התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
ועכשיו נשאר לי רק לקוות שבזק הנבלות אכן תיקנו את מספר הטלפון הקודם שלי כך שתהיה בו הודעה מקדמת למספר הנוכחי…
בפורום הזה נוצרה איזושהי אווירה, שאני ממש לא אוהבת, של "קדושת הביקורת" ו"קדושת המבקר". הווה אומר, אם מישהו העביר ביקורת על סיפור מסוים, הרי זה קדוש ואין לבקר את דבריו, אלא רק לקבל ולהפנים.
אני משתדלת לטעות כמה שפחות. לא נחמד, מה לעשות. אבל נניח שקרה המקרה הנדיר שאכן טעיתי (שהרי אני לא מושלמת, למרות הכל), פספסתי, פישלתי, ואוי לפדיחה – לא קלטתי שלאנשים מסוימים בסיפור היו כנפיים. בדרך כלל, אני אסמיק, אתבייש מעט, ואודה ש- אוי, פדיחה, פישלתי. לא תמיד (כי כפי שציינתי, אני לא מושלמת), אבל בדרך כלל.
בפורום הזה, נראה שלמבקרים אין טעויות. המבקרים את הסיפורים תמיד מושלמים, תמיד גאונים, ולעולם אינם טועים. ואם הם פספסו משהו, הרי שברור שלא היתה זו אשמתם – שהרי הם "המבקר" המקודש והנעלה, ולפיכך ברור שהאשמה היא בסיפור, שלא היה מספיק ברור. בילדותי, היו אומרים על דברים כאלה את מילות המפתח "הרצפה עקומה". לדעתי, זה בדיוק מה שקורה כאן.
אז בדרך כלל אני משתדלת לא להגיב על הדברים האלה, כי אני לא דון קישוט ומלחמה בטחנות רוח אינה מהתחביבים שלי, אבל במקרה הזה, במקרה, אני מעורבת יותר (כי מחבר הסיפור הוא אדם שיקר לי ושאני מעריכה), ויותר מזה – כי אני קראתי לראשונה את הסיפור בערך שלוש דקות אחרי שהתעוררתי, עם עיניים נפוחות משינה ומוח שעוד לא הסתגל לרעיון שהוא ער, והבנתי אותו על המקום. לאור העובדה שאני לא מאמינה שאני איזו גאונה יוצאת דופן שמסוגלת להבין את החידות הקשות ביותר גם מתוך חצי שינה, ולאור העובדה שמרבית הקוראים האחרים גם הבינו את המתרחש בסיפור, אני נוטה להאמין שכנראה המידע כן היה ברור דיו. לפיכך, קשה לי לקבל את הטענה (שחוזרת פה כל כך הרבה) ש"הסיפור אשם". לפעמים, מה לעשות, הקורא אשם.
אז תרדו כבר ממגדלי השן שלכם. גם המבקר הכל יכול יכול לפעמים להודות שהוא טעה, או פספס, או פישל. ביקורת אינה דבר מקודש, ומבקר אינו אדם קדוש, וגם כשמעבירים ביקורת על סיפור יש אפשרות שאתם לא צודקים. די נמאס לי מהרוח שהשתלטה על הפורום הזה של קדושת הביקורת. לפעמים זו לא הרצפה שעקומה, אלא הרקדן שלא יודע לרקוד, ואולי הגיע הזמן שניזכר בזה. ואולי כמה מהמבקרים מטעם עצמם כאן יעשו חשבון קטן עם עצמם ויבדקו אם הם לא יכולים להרשות לעצמם מדי פעם להודות בטעות.הם בין הספרים הבודדים שאני מתעקשת לקרוא באנגלית (אם כי קראתי גם את התרגום העברי, ויש לציין שהתרגום של שלושה בסירה אחת שנעשה על ידי מישהו בשם בורלא הוא נהדר), פשוט כי הם כל כך בריטיים שחבל לאבד את הרוח המקורית שלהם. ג'רום ק. ג'רום היה מאבחן נפלא של האופי האנושי ושל הדברים הקטנים והמדוייקים שעושים את הייחוד שלו. הספרים שלו פשוט נפלאים.
