- This topic has 11 תגובות, 7 משתתפים, and was last updated לפני 13 שנים, 4 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
זה תרגיל הכתיבה השני שלנו.
הפעם, שבו מול המחברת/מחשב, קחו 10 דקות וכתבו על קרוב המשפחה האהוב עליכם. אנחנו לא מחפשים משהו ספציפי עכשיו, זה יכול להיות תאור חיצוני בלבד או תאור וסיפור שקשור אליו. אתם יכולים לספר למה אתה אוהבים את אותו קרוב משפחה או לא לספר זה לא משנה.
הדבר היחיד שחשוב, הוא שנקבל תחושה לגבי אותה דמות שאתם אוהבים כל כך.מוכנים?
קדימה. -
אני משחזרת ומשפצת קטע ישן שכתבתי, ברשותך, המנהל.
פלפלים
האוטו של אבא שלי היה זה שחיכה לי ביציאה משער 4 בתחנה המרכזית בתל-אביב-יפו. יצאתי, כולי מיוזעת, והמדים מטונפים מהדרך, והתיק הענק על הגב שלי, והנשק בהצלב, וכמעט פרצתי שוב בבכי כשראיתי את האוטו שלו. כי כל כך רציתי שזה יהיה האוטו של אמא, עם אמא בפנים, ואני אספר לה הכל ואבכה והיא תחבק אותי ויהיה בסדר.
בסוף נכנסתי לאוטו ולא הזלתי דמעה. נתתי לו נשיקה על הלחי, והוא שאל מה נשמע ואיך היה, ואמרתי בסדר, ואז הוא התניע ונסענו בשתיקה כל הדרך לסופרמרקט.
אני בכלל לא יודעת למה לקחתי את התיק כשיצאנו מהאוטו. הוא היה כבד, ושניה אחרי שהעמסתי אותו על הגב התחרטתי. אבא הציע לסחוב אותו, אבל אמרתי שזה בסדר ושפשוט נסיים עם הקניות האלו כמה שיותר מהר. זה בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו בסוף שבוע הראשון בבית, את התורים של שישי בסופרמרקט. הוא אף פעם לא חושב.
כשעברנו בין המדפים, היה מגדל אחד גדול במרכז של פלפלים חריפים משומרים בצנצנות. ערימה בגובה הראש שלו, אם לא יותר גבוהה מזה. היא היתה מונחת באופן לא יציב, ואני עברתי לידה ורק נגעתי בה קלות עם התיק שלי. אחת הצנצנות זזה. אבא, שהלך מאחוריי, הושיט יד כדי להחזיר אותה למקום, אבל התנועה רק הרעה את המצב. הסתובבתי בדיוק כדי לראות את כל הצנצנות מתרסקות, נופלות ומתנפצות על הרצפה. הן נפלו כמו מגדל של מה-ג'ונג, כמו דומינו אינסופי, תאונת שרשרת של פלפלים חריפים משומרים.
הרעש היה מחריד. לרגע נדמה היה שכל הסופרמרקט קפא. הצנצנת היחידה שנותרה שלמה היתה ביד של אבא שלי. הוא בהה בי, ואני בהיתי בו, ושנינו בהינו בערימת הזכוכיות השבורות והפלפלים.
ואז, בדממה שהשתררה, אבא שלי התחיל לצחוק. בהתחלה הוא ניסה לשלוט בעצמו, אבל הוא לא הצליח. הוא פשוט עמד באמצע הסופר במשך דקות ארוכות והתפקע מצחוק, כמעט נשכב על הרצפה שם בתוך הפלפלים והשברים מרוב צחוק, ולא הפסיק לצחוק גם כשעובדי הסופר באו לברר מה קרה והוא נזף בהם על הערימה הלא יציבה והמסוכנת תוך כדי שהוא צוחק. אני עמדתי שם, סמוקה ומבויישת ומובכת עד עמקי נשמתי, בוהה בצנצנות כמו מפגרת, בזמן שהוא צחק וצחק וצחק.
ואז היה ברור לי שגם בעוד שישים שנה, ככה אני אזכור אותו. עומד באמצע הסופר וצוחק בקול רם, כשלרגליו ערימה ענקית של שברי זכוכית ופלפלים חריפים משומרים. -
-
מעולם לא אמרנו לה: "את אחראית על אחיך," או, "תדאגי לו, כי את אחותו הגדולה." את התפקיד הזה היא לקחה על עצמה – ועוד איך לקחה.
הם תמיד ביחד. היא, הגדולה, עוד לא בגן חובה והוא צעיר ממנה בשנה וחצי. שני גורי אדם קטנים עם עיניים כחולות ובשיער בלונדיני – שלה, ארוך וחלק ושלו, קצר, על סף המתולתל. תמיד משחקים אחד עם השני, תמיד הולכים לאותו המקום ואוכלים אותם הדברים. היא תופסת לה צעצוע וישר גם הוא רוצה לשחק בו – היא רוצה לאכול משהו ומיד גם הוא יבקש בדיוק אותו הדבר. גם בלילה הם ישנים באותו החדר, מקשקשים אחד עם השניה על עניינים שאנו לעולם לא נבין את חשיבותם, עד שהשינה חוטפתם.
במשחקים שלהם, היא זו שקובעת את התפקידים. "אתה תהיה התינוק ואני אהיה האמא," או, "אתה תהיה האבא ואני אהיה האחות הגדולה שמטפלת בתינוק הקטן" (הדובון המרוט שלה, למשל). והוא תמיד מקשיב, תמיד עושה מה שהיא מורה לו. ללא מחאה, בלי לעורר בעיות, משחק אתה את המשחק. אולי מסתכל מן הצד עלול להתרשם שהיא רודה בו, אך אין זה נכון ? הוא מקבל את כל ההוראות שלה, את כל הנחיותיה, באהבה. הוא שמח לשחק אתה, שמח להיות אתה ולבלות אתה את הזמן. אין דבר טבעי לו מזה, הוא לא זוכר מצב אחר ? וגם היא לא. תמיד היו חייהם שלובים זה בשל זו.
יש עוד דבר משמעותי שהיא מעניקה לו ? הגנה. תמיד משגיחה שלא יקרה לו דבר מה, מודאת שלא יפגע מכלום ? לא פיזית ולא נפשית. כשהם שניהם לבד אצל סבא וסבתא היא דואגת שהוא לא יצא לרגע מטווח ראייתה, לא סומכת על הסבא והסבתא שיטפלו בו כיאות. כבר קרה שהם התלוננו בפני שהיא נותנת להם הנחיות טיפול באחיה הקטן ולא באמת מאמינה שהם מסוגלים לטפל בו כיאות.
אני זוכר יום אחד בו הגיע לביקור בן-הדוד הגדול וכולם ישבו סביב לשולחן וציירו. בן הדוד הסתכל על הציור שלו, המתאים לגילו והחל לסנוט בו "זה בכלל לא ציור ? זה סתם קשקוש".
הוא נעלב וצעק "לא נכון! זה לא קשקוש".
"בטח שזה לא קשקוש," מיהרה היא להגנתו, "זה ציור מופשט"! -
את אח שלי קשה לקרוא. את אח שלי קשה להבין. לפעמים, את אח שלי פשוט קשה.
אבל זה לא שהוא עושה את זה בכוונה. הוא פשוט עושה את זה, את מה שנראה לו כנכון, בלי שום התייחסות להשפעות חיצוניות.
הוא פשוט הוא. ולמען האמת, ובצורה דיי דומה לי, אם מנסים להבין אותו מבינים שהוא לא כזה מסובך. הוא פשוט.
ולכל דבר יש סיבה הגיונית.הוא אמיתי לעצמו ולא מתפשר. לא אכפת לו מה מישהו אחר אומר.
זה לא כי הוא עושה דווקא הפוך – זה אני – אלא כי זה מה שהוא רוצה, כי לו זה טוב יותר.
הוא שומע רוק ומטאל ומתווכח על עברית תקינה.
יש לו סוג של פולחן כדי להכין תה והוא תדיר מדבר עם בחורות מחוץ למדינה.
כשהוא מוציא את הקטשופ מהמקרר הוא מניח אותו בצורה מסוימת.
ואוי ואבוי למי שעלול לעשות זאת בצורה אחרת.
אין בו שום סימן של טאקט אבל הוא ייצא מדרכו כדי לעזור.
קשה להוציא ממנו תשובה ישירה כי הוא רוצה שאתה תחשוב.
לדבר איתו בטלפון תמיד מרגיש מוזר.
וזה לא כי הוא נשמע כמוני אלא לא ממש מוגדר.
הוא שוקל פחות ממני למרות שהוא אוכל עד שהוא שבע.
וכל זה כשעל המטר הוא מעלי בסנטימטר או שבע.
הוא חי בעולם משלו אבל דומה לשלי מאוד.
וזה כנראה למה היחסים בינינו פשוטים וישירים ולא צריך להגיד עוד.אני ואח שלי כמעט ולא מדברים אבל זה לא אומר שאנחנו מסוכסכים.
אנחנו כל כך דומים שכל תנועה ומחווה ומחשבה אנחנו קולטים.
את אח שלי לא ממש צריך להבין, אלא צריך להכיר.
כי אולי מבחוץ הוא נראה אטום וקריר… אבל בפנים מחכה לכם בן אדם אדיר.אז יש אחים מציקים ויש אחים שומרים.
יש אחים איתם אתם לא בקשר שנה ויש אחים שיעזור לעבור דירה.
אבל, אני באמת מאמין, אח שלי יעזור לי להזיז גופה. -
תמיד היה מרוחק. גם כשנורא רציתי שיהיה קרוב. אדיש, מסוגר, שקוע בעולם משלו.
כמהתי לטיפה של רגש, של קירבה, ותמיד התאכזבתי.
הקירבה החזקה ביותר הייתה זו שהרגשתי מבפנים.
שאנחנו מאותו חומר, דומים, אב וביתו.
ולא מצאתי איך חודרים את המבצר הזה, ונעלבתי, ונסגרתי, ואחרי שנים, נעלמתי.
וכדי לא להרגיש את הכאב החודר הזה, נעלתי את ליבי שלי מאחורי מצבת אבן. -
היי כרמית. תודה שחלקת אתנו את קטע הכתיבה הזה.
אני בטוח שזה דרש מאמץ ממך לכתוב את הדברים.לשם התרגיל, תהיי מוכנה אולי לחשוב על רגע אחד שמהווה דוגמה לסוג הדינמיקה (או חוסר הדינמיקה במקרה הזה) שביניך לבין אביך? יש הרבה כוח ברגש שאת מציגה ואני חושב שהוא יכול לעבור עוד יותר אל אנשים אחרים, וליצור חיבור בינך (או בין הכתיבה שלך) לביניהם אם הם יקראו על אירוע שיהדהד גם בזיכרון שלהם. כולנו עוברים חוויות שונות כמובן, אבל בכל חוויה יש משהו שמזכיר לנו אירוע שחווינו בעצמינו.
תודה
-
-
איזו מערכת יחסית יפה. תודה ששתפת.
בחרת שלא לכתוב שמות מתוך שמירה על פרטיות או סתם לא חשבת על זה?
שמות מוסיפים תוקף רב יותר לכתיבה, הם הופכים דמויות חסרות פנים לאנושיות כמעט מייד. מעבר לתאור הפיזי, שם מייד עוזר לנו לדמיין. לכולנו יש "דויד" בראש "סיון" או "מור". שמות הופכים גם את הכתיבה לאישית יותר.תודה.
-
-
הי.
כתיבה כחריזה היא מאוד מעניינת, אולם לאחר זמן מה של קריאה, היא מתחילה להידמות כמיותרת. באופן אישי, אני יכולה להעיד, שאני לא מסוגלת לקרוא ספר שלם הכתוב בחריזה, וחלה אצלי האמונה, ששירים הינם קצרים מסיבה זו.
גם אצלי לפעמים משתחלת החריזה לכתיבה, ובחרתי במשתחלת, כי אני לא מבקשת את זה, זה פשוט קורה, ואז אני פשוט מפסיקה את זה כי זה מסיט אותי מהמטרה- אני לפתע מתחילה לדאוג לאסתטיות ההמשפט, ופחות לתוכן והמשמעות. -
ליאה מהעבודה כתב:
> אני משחזרת ומשפצת קטע ישן שכתבתי, ברשותך, המנהל.
