סיפור קצר | למעלה

ללא כותרת ללא כותרת פורום הסיפורים סיפור קצר | למעלה

מציג 0 תגובות משורשרות
  • מאת
    תגובות
    • #164021 הגב
      ישי שובל
      משתתף

      למעלה ישי שובל

      – קומת קרקע –

      הוא נכנס אל גורד השחקים, והחל לעלות במדרגות.

      כבר כמעט ולא היו מעליות מאז פריצת הדרך. אף אחד לא נזקק להן יותר. כמעט אף אחד, הוא חשב במרירות.

      זה כל כך לא פייר! תקפה אותו המחשבה בפעם האלף. בפעם המיליון. אבל היום הכל ישתנה.

      קומה ראשונה, שנייה, שלישית. עוד דרך ארוכה לפניו, אבל זה טוב. עדיף שירגיש את הדרך למעלה היטב, יהיה מודע לגובה גורד השחקים. זה יבטיח את הצלחתו.

      – קומה שלוש עשרה –

      הוא עצר לנוח רגע, לתת לליבו שהות להירגע.

      תמיד רצה לעוף. מאז שהוא זוכר את עצמו. טיפוס על עצים גבוהים, גלימות סופרמן, אפילו גלישה מטורפת באומגה מתוצרת עצמית, גלישה שנגמרה ביד שבורה וקיץ מגובס. משהו… משהו בחופש שהבטיחה הטיסה תמיד ריתק אותו, קרא לו. הוא ישב שעות, בתור ילד, וצפה בציפורים מתעלמות מכוח המשיכה ועפות להן מעץ לעץ, נעות במרחב תלת מימדי במקום להיות כבולות אל הקרקע.

      כל כך לא פייר…

      כשגדל ניסה למצוא משהו שיענה לכמיהה הזאת, לעוף.

      צניחה חופשית נראתה מסעירה, אבל התגלתה כלא יותר מנפילה ארוכה. תלוי שם, בין שמים וארץ, האדמה מתקרבת אליו במהירות חד משמעית, והוא לכוד בידי כוח המשיכה, נמשך כל העת מטה, חסר אונים לחלוטין. הוא לא חזר על החוויה המתסכלת הזאת שוב.

      גלשני אויר היו מעט יותר טובים, מאפשרים לו לנסוק ולהגביה עוף, לשהות באויר זמן ארוך יותר כאשר הרוחות היו נכונות. אך עדיין, הוא היה כבול למסגרת מתכתית גדולה, ותלוי במזג האויר ומשטר הרוחות.

      הצלילה הפתיעה אותו. חבר המליץ לו על צלילת מכשירים, והוא ניסה, למרות שהשקיעה במים נדמתה לו הפוכה מהריחוף באויר. אבל דווקא שם, מוקף מכל הכיוונים בנוזל, הרגיש כמעט בבית. הוא היה חסר משקל, מאוזן לחלוטין, לא שוקע ולא צף. חבל שהצלילה מוגבלת בזמן מעצם מהותה, חשב בכל פעם שעלה מן המים.

      – קומה עשרים ואחת –

      רגליו החלו לכאוב. רגליים. אמצעי תנועה כמעט אנכרוניסטי, חשב באירוניה.

      הוא היה יכול להסתפק בצלילה, עם גלישת אויר מדי פעם, ואפילו לחלום יום אחד לצאת לחלל, אם התחזיות לטיסות מסחריות מחוץ לאטמוספירה אכן יתממשו. אבל אז הגיעה פריצת הדרך.

      בטא-גלוקוזאמין טרי-פוספט, bGATP, רחף, שיקוי הפלא. פריצת הדרך.

      הגילוי של המולקולה הפשוטה הזאת הפך את העולם על ראשו, פשוטו כמשמעו. גלולה אחת ממנה, בשילוב טכניקה קלה ללמידה של מדיטציה, אפשרה לאדם בוגר לעוף למשך כמה שעות.

      העולם השתנה כמעט בין לילה.

      תעשיית המכוניות קרסה, ואיתה מחירי הנפט. תעשיית הרחף, לעומת זאת, התפוצצה, הופכת את מגלי השיטה וראשוני היצרנים למולטי-מיליארדרים חדשים. האויר התנקה בהדרגה מאדי פליטה, ונמלא במסלולי רחיפה, מעין מדרגות נעות והליכונים בשמים, רק ללא המדרגות וההליכונים. אפילו הארכיטקטורה השתנתה- מרפסות היו שוב באופנה, וקניונים היו לפתע באמת קניונים- צוקים גבוהים של חנויות ומרכזי בילוי. ענפי ספורט חדשים צצו, כאלו שהצריכו שילוב אמיתי של גוף ונפש. אליפות העולם הראשונה בקווידיץ' היתה חגיגה שכל המין האנושי השתתף בה.