ראית פעם את התפוז המכני? אחד הרגעים החזקים שם הוא כשאלכס נכנס לכלא, ושמו נלקח ממנו ונאמר לו שמאותו רגע הוא מספר כך וכך. משם ואילך, ההתייחסות אליו בין כותלי הכלא היא רק במספר. גם "האסיר" עולה בדעתי ("I'm not a number! I'm a free man!").
כי אני, בעוונותי, מאמינה שלספרות יש ערך מעבר לעניין והנאה, והיא צריכה גם לומר משהו, לתת חומר למחשבה, למקד אותנו ברעיונות מסוימים. צר לי.
ולא, אני לא חושבת שהתגובה שלי מוגזמת. בפירוש מזעזע אותי שיש מישהו שמאמין שהספרות לא צריכה לעסוק בשואה.את צודקת, כמובן. יצורים שיש להם כנפיים, חוזרים לתחייה לאחר הוצאה להורג על ידי ציקלון בי, והשברים בעצמותיהם מתרפאים עוד באותו יום, יוצרים תחושה ברורה של יהודים במלחמת העולם השניה. למעשה, יש תיעודים ברורים מתקופת מלחמת העולם השניה שליהודים רבים היו כנפיים, רבים מהם שבו לתחייה לאחר הוצאה להורג, ולעתים קרובות הם נרפאו בכוחות קסם.
אכן, הסיפור לא היה מספיק ברור, ואני מציעה בפעם הבאה להוסיף לו גם הילות, לחשי קסם, נשיפות אש, ריחוף באוויר וזיקוקים. ואולי גם דרקון אחד או שניים.ואני אצטרך לקרוא את הסיפור שוב כדי להיזכר, עבר הרבה זמן. ויעבור הרבה זמן, כי עד שאני אגיע לפרוק את הארגז שבו נמצאים המימדים, אלוהים כבר ייצא לפנסיה…
אני ממליצה לך מקרב לבי שלפני שאת ממשיכה לפרסם ספרים/סיפורים, תלמדי קצת משהו על יחסי אנוש וקבלת ביקורת. נראה לי שנדמה לך שאת מורמת מעם ונמצאת מעל הזוטות של פשוטי העם. אני בספק אם אי פעם תצליחי לכתוב ספרות טובה אם כך את מזלזלת בקוראים שלך.
כל עוד זו הגישה שלך, חוסר העניין הוא הדדי. הפורום הזה אינו מעוניין ואינו זקוק לאנשים שמזלזלים במד"ב ובפנטזיה (אגב, מ"סופרת מפורסמת" בעלת תארים אקדמיים כמוך הייתי מצפה לדעת לקרוא את כותרת הפורום ולהבין במה הוא עוסק), לאנשים שלא יודעים לקבל ביקורת, לאנשים שלא יודעים להתנהג כראוי כלפי אנשים אחרים, ולאנשים שלא כותבים טוב. למרבה צערי, את עונה על כל ארבע הקטגוריות הללו.
שפע הצלחה בעתיד. אם תמשיכי עם הגישה השחצנית הזו, אני חוששת שתזדקקי לכל האיחולים והברכות שאני רק יכולה להציע לך. בכל מקרה, את מוזמנת לחזור לפורום הזה – אחרי שתיפטרי ממקל המטאטא שתקוע לך בתחת.כי לא כל כך נראה מהמלאכים שהם מתחרטים, או אפילו מבינים למה. החוזרים בתשובה יכולים להיות המלאכים/אלוהים, שניחמו על אדישותם או שהנוקמים בהם מקווים להשיג את זה, הם יכולים להיות בני האדם ששינו את דרכם מכניעות וקבלת הגורל להשתלטות על האלים שלהם, ומן הסתם יש עוד אפשרויות. השאלה אם יש פה בכלל חוזרים בתשובה מסוג כלשהו, היא שאלה פתוחה, נראה לי.
אני מזועזעת. ממש מזועזעת.
אני מזועזעת מזה שיש אנשים שמאמינים שיש נושאים שלספרות אסור לטפל בהם. אני מזועזעת מזה שיש אנשים שלא קולטים כמה זה חשוב כן לעורר שאלות שמבוססות על השואה. אני מזועזעת מהבורות, צרות האופקים והשמרנות הקטנונית שמצטיירת מההודעה שלך.
אני מציעה שתשב ותחשוב קצת עם עצמך, ותשאל את עצמך אם אתה בטוח שספרות לא צריכה לעסוק בשואה ובצדדים הנוראיים יותר של המין האנושי. כי בעיני, זו מטרתה העילאית ביותר של הספרות בכלל והמדע הבדיוני בפרט – להעלות, לחשוף ולחדד את השאלות הקשות ביותר שבקיום המוסרי והחברתי שלנו.
אולי אתה שייך לאנשים שמאמינים שסיפורים זה רק בשביל ליהנות מהם, ואז שימוש בשואה זה דבר ציני. אני לא יודעת, אבל אני מאד מקווה לטובתך שאתה ממש ממש צעיר, וצר לי על הנימה ה"טלה בר"ית המשתמעת מדברי. אני פשוט מקווה שאתה חושב ככה רק כי עוד לא התבגרת מספיק.לדעתי המסר פה הרבה פחות מוחלט מכפי שאתה מגדיר אותו. "צריך להחזיר לאלוהים"??? איפה ראית את זה?
הסיפור מציג סיטואציה. בני אדם מסוימים השיגו הזדמנות להתנקם באלוהים ובמלאכיו, וניצלו אותה. כל מסר מעבר לזה הוא כבר תוצר של המוח שלך, ואני ראיתי פה כמה וכמה רעיונות אפשריים:
קודם כל, מי הטובים ומי הרעים? האם מה שבני האדם עושים הוא בסדר ומוצדק? האם האדישות האלוהית מוצדקת? הרי בסוף הסיפור לא ברור בכלל אם אותו אלוהים ומלאכיו מבינים בכלל על מה הנקמה ומה הם עשו לא בסדר.
שנית, האם אלוהות בהכרח מביאה לאדישות? האם אל יכול להיות מודע ואכפתי כלפי סבל ברואיו?
שלישית, עד כמה המעונה מסוגל להפוך למענה? עד כמה מי שעבר סבל מסוגל להעביר אחרים באותו סבל? ועד כמה מי שעובר סבל בעצמו לומד להזדהות עם הסובלים?
יש עוד, כשיהיה לי כוח אני אעבור עליהם. אבל בכל מקרה, אני ממש לא מסכימה שיש מסר אחד ודידקטי. זה בדיוק להפך. הסיפור מעורפל במכוון ומשאיר פתח להרבה מאד פרשנויות.
לגבי למה הם קוראים זה לזה במספרים – שבויים במצב של עינויים קשים עוברים בדרך כלל דה-הומניזציה (אגב, אני לא מסכימה עם הטענה של פרייה שהיהודים מעולם לא עברו את השלב הזה, זה פשוט לא נכון. הרוח היהודית היא לא להסכים להחליף את המספר בשם, אבל המציאות לא בהכרח תאמה את הרוח היהודית, והיו הרבה מצבים מזוויעים של אבדן האנושיות).
לגבי ה"תודה לי" – אני קראתי את זה כהתחכמות מרירה מצידו של אלוהים, לא כבדיחה.
לגבי זהותם של הנוקמים – במלוא הכנות, אני באמת לא חושבת שזה משנה.
