התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
אם צפוי שינוי מסוים על כל היקום, אבל רק קבוצה אחת מכל היקום מתכוננת לשינוי הזה באימונים מתאימים, הרי שלקבוצה הזו יהיה יתרון.
אם שינוי מסוים מקנה לאנושות יכולת תע"ח, וקבוצה מסוימת של האנושות בילתה את זמנה באימונים לקראת שימוש ביכולות תע"ח, הרי שמרגע השינוי, יהיה לה היתרון שבמיומנות גבוהה יותר ופחות זמן הסתגלות.בפארק היורה משחזרים דינוזאורים מגנים של דינוזאורים, שאותם הם מצאו בדם של דינוזאורים שהיה בקיבתם של חרקים עתיקים לכודים בענבר. השימוש בזוחלים בני ימינו היה רק כדי להשלים רצפי גנים חסרים.
ברוב הפורומים, וגם בזה, דיקטטורי הפורום מתירים מידה מסוימת של גלישה מהעיקר. בדרך כלל, כשזו נהיית מרובה מדי, מישהו נזכר לבקש שיפסיקו עם זה.
אני שמחה שמי שמילא את התפקיד הזה הפעם היית אתה ולא אני – נמאס לי כבר להזכיר לאנשים את נושא הפורום…
במקום להשתולל ולייבב, למה שלא תקחי ממני בהשאלה את הדויד של גלקסי קווסט, ותזמיני כמה אנשים חביבים (כולל אותי!) לביתך הקט לצפייה בו?
כך מובטחת לך גם הצפייה בגלקסי קווסט וגם האווירה המוטרפת הנאותה.שלך. הם כתובים נפלא, מבחינה רגשית הם בנויים נפלא, אבל עלילה… לא ממש. ומה אני אעשה, זה חסר לי. לא מספיקה לי הבנייה הרגשית, שהיא נהדרת כשלעצמה.
נדמה לי שיש תלונה חוזרת לגבי הסיפורים שלך, שחסרה בהם סיבתיות. הדברים שקורים בהם לא מוסברים. למשל, הפיכתה של הגיבורה לאבן לא ממש מוסברת בסיפור. אני חושבת שזה בגלל שיש לך נטייה לסימבוליות יתר – מבחינתך, מרגע שלמאורע מסויים יש משמעות סימבולית מספיק חזקה, לא צריך להיות לו כל ביסוס אחר. מבחינתי, זה לוקה בחסר, כי זה נותן הרגשה של סיפור תלוש וחסר הגיון, שבו המאורעות משרתים ערכים סימבוליים אבל לא משרתים מציאות, או אמת, שניתן להתחבר אליה.אם בסוף היה מתברר שה"סוס" הוא למעשה שור-נגח…
אני מסכימה עם הדעה הכללית שהסיפור קצר מדי ולא מספיק ברור.והכוונה היא כמובן ל"בעצמותיי". ציטוט מדף האקדמיה ללשון העברית:
"*העיצור y – בתוך המילה ובסופה היו"ד נכפלת.*
למשל: בניין, הייתה, בניי, לייצר."
אז אני לא מאלה שהולכים אחרי קביעות האקדמיה בכל עניין (האקדמיה יכולה לקבוע עד מחרתיים שכותבים ממד ולא מימד, אזור ולא איזור, בררה ולא ברירה, מכל ולא מיכל – אני מעדיפה לכתוב בצורה שאנשים גם יבינו…), אבל בעניין הזה הקביעה דווקא הגיונית (כפל הי' כאן מייצג אחד עיצור ואחד תנועה, וחיוני כדי לדעת לקרוא את המילה נכון).היה מנותק מכל שאר העלילה. אבל הוא לא – להרגשתי הוא שיאה של העלילה.
מה שכן – הסיפור הזה נותן יותר מדי הרגשה שהוא נכתב באסוציאציות פרטיות. יש הרגשה שקורה שם הרבה, אבל אני נשארת מחוץ לזה, כי זה לא נכתב ברעיונות שאני מסוגלת להבין. בפירוש היתה לי הרגשה שפספסתי שם הרבה כי הסיפור מבוסס על מערכת אסוציאציות שרחוקה מהמערכת שלי. ולכן, נראה לי, היה קשה גם לאנשים רבים כאן להבין מה הולך בסיפור. הוא פשוט לא מספיק נגיש לאנשים עם מערכת אסוציאציות שונה – יותר מדי בהבנה שלו תלוי בכך שיהיו לך את אותן התנסויות, חוויות, זכרונות, ידע וכולי כמו למחברת.מנהל פורום סיפורים מסוים דחק לקצץ עוד ועוד את הסיפורים המוגשים לפורום. לבסוף הוא נותר רק עם One-liners.
עם כל הכבוד לקצרצרים, גם לאורך יש ערך. תמחקו את החיוכים הדביליים מהפרצופים שלכם, יא ראשים מלוכלכים שכמוכם.
הרבה מסיפורי הפואנטה, מהסיפורים ההומוריסטיים וכדומה, אפשר היה לקצץ, אבל האם אנחנו רוצים לעשות את זה? האם אנחנו רוצים לוותר על ה*סיפור* ולהישאר רק עם הפואנטה?
סיפור זה דבר נפלא. הוא מאפשר לנו להכיר אנשים, מקומות, מצבים, להסחף אל תוך עולם אחר. הוא בונה אווירה. הוא בונה עולם. הוא מאפשר לנו בריחה מהמציאות.
בדיחה? בדיחה זה סתם בשביל הצחוקים. נחמד, אבל לא זה. אז אפשר לספר את הסיפור הזה בשלוש שורות, אבל אז הוא כבר לא סיפור.
וכדי להדגים את דבריי – כל מי שקרא את ספר "סיפורי הפתעה" של רואלד דאל יודע שאת רוב, אם לא כל, הסיפורים שם, אפשר היה לתמצת בבדיחת זוועה של כמה שורות. אבל האם אנחנו רוצים לעשות את זה? האם אנחנו רוצים לוותר על האווירה, על הגרוטסקה, על הדמויות הססגוניות והציוריות, רק כדי שיהיה לנו פחות לקרוא?
אני חושבת שהגישה הזו חותרת תחת עצמה. במקום שאדם ילמד לכתוב סיפור – ארוך יותר מבדיחה, ועשיר ממנה – שבאמת יתן את מה שסיפור צריך לתת, הווה אומר – דמויות מעניינות, עולם מעניין, היכולת לשקוע – הגישה הקיצוצית של ניר הולכת על יעילות אמריקאית. תביא כבר ת'פואנטה ואל תבזבז לי את הזמן עם תיאורים. אני ממש נגד. ככה לא כותבים סיפורים, וזה לא מה שסיפור אמור להיות. אני מסכימה שיש מה לשפר בסיפור מבחינת התיאורים והאמינות, אבל הדרך לעשות את זה היא *לא* להעיף את כל התיאורים ואת כל בניית העולם לטובת בדיחה של שלוש שורות.