      כמעט כל המין האנושי.

      לא פייר.

      – קומה שלושים וארבע –

      עכשיו הגיע תור הריאות. הוא עצר לרגע, להסדיר את נשימתו. בקרוב יהיה לו אויר בשפע.

      מעוכבי תעופה. חסרי יכולת רחף. הכבולים, הנטועים, האומללים חסרי המזל. אנשי המדרגות.

      היו להם הרבה שמות, ואף לא טיפת נחמה. היו גם תיאוריות רבות לתופעה, אבל שום עובדות ברורות. חוץ מאחת. אדם אחד מכל עשרת אלפים לא הצליח לעוף.

      כל כך לא פייר. הוא קיווה ששאר תשעת האלפים תשע מאות תשעים ותשע יחנקו.

      הוא ניסה כל פתרון שהיה לשוק להציע, כולל לא מעט נוכלים. סדנאות מדיטציה עמוקה, סריקות מוח תלת מימדיות, טיפול בדיבור,טיפול בשתיקה, טיפול בהיפנוזה, טיפול בשוקים חשמליים. ניקוי רעלים, דיאטת bGATP, חיידקים ידידותיים. חדרי מלח, חדרי חושך, חדרי לחץ. צנטריפוגציה, אנצפלוגרמה, טארוטכניקה.

      כלום לא עזר. הוא נשאר נטוע.

      במשך כל הטיפולים הוא נע בין דיכאון לתקווה. הוא הפסיק לעבוד, נפרד מבת זוגו בשלוש השנים האחרונות (מעופפת, כמובן), והשקיע את כל חסכונותיו בטיפולים השונים. כשהפסיכיאטר השלישי שראה הציע שאולי הוא לא מצליח לעוף כי הוא רוצה יותר מדי, הוא כמעט חבט בפרצופו.

      לבסוף נגמרו הטיפולים, וגם כספו אזל. התקווה דעכה ונשאר רק הדיכאון. לקום כל בוקר לצאת מהמיטה וללכת הפך קשה יותר ויותר. כמעט בלתי אפשרי.

      אבל עכשיו הוא הבין מה הבעיה.

      – קומה שמונים ותשע –

      בלי נשימה הוא נתקל בדלת המובילה אל הגג. ריאותיו כאבו באופן מתמיד כבר יותר מעשר קומות, והכאב החד בצידו לא עזר לנשום. רגליו היו שתי משקולות כבדות אותן היה עליו להרים עבור כל צעד. הוא נשען על הדלת הכבדה. החלק הקשה במסעו הסתיים. נותרו עוד כמה צעדים בודדים.

      הוא פתח את הדלת ויצא אל הגג סחוף הרוחות. התנועה על הגג היתה דלילה בשעה הזאת של היום- מספר אנשים נחתו ממסעות תעופה ארוכים על הגג הרחב, ואז דילגו מטה אל המרפסת המבוקשת. ההמראות נערכו לרוב מהמרפסות עצמן. אישה בחליפה עסקית, שנחתה באותו הרגע, נתנה בו מבט מוזר לפני שהסבה את פניה במבוכה. כן, תרחמי על איש המדרגות, חשב וסגר את הדלת מאחוריו. האישה לא הביטה לכיוונו שוב, פסעה אל מעבר למעקה הגג וצללה מטה.

      ההיגיון היה פשוט. כל הרופאים המומחים והמודטים הגדולים אומרים שהם לא מוצאים שום דבר לא בסדר אצלו. לכן, אין סיבה שלא יוכל לעוף.

      הוא פשפש בכיסו, שלף את גלולת הרחף ובלע אותה בלי מים.

      אולי הוא רוצה יותר מדי,או אולי, באיזה נפתול פרוידיאני, הוא לא רוצה מספיק. אולי התת-מודע שלו מתנקם בו על דברים נשכחים שקרו בילדותו.

      בעיניים עצומות, הוא נשם נשימה ביטנית עמוקה, ושחרר את האויר לאט, לאט.

      לא היה לו מושג למה מוחו לא מוכן לעשות את המוטל עליו. אבל מה שהיה ברור, שאם לא תהיה לו ברירה, מוחו ימצא את הדרך להשתחרר מקיפאונו, ואז הוא יעוף.

      הוא מוכן.

      הוא יעוף.

      הוא פסע אל מעבר לקצה.

מציג 0 תגובות משורשרות
מענה ל־סיפור קצר | למעלה

You can use BBCodes to format your content.
Your account can't use Advanced BBCodes, they will be stripped before saving.

פרטים: