התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
צביון פוליטי זה הדבר הזה שמעלה אותך לכותרות העיתונים, גורם לאנשים להתווכח עלייך בכל מקום, ובאופן כללי גורם לאנשים לשמוע עלייך.
שזה, למיטב זכרוני, משהו שאנחנו ממש ממש רוצים.אם ניר יניב, העורך המקצועי המפורסם, שהוציא כבר מתחת ידו עבודות עריכה מקצועיות רבות, בחברות מפורסמות ומקצועיות, לא מעריך את המקצועיות שלי, אנה אוליך את החרפה? כנראה שזה מזל שלי שאנשי המקצוע שתפקידם להעריך את המקצועיות שלי, כן מעריכים אותה, וכך לפחות אני מצליחה להתפרנס.
תגיד, אתה מזלזל במקצועיותו של אדם בציבור, אומר "בלי כוונה להעליב", וחושב שיש לאמירה הזו *איזשהו* ערך, ולו גם האפסי ביותר? ועוד משווה למידת המקצועיות שלו את מידת המקצועיות שלך כעורך לעת מצוא של אתר אינטרנט לחובבים?
ולא, אני לא מוכנה להעביר את השיחה הזו למדיום פרטי. אתה זלזלת במקצוע שבו אני עוסקת ובכישורי המקצועיים לעסוק בו, בפורום פומבי. אם ברצינות נדמה לך שאני אשתוק על זה, אתה מ-מ-ש לא מכיר אותי. אם אתה לא רוצה את ההודעה הזו פה, אתה תצטרך למחוק אותה בעצמך, דבר שאני בטוחה שמיומנותך כעורך תסייע לך מאד לעשות. למרבה הצער, האמת שמאחוריה לא תעלם בכזו קלות.
*אתה לא איש מקצוע בתחום הלשון. התנדבותך לערוך אתר אינטרנט של חובבים לא הופכת אותך לאיש מקצוע בתחום הלשון. זה לא הולך להשתנות רק בגלל שאתה רוצה לעזור לאנשים, או בגלל שאתה רואה לנכון לזלזל במידת מקצועיותו של אדם שעוסק בתחום באופן יומיומי, ולראות את עצמך כנעלה עליו למרות שלא עברת אף אחד ממבחני המעשה הרלוונטיים, שאתה לא מכיר את הכלים המקצועיים הרלוונטיים, ושאתה לא טורח להתעדכן בספרות הרלוונטית.*
בבקשה. אתה מוזמן למחוק. המציאות, למרבה הצער, לא תימחק.זרועה של האקדמיה לעולם לא תתכופף עד כדי כך. אם אתה מדמה בנפשך שזה יקרה, כנראה שאתה לא מכיר את המוסד הזה מספיק. ומצד שני, אפרים קישון הוא נכס לאומי שמצווה לקרוא את ספריו, ולא נותר לי אלא להצטער שהוא לא כותב מד"ב…
הרי ציינתי שתגובתי בנושא מופיעה יותר למעלה.
בגדול, נקודה אינה מוחלפת בפסיק באופן שיטתי כאשר מפצלים מבע לשניים. אם יש נקודה בדבריו של הדובר, היא יכולה להשאר שם או להיות מוחלפת, זה עניין של קצב דיבור ונתון לשיקול הסופר, ותלוי כמה רוצה הסופר להציג את דיבורה של הדמות כפסקני או קטוע.
ומה בדיוק אתה רוצה שאומר לגבי נקודה פסיק? כבר אמרו פה את כל מה שהיה להגיד. זה סימן שיש בו מעט מאד שימוש בספרות, אבל מתאים לפעמים לקיטוע משפטים ארוכים מאד ("הפסקות נשימה", יענו), וגם להפרדה בין פריטים במקרה, נאמר, של רשימה ארוכה של תיאורים.יש שם כמה דברים מוזרים, שכבר נתקלתי בהם בעבר. אני הייתי נזהרת ממנו, למרות התועלת הרבה שבו.
אגב, יש לקחת בחשבון שלקסיקונים, מילונים וכדומה נכתבו על ידי אנשי מקצוע שונים, שלכל אחד מהם דעה מעט שונה על העברית, אבל בסופו של דבר הגוף המתקנן (וזה שמחויבים אליו המוסדות הציבוריים וגם, במידה רבה, העוסקים בלשון באופן כללי) זו האקדמיה. הרבה פעמים זה מצער אותי (כי כמו שידוע בציבור, זה גוף שאני בדרך כלל די לא סובלת), אבל כנראה שזה עדיף על מצב שבו אין גוף כזה, ושדה הלשון יהיה נתון למאבק איתנים בין מלומדים שונים…
וממילא בסוף, כמו שהגדיר את זה אפרים קישון (שהלוואי וידעתי לכתוב כמוהו), מכופף הציבור החסון את זרועה הצנומה של האקדמיה ומכתיב לה את רצונותיו. זה רק יכול לקחת הרבה זמן.