>
>
> פלפלים
>
> האוטו של אבא שלי היה זה שחיכה לי ביציאה משער 4
> בתחנה המרכזית בתל-אביב-יפו. יצאתי, כולי מיוזעת,
> והמדים מטונפים מהדרך, והתיק הענק על הגב שלי, והנשק
> בהצלב, וכמעט פרצתי שוב בבכי כשראיתי את האוטו שלו.
> כי כל כך רציתי שזה יהיה האוטו של אמא, עם אמא
> בפנים, ואני אספר לה הכל ואבכה והיא תחבק אותי ויהיה
> בסדר.
> בסוף נכנסתי לאוטו ולא הזלתי דמעה. נתתי לו נשיקה על
> הלחי, והוא שאל מה נשמע ואיך היה, ואמרתי בסדר, ואז
> הוא התניע ונסענו בשתיקה כל הדרך לשגרירות ארה"ב,
כי רצינו ויזה לארה"ב.
> אני בכלל לא יודעת למה לקחתי את התיק כשיצאנו
> מהאוטו. הוא היה כבד לא כמו משימת קבלת גרין קארד,
ושניה אחרי שהעמסתי אותו על הגב התחרטתי ואמרתי תנו לי יזה לארהב.
אבא הציע לסחוב אותו, אבל אמרתי שזה בסדר ושפשוט נסיים עם הקניות האלו
כמה שיותר מהר. אמרתי, תן לי ויזה לארצות הברית וזהו. זה
> בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו בסוף שבוע הראשון בבית,
> את התורים של שישי בסופרמרקט. הוא אף פעם לא חושב.
> כשעברנו בין המדפים, היה מגדל אחד גדול במרכז של
> פלפלים חריפים משומרים בצנצנות. ערימה בגובה הראש
> שלו, אם לא יותר גבוהה מזה. היא היתה מונחת באופן לא
> יציב, ואני עברתי לידה ורק נגעתי בה קלות עם התיק
> שלי. אחת הצנצנות זזה. אבא, שהלך מאחוריי, הושיט יד
> כדי להחזיר אותה למקום, אבל התנועה רק הרעה את המצב.
> הסתובבתי בדיוק כדי לראות את כל הצנצנות מתרסקות,
> נופלות ומתנפצות על הרצפה. הן נפלו כמו מגדל של
> מה-ג'ונג, כמו דומינו אינסופי, תאונת שרשרת של
> פלפלים חריפים משומרים.
> הרעש היה מחריד. לרגע נדמה היה שכל הסופרמרקט קפא.
> הצנצנת היחידה שנותרה שלמה היתה ביד של אבא שלי. הוא
> בהה בי, ואני בהיתי בו, ושנינו בהינו בערימת
> הזכוכיות השבורות והפלפלים.
> ואז, בדממה שהשתררה, אבא שלי התחיל לצחוק. בהתחלה
> הוא ניסה לשלוט בעצמו, אבל הוא לא הצליח. הוא פשוט
> עמד באמצע הסופר במשך דקות ארוכות והתפקע מצחוק,
> כמעט נשכב על הרצפה שם בתוך הפלפלים והשברים מרוב
> צחוק, ולא הפסיק לצחוק גם כשעובדי הסופר באו לברר מה
> קרה והוא נזף בהם על הערימה הלא יציבה והמסוכנת תוך
> כדי שהוא צוחק. אני עמדתי שם, סמוקה ומבויישת ומובכת
> עד עמקי נשמתי, בוהה בצנצנות כמו מפגרת, בזמן שהוא
> צחק וצחק וצחק.
> ואז היה ברור לי שגם בעוד שישים שנה, ככה אני אזכור
> אותו. עומד באמצע הסופר וצוחק בקול רם, כשלרגליו
> ערימה ענקית של שברי זכוכית ופלפלים חריפים משומרים.אהבתי.
חמוד לאללה.[הערת ההנהלה: ההודעה נערכה על מנת להסיר לינקים פרסומיים שהושתלו בה, והוסוו באמצעות צביעת הטקסט בכחול. ההודעה הושארה על כנה – מינוס הלינקים והכחול – כי הרעיון של למחוק מחמאות לכותבים, אפילו מספאמרים, לא מוצא חן בעיני. אבל גם עבודת הנמלים שבלאתר את הלינקים ולמחוק אותם לא – ולכן הספאם הבא יימחק לאלתר, ולא אכפת לי איזה תוכן נוסף אולי יהיה בו]
-
