק שאנחנו צעירים ונטולי תארים. זה שאנחנו רואים במדע בדיוני את המטרה ולא האמצעי, וברור שזה הופך את הכתיבה שלנו לשטחית!
הוא פרס לספרות מתורגמת, מעצם שמו?
אולי בגלל שעם כל הכבוד, כל הספרים שברשימת הספרים שיצאו בארץ פשוט לא יכולים לעמוד בתחרות עם הספרים הזרים?
אולי בגלל שאף אחד בכלל לא קרא אותם?
אולי בגלל שהאנשים שכתבו את הספרים האלה בכלל לא מוכנים להגדיר את עצמם כסופרי מד"ב/פנטזיה, אלא מתחבאים בהגדרות של "מיין סטרים סוריאליסטי" ושאר מילים פלצניות, ולאגודה לא ממש דחוף לעודד דה-לגיטימציה מהסוג הזה לז'אנר המד"ב והפנטזיה ועוד בניגוד לרצון הסופרים?
וכל אלה דברים שאני סתם שולפת עכשיו מהשרוול, כי כפי שידוע לכל, אני לא ממש בוועד האגודה או מקורבת למהלכי ועד האגודה. אני בטוחה שאנשי ועד האגודה כבר נימקו לך את ההחלטה הזו מספיק. אני בהחלט יכולה להבין את הכעס של אמבר עליך. משום מה, בכל פעם שמישהו מתנגד לדעתך, אתה פשוט ממשיך לנדנד עד שמישהו נשבר. בחיאת, יש דרכים אחרות לעשות דברים, במקום לנדנד עד צאת הנשמה לאנשים שכרגע לחוצים עם מיליון ואחת דברים לקראת אייקון, ושבטח לא הולכים לשנות את הדברים האלה ברגע האחרון. יש החלטת ועד, בשם אלוהים תכבד אותה! תמיד אתה יכול לנסות להחליף את הועד בבחירות הבאות אם לא מצא חן בעיניך התפקוד שלהם, אבל תן להם לתפקד כרגע בשקט! יש להם מספיק על הראש גם בלי שתידבק לאותו נושא שוב ושוב ושוב.אני חיה די בשלום עם מספר לא נורא גדול של שגיאות כתיב/הקלדה. הן פשוט לא נראות לי העיקר. הרבה יותר חשוב לי הסיפור עצמו, ואני בהחלט יכולה להתעלם משגיאות עד גבול מסוים.
ופייר? כל העיסוק הזה בשגיאות כתיב נראה לי קצת שטחי. בסדר, כשמפרסמים סיפור עדיף לדאוג שלא יהיו בו שגיאות כתיב, אבל בחיאת העיסוק הזה בשאלת השגיאות כבר התנפח בצורה לחלוטין לא פרופורציונלית.