אתה מתיימר ללמד את באי הפורום כיצד משתמשים בעברית נכונה, כשאינך איש מקצוע בתחום ואפילו אינך קרוב לכך. אין לך את הידע הדרוש, לא את הרקע הדרוש, לא את ההשכלה הדרושה, ויותר מדי פעמים תפסתי אותך בטעויות ובטענות לא מעודכנות.
הבעייה היא, שאתה כותב דברים בנימה הרבה יותר מדי סמכותית, ואם נוסיף לזה את תפקיד הניהול שיושב בידיך, נקבל מצב שבו אנשים נאלצים להאמין שאתה אכן בר סמכא. יותר מכל דבר אחר, זו הטעייה. אנשים אינם מודעים לחוסר המקצועיות שלך, לחוסר העדכון שלך, לחוסר הידע שלך, ויוצאים מנקודת הנחה שאתה בהכרח יודע על מה אתה מדבר, וכופפים את ראשם מול סמכותך.
אני לא חושבת ש"הכל הולך", אבל כשקיימת יותר מאופציה אחת, אני אומרת את זה. אני לא אומרת "זו דרכי, כזה ראה וקדש, דרכי היא אחת ואין בלתה". אני לא מנסה ללבוש אצטלה נחרצת, להציג את עצמי כמומחית הסופית והיחידה לענייני השפה, או להעמיד פני שופט עליון. אני אדם שעיסוקו בשפה, ולפיכך יש לו מידה מסוימת של ידע ושל עדכון במגמות העכשוויות כמו גם בהיסטוריה של התחום, ולכן אני יכולה להציע לאנשים מידה מסוימת של ידע, ובכלל זה גם במצבים שבהם הידע הזה לא מוחלט. שפה היא דבר נזיל משהו, וריבוי האופציות בה הוא נכס, לא נטל.
אתה, לעומת זאת, אדם שלא עוסק בשפה באופן מקצועי, לא מתעדכן במקורות המקצועיים, וכבר כמה פעמים הטעית אנשים בפורום הזה (וטרחתי לתקן אותך). ובכל זאת אתה מרשה לעצמך ללמד אנשים כללים הנוגעים לשפה כאילו היא נכס בלעדי שלך, ונדמה לך שההעדפה הפרטית שלך בכל תחום היא האפשרות היחידה הקיימת. ומילא זה, אבל אתה גורם לכך שגם לאנשים אחרים נדמה ככה.
בעיני זה חוסר אחריות כלפי באי הפורום. אנשים רואים אדם בעל סמכות, ומאמינים שלסמכות הזו יש איזשהו בסיס. הם רואים שאתה המנהל כאן, קוראים את הנימה הנחרצת והסמכותית שבה אתה כותב דברים, ומאמינים שאתה יודע על מה אתה מדבר, ולא שאתה מביע דעה אישית ולא מקצועית.
אם אתה חושב שזו גישה ראויה, יבושם לך. אני חושבת שזו גישה שחצנית, שמטרתה העיקרית לא לסייע לאנשים אחרים, כי אם להתהדר בנוצות לא-לך. ולי זה מפריע אישית כי לטעמי, אתה מבזה בזה את התחום המקצועי שלי. אף איש מקצוע לא נהנה לראות חובבן מתהדר בנוצות מומחה ומציב את עצמו בתפקיד יועץ, שופט וקובע עליון. מעבר לזה, אני חושבת שאתה עושה בזה שירות דוב למבקרי הפורום הזה, שמקבלים את דבריך קבלה כמעט עיוורת בגלל הסמכותיות שבה אתה מציג אותם, ובסופו של דבר עלולים למצוא את עצמם יום אחד מול אנשי מקצוע *אמיתיים*, כשהם נעולים בדפוסי מחשבה ועבודה שגויים, ולא מבינים מה לא בסדר.
ואני לא חושבת שצריך להגיד "לדעתי" בכל משפט. מצד שני, רוח "אני הפוסק העליון" שנודפת מכל דבריך היא ממש הקיצוניות השניה בתחום הזה.נראה שיוצא לי להגיד לך את המשפט הזה יותר ויותר.
