- This topic has 3 תגובות, 3 משתתפים, and was last updated לפני 14 שנים, חודש 1 by
.
-
תגובות
-
-
אוכל הוא אחד האלמנטים השולטים בחיינו. אנחנו זקוקים למזון כדי להמשיך להתקיים, כדי שתהייה לנו את האנרגיה לתפקד. לאכול יש גם תפקידים אחרים: הוא יכול להיות חלק מטקס החיזור (יציאה לדייט ראשון), הוא משמש אירוע חברתי (ימי הולדת בהם אנחנו יושבים עם חברים), הוא חלק ממסורות דתיות (ארוחות חג עם המשפחה), הוא משמש הזדמנות עסקית (ארוחת צהריים עם לקוח).
החיים שלנו סובבים סביב אוכל.האכילה היא חוויה שאופפת את כל החושים שלנו: אנחנו מריחים את המזון שלנו, טועמים את המזון שלנו, וכמובן רואים אותו.
בחלק מהמקרים אנחנו נוגעים בו עם הידיים. ברוב המקרים אנחנו אוכלים עם עוד אנשים ומקשיבים לדברים שהם אומרים. גם אם נוריד את שני החושים האחרונים (שמיעה ומישוש), אנחנו עדיין נשארים עם שלושה חושים חשובים מאוד שמופעלים לכל אורך הארוחה. מהסיבה הזו, קל לכתוב על אוכל.התרגיל הבא הוא פשוט. בחרו את הארוחה הטעימה ביותר שאכלתם בחייכם וכתבו עליה. תארו את המקום בו ישבתם, האנשים איתם חלקתם את הארוחה. כתבו על המנות – על הריחות שלהם, על הטעמים שלהם, על המרקם של המזון בפה. ספרו לנו על הכלים ששמשו אתכם לאכול (אם היו כאלו), על המוסיקה ששמעתם בזמן הארוחה (אם הייתה כזו). החזירו את הארוחה הטעימה ביותר שאכלתם לחיים דרך הכתיבה שלכם.
את התוצאה הוסיפו בבקשה כתגובה להודעה הזו.
תהנו. -
"השנה היתה 97'. לא 2097 אלא 1997… שדותיה הירוקים של אוקלהומה השטוחה כמגש סושי היו החברים הכי טובים שלי מדי בוקר, כשהתעוררתי ראשון בחווה.
השגרה היומיומית שלי בשבעת ימי העבודה היתה המשך מונוטוני לתפאורה. כבר 4 חודשים אני כאן, השמיים, השדות, הסוסים והזוג ארוידסון שניהלו את החווה. כמדי יום בצהריים פזרתי את הארוחות לסייחים ואז הבחנתי בטנדר אדום שהתקרב בשביל מרחוק. זיהיתי את ג'ק דניאלס הזקן החביב, שהיה צעיר יותר מהמשקה המפורסם, והיה פוקד את חוותינו מדי פעם. שמחתי. חבבתי אותו מאוד וזה היה הדדי. הוא הבטיח לא פעם שיום אחד יתלוש אותי מהחווה לארוחת צהריים במסעדה מקסיקנית בעיירה הקרובה. "היום הוא יום המזל שלך בחורי!" הבטיח לי ג'ק כשניכנסנו לדודג' האדומה ופנינו לפורסל.
כשנכנסנו למסעדה, שהמתה כחדר אוכל בקיבוץ, כל הסועדים עצרו לשניה את מעשם והביטו בנו. ג'ק הסיר את כובע הבוקרים הלבן מראשו וברך "צהריים טובים" את כולם. מיהרתי להסיר את כובעי ולהצמידו לחזה בדיוק כפי שג'ק עשה. קירות חומים בהירים עמוסי תמונות נוסטלגיה מרודיאויים ישנים ותמונות מתיישבים בשחור לבן דהוי עיטרו את הקירות ופה ושם היו גם בצבעים ממוסגרים באחידות על הקירות. מפות לבנות משובצות ריבועים קטנים בצבעי אדום וכחול היו פרוסות על השולחנות לפנינו ואנחנו בחרנו את השולחן שהיה צמוד לקיר מימין. הוא העניק לנו מיקום מצויין לראות הכל. הנחתי את הכובע על השולחן כמו ג'ק, שתמיד אמר שלחבוש כובע במסעדה זה לא מנומס. מיד הבחנתי באחד הסועדים שלא הוריד את כובעו, כובע מצחיה יוצא דופן ושונה מאוד מכובעי הבוקרים הלבנים-שחורים שרוב הסועדים הסירו מראשם כשישבו ליד השולחן.