יש לנו פה שתי אפשרויות:
לבחור בתור הסמכות שקובעת את כללי השפה את האקדמיה ללשון העברית, קבוצת אנשים שלמרות מגרעותיהם בכל זאת השפה היא מקצועם ואפשר לסמוך עליהם שהם מעורים במתרחש בה מזה אלפיים שנות, או אולי את שלל כותבי הספרים הרלוונטיים, העוסקים בדקדוק, כתיב, סגנון ומה לא, ולכל אחד מהם עבר אקדמי מפואר, ידע עמוק בתחום והתמצאות במקורות השפה ובמהלכה הנוכחי – או, מנגד, באיש מחשבים בעל להקה, שבזמנו החופשי קורא הרבה וגם במקרה יצא לו להיות אחראי על פורום כותבי סיפורים מתוקף תפקידו כמנהל האתר, ולפיכך עלה לו קצת השתן לראש ונדמה לו שהוא מינימום אליעזר בן-יהודה או ש"י עגנון.
תן לי לחשוב על זה יום יומיים, בסדר? זו נראית לי בעייה ממש קשה לפתרון.א. מילון לא קובע דבר וחצי דבר באשר למיקום הנכון של סימני הפיסוק. יש ספרים העוסקים בנושא, ולא זכור לי שנתקלתי ולו באחד מהם שפוסק דברים בנחרצות כמו שלך, למרות העובדה המפתיעה שכותביהם מתמצאים בתחום מעט יותר ממך.
ב. למרות שלצערי עדיין לא למדתי את התואר השני בתרגום שאני כה מתאווה לו (ואשר אותו אני מבטיחה לעצמי השכם והערב), הרי שבכל זאת יש בעברי קורסים מספר בבלשנות, פסיכולינגוויסטיקה וכדומה, שלמדתי במהלך לימודי באוניברסיטה במסגרת החוגים ללשון עברית, שפה וספרות אנגלית, ופסיכולוגיה. לא מספיק ידע כלל ועיקר, אבל זו התחלה.
ג. מקריאה חופשית אתה לא יכול ללמוד *כלום*. ספרים מייצגים – לכל היותר – את המוסכמות התקפות בקרב אותו עורך שערך אותם, באותו זמן שהוא ערך אותם. כדי לדעת יותר על המוסכמות המקובלות בתחום כאן ועכשיו צריך להתעדכן, כי דברים משתנים כל הזמן. לצורך העניין יש פרסומים של האקדמיה, אתרים, פורומים, רשימות דיוור, ואף ספרים ומאמרים פה ושם. כל אדם המתיימר לעסוק בעריכה ולחרוץ דעה בנושאים מעין אלה, אמור לעיין *לפחות* בחלק מאלה, כדי להתמצא באמת בדברים שהוא טוען להתמצאות בהם.אפילו שקריאתך בלי ספק מכובדת היא, היא בהחלט לא מקנה לך כל זכות להתבטא בנחרצות המגוחכת שאתה מתבטא בה, וגורם לאנשים תמימים להאמין שאתה מהווה סמכות בתחום. חובב, אפילו חובב מוכשר, אל לו להציג עצמו כבר-סמכא. אנשים מקצועיים ממך מקפידים לסייג את דבריהם, צריכה להיות לך הצניעות המינימלית לנהוג בדומה.
לגבי סימני פיסוק – לעניות דעתי, ולפי היכרותי את הספרות, אין דבר כזה משפט שלא מסתיים בסימן פיסוק *כלשהו*. אפילו כשרוצים לסמן קטיעה, שמים שלוש נקודות או מקף שיסמנו שבנקודה זו המשפט נקטע. אני חושבת שראיתי מקרים נדירים מאד שבהם יש קטיעה ממש חזקה ואז פשוט התחילו משפט בשורה אחת והמשיכו אותו בבאה, וזה דבר שצריך מאד להיזהר איתו. נגיד:
*הוא החליט לקחת את הסיכון ולצאת אל הגשם הסוחף. רועד מקור הוא ניגש אל הדלת ופתח אותה
ויצא אל השמש המדברית היוקדת בחוץ.*
יש לשים לב שזה משפט שכן מסתיים בסופו של דבר, רק בשורה אחרת. לטעמי, זה גם לא כל כך מוצלח. אבל נגיד, אם את רוצה לציין קיטוע, מה שמקובל לעשות זה:
*ומה אם אברח מהם כל עוד רוחי בי? ומה אם פשוט אתעלם מקיומם? ומה אם –
בנקודה זו הבנתי שאני חושב שטויות. לא היה לזה שום סיכוי.*או אותו הדבר עם שלוש נקודות. כך מקובל גם כשדובר אחד קוטע דברי דובר אחר – דבריו של הדובר הקטוע יסתיימו במקף, או לעתים נדירות יותר בשלוש נקודות.