מלצרית אחת צדה את מבטינו והתגלגלה לעברנו. פניה העידו על גילה המבוגר ושיערה הצבוע בלונד נאסף לאחור וחשף איפור כבד שהבליט עוד יותר את הגיל. "היי, שמי הוא אליס" היא אמרה כשפנתה אלי בחמימות . "מה שלומך ג'ק? מה תאכל היום?". ג'ק חייך "שלומי מצויין, תודה לך אליס והיום הוא יום חגיגי" הוא אמר בחביבות יתר לטעמי. "זה חברי הטוב אמיר והוא מישראל, הוא פעם ראשונה פה. "אם כך ברוך הבא אמיר" היא חייכה. "אנחנו ניקח את מנת הבית!", "שניכם?" היא שאלה ופנתה אלי. "מהי מנת הבית?"שאלתי את ג'ק. "אל דאגה ידידי, ההנאה מובטחת!". אליס מיהרה ורשמה את ההזמנה על פנקסה הקטן שהיה תלוי חצי בחוץ, חצי בפנים בדש סינרה הלבן. הסינר הקיף אותה מהכתפיים עד הברכיים אך לא הצליח להסתיר את ג'ינס ה"רנגלר" שלבשה ואת חולצת הפלנל המשובצת בריבועים גדולים. יותר ממפת השולחן בכל אופן. "מה תשתו?", "בירה" עניתי וג'ק הצטרף בהסכמה. המסעדה היתה מלאה ואפשר היה לשמוע את מפגשי המזלגות והסכינים שנאבקו חלקם בקלות וחלקם בכח בבשר שריחו מילא את החלל בתוספת מחית תפוחי אדמה טריה מהסיר. כל זאת על רקע נעימות הקאנטרי שיצאו מהג'וק בוקס, שעמדה צמודה לבר והיתה צבעונית בצורה יוצאת דופן. פטסי קליין שרה את Crazy.
ריח העץ החזק שמלא את משקופי ושולחנות המסעדה נעלם בן רגע כשאליס חזרה אחרי 35 דקות עם שתי צלחות ענקיות בשתי ידיה. היא הגישה לי מנה עצומה שהיתה מורכבת מ ארבע קומות. אדי החום עלו מעלה מהשכבה הראשונה שהיתה טורטיה פרוסה על כל הצלחת. בקומה השניה נח לו נתח בשר עבה למדי, שהיה שווה במשקלו להמבורגר 500 גרם, עסיסי ומדמם. את הקומה השלישית הציף רוטב סמיך שנראה כמו שילוב של מיונז עם תפוחי אדמה חריפים וקצת ירקות. את הקומה הרביעית סגרה טורטיה עבה יותר מקובעת לצלחת באמצעות ארבעה קיסמים שדאגו במקרה שאתה סועד לא מסודר לשמור על הסדר בצלחת בשבילך. מנה כזאת לא ראיתי מעולם ועכשיו הגיע הזמן גם לטעום אותה. היא כבר הכניעה אותי באדים שחדרו לריאות והעירו את הקניבל הקטן שנרדם לו בחודשים האחרונים. התחלתי לעבוד מימין ומשמאל מקפיד לחתוך נתחים הגיוניים שיכנסו בצורה מנומסת לפה אך עם כל ביס הלכה האסטראטגיה והתפוררה. הרוטב העניק לבשר טעם מושלם. כל כך הרבה זמן לא אכלתי ארוחה מסודרת וראויה ומרוב שהייתי רעב חיסלתי את המנה בעשר דקות. החיה הובסה ונחתי כמנצח כשאני נשען לאחור מרוצה וחולם כנפוליאון על נצחונות נוספים בשדה הקרב. כוס הבירה נשארה כמעט מלאה, לא רציתי להסיט את תשומת הלב מהבשר, מהטעם.
"תודה לך " אמרתי. ג'ק חייך "אמרתי לך, יש פה את המנות הטובות ביותר בכל האזור". שדה הראיה שלי הלך וקטן מרוב אושר ואז נשמע קולה החם והמתגלגל של אליס: " וזה ידידי על חשבון הבית", היא הושיטה לי מנת קינוח, בצלוחית מרק ללא דפנות. בצק פאי התפוחים ביצבץ ובלט מתחתית הקערה ועליו שכבה עבה לבנה של גלידה. לא הייתי מוכן לזה, לא עכשיו כשאני עוד חוגג את ניצחוני על הבשר, אבל משהו בריח התפוחים החמים של המנה הזאת העיר אותי שוב. הנפתי את הכפית וטעמתי אותה לראשונה. פאי התפוחים הלוהט שהיה בתחתית יחד עם הגלידה הקרה מעליו יצרו טמפרטורה מושלמת על הלשון. עצמתי את העיניים. תחושה של חום אנושי וריחות של בית, שהיה מאות אלפי קילומטרים ממני ובכל זאת היה איתי כאן עכשיו, הציפו אותי. כמו תינוק תמים החום והמתוק החזירו אותי להרגיש שוב כמו ילד. בשניה אחת מלאו אותי התרגשות,אנרגיות ותקווה שאת הבית אפשר למצוא בכל מקום גם כשאתה רחוק רחוק ממנו. "אצלנו קוראים לזה שטרודל עם גלידה" ניסיתי להסביר לג'ק את פשר ההבעה המטופשת והילדותית שעיטרה את פרצופי השרוף מהשמש של אוקלהומה. "אבל אני יכול להבטיח לך דבר אחד, שטרודל כזה לא אכלתי מימי!". את התודה שלי לאליס דאגתי להראות בטיפ מכובד למקצוע שהיה מכובד בארץ הזאת בנוסף לתודות בעל פה, שהיו מעט יוצאות מגדר הרגיל עד שגרמו לאליס להביט אלי בחשש מה. הודתי לג'ק על ארוחה בלתי נשכחת, על החברה ועל החוויה הקולינרית שחוויתי.
קורה במהלך חיינו שאנו מעלים זכרונות, אך נדירים הרגעים בהם עם הזכרון עולה גם זכרון של ריח. זכרון הארוחה הזאת ובמיוחד שטרודל הגלידה של אליס הוא מהרגעים האלה. מעולם לא היתה לי ארוחה טעימה שכזאת, כמו במסעדה של אליס, אוקלהומה. "
-
אני אוהב את התרגיל הזה מסיבה נוספת שלא טרחתי להסביר. כשהוא נעשה טוב, הוא גורם לי לצלול מהר מאוד אל תוך החוויה של הכותב. כך, אני מוצא את עצמי יושב לצידך ונהנה מהמנה הנהדרת הזו ולמרות שלא תארת את הטעם המדויק של הבשר והרוטב, הפה שלי מלא בריר ובטעמים משתנים והאף שלי מריח את ריח הבשר היטב.
אני אוהב את הקטע הזה כי הוא נקי ומדויק. היה לי קל להבין איפה אתה נמצא ומה אתה חווה.
תודה.
-
ישבנו על המרפסת. אחי ואני, ההורים שלנו, ושני הזוגות האקראיים שהיו מושא החיזורים הנוכחי שלהם. המבוגרים שוחחו. הילדים שיחקו עם החתול. אחי ואני, שלא התאמנו לאף אחת משתי קבוצותת הגילאים הללו, ישבנו בפינת השולחן. רגעים כאלה יצרו בנו תחושת קרבה לא רגילה, והשיחה שלנו התבססה בעיקר על בוז הדדי לאורחים. האוויר היה קריר, וריח הבשר והקפה השחור התערבבו עם ריחות של ים. לפתע, ניחוח רביעי הכה בנחיריי – ריח מתוק וכבד של שוקולד חם, משתלט על שאר הניחוחות שבאוויר. אימא שלי חתכה את העוגה והגישה אותה, לילדים קודם, לאורחים ורק בסוף – לי ולאחי. תופפתי באצבעותיי בחוסר סבלנות על משענת היד של הכיסא – שוקולד תמיד היה החולשה הגדולה שלי. נדמה היה שעוגת השוקולד אופפת את כל חושי. כמעט ושמעתי את הסכין חותכת דרך הציפוי הסמיך והכהה, דרך בשר העוגה החם והלח, דרך הקרם שאיחד את שלושת הקומות שלה. ראיתי את הפירורים פוגעים בשולחן כשאימא שלי העבירה כל פרוסה לצלחת המיועדת לה, ואת הצלחת לסועד בר המזל. עד שההגיע תורי, כבר יכולתי להרגיש את הציפוי על שפתי, לטעום את העוגה של לשוני. אימא שלי הגישה לי את הצלחת בהדרת כבוד. העוגה הזאת הייתה הצלחה מסחררת יחסית לכישורי המטבח הרעועים שלה. עיניה נפערו בציפיה מתוחה כשהיא הושיטה לי את מזלג הקינוח. היא ידעה שמכל הסובבים את השולחן, אני אהיה כנה לחלוטין בנוגע ליצירת האומנות שלה. אחזתי בכלי המתכת הקטן והקר בחוזקה, וגרפתי בעזרתו פיסה מהעוגה. הרמתי את המזלג אל פי. הטעם היה מושלם – לא מתוק מדי, כבד וסמיך. שילוב הטמפרטורות של העוגה הקרה והציפוי הלוהט שלח צמרמורות מפי אל קצות אצבעותיי. הרגשתי כאילו עברו שניות ספורות מהרגע שהוגשה לי העוגה, אבל הצלוחית הקטנה שמולי כבר הייתה ריקה. ליקקתי את שפתיי משאריות הקרם. מחשבותיי היו מעורפלות. תחושת השכרות שליוותה את אכילת העוגה נשארה עימי, וקשה היה לי להתרכז. אימי נעצה בי מבטים חודרים. שפתיה זזו, ושמעתי צלילים יוצאים דרכן, אבל לא הצלחתי להרכיב מהם משפט. נשענתי אחורה בכסאי, עצמתי את עיניי לרגע וניערתי את שאריות הערפל ממחשבותיי.
"מה אמרת?" שאלתי. "לא הקשבתי."
"נו?" היא דחקה בי. "איך העוגה?"
-