לגבי האנטרים בדיאלוג – שאלה קשה. נורא קשה. בעקרון לכל דובר היתה צריכה להיות פיסקה משלו, אבל צריך לקחת בחשבון שגם זה עניין של קצב. למשל, שיחה מהירה הרבה פעמים עוברת יותר טוב כשלא יוצרים מעברי פסקאות. וכך גם אפשר לשלוט בשינויי קצב בשיחה עצמה. אבל בדרך כלל יש מעבר פיסקה בין דובר לדובר.
בדוקטורט בלשון עברית, לא? או שמא זה היה בקורס התעודה בלימודי עריכה? בסמינר בבלשנות?
או בקצרה: מה בדיוק ההסמכה שלך, בשם אלוהים, לקבוע נחרצות מה הם כללי הדקדוק? מילא אם היית עוסק ב*משהו* שקשור *איכשהו* לשפה העברית, והיינו יכולים להעריך שאתה נוהג להתעדכן מדי יום בסוגיות לשוניות נבחרות (שמעת פעם על פורום תרגום ועריכה? יש שניים כאלה בימינו, פלוס האחד הנטוש בוואלה. מומלץ לכל בעלי יומרות העריכה), אבל בחיאת. מאיפה בדיוק אתה שואב את הסמכות המוחלטת הזו שלך, ובמה היא מגובה?זה עובד.
Go!
Jump!
Stop!
Damn!
(אה, אופס, תתעלמו מהאחרון. אני *חושבת* שהוא לא בדיוק ציווי… וכך גם לא ה-F word שעלתה בדעתי.)הפיסוק, ואני רוצה לציין כמה נקודות:
1. לגבי הפסיק בתוך או מחוץ למרכאות – שתי הדרכים קיימות ושתיהן נהוגות, ואפשר לראות בספרי דקדוק שונים התייחסויות שונות. יש מדקדקים שמבחינים בין משפט שכל תוכנו מוכל בתוך המרכאות (או הסוגריים), ואז סימן הפיסוק יבוא בפנים (למשל, כל מה שיש לי להגיד אני אומרת כאן.) לעומת מקרים שבהם מה שנאמר בתוך המרכאות או הסוגריים חלקי, ואז סימן הפיסוק יבוא בחוץ.
בדרך כלל מעדיפים לנקוט שיטה אחת קבועה בטקסט ולא להסתבך, כי זה באמת מוציא את הנשמה. על העורכים הלשוניים שאני מכירה (אלה שמתעללים בספריי בהוצאת "אופוס") מקובלת הוצאת סימני הפיסוק אל מחוץ למרכאות ולסוגריים, ולפיכך התרגלתי לכתוב כך (למרות שקודם הייתי רגילה לכתוב אותם בתוך הסוגריים). יש הגיון לכאן ולכאן, ואיש הישר בעיניו יעשה (עד שתבוא העורכת הלשונית ותשנה הכל).
2. לגבי הפסיק והנקודה המתחלפים כשיש מרכאות – ממש לא מדויק. בציטוט שפוצל לשניים יכול לבוא פסיק ויכולה לבוא נקודה לאחר החלק הראשון.
"לא נראה לי". הוא אמר. "אתה סתם אידיוט".
"אתמול חשבתי לנסוע לכנרת", הוא אמר, "אבל זה עבר לי". (מי שמעדיף לשים את סימן הפיסוק בתוך המרכאות, מוזמן לשנות את זה כראות עיניו…)
השימוש בפסיק או בנקודה תמיד ייעשה לפי הקצב שרוצים לתת לטקסט (יותר נקודות יתנו קצב יותר סטקטו, יעני מקוטע, שנותן תחושה יותר החלטית, ויותר פסיקים יתנו טקסט יותר רציף ומתמשך), לפי ראות עיניו של הכותב.
יש כמה מחקרים ספרותיים משעשעים מאד על השימוש בסימני פיסוק ביצירות ספרותיות וההשפעה שלהם על רוח היצירה (ופרודיה נחמדה מאד על הנושא ב"הגמל המעופף ודבשת הזהב" של אהרן מגד, ספר מומלץ מאד לסופרים בשאיפה ולמתרגמים). מי שמתחשק לו לבזבז את זמנו למוות, מוזמן לחפש אותם בספריות אוניברסיטאיות למיניהן.
