סיפור קצר. "למבוגרים"

[לוחם הדמדומים]

מי אתה.

רבקה אחזה בידי ואני אחזתי בידה, הדרך הייתה מוארת ע"י פנסי הרחוב, ריח האביב התמזג עם האוויר לבושם מושלם וחסר דופי.
"את חושבת שיש לנו מקום בעולם כזה?" שאלתי אותה בעודי מתבונן בפניה.
"אני מאמינה שכן." היא אמרה תוך כדי שהיא מביטה לתוך עיניי.
תמיד הרגשתי שרבקה לא באמת עונה לי, האמת שלה תמיד הייתה צעד אחד לפניי.
"למה את מתכוונת?, מה זאת אומרת "את מאמינה"?"..
"תסתכל מסביבך, אתה רואה כאן משהו או מישהו שינסה לעצור אותך?, חוץ מעצמך?"
"את.. אולי?"
היא פרצה בצחוק.
הרגשתי עצבנות פתאומית אבל היא חלפה ברגע ששפתיה של רבקה התקרבו לשפתיי שלי.
בעוד לשונה מתחככת בלשוני, הרגשתי טעם מוכר, עצמתי את עיניי בניסיון נואש להבין מהו הטעם הזה וככל שהתעמקתי בטעם, התחושה החלה להתרחק ממני, ידעתי שאני אבוד, הרגשתי כיצד הלשון שלה מתנתקת מלשוני.

מעולם לא זכיתי להרגיש אהבה אמיתית, וכנראה אין טעם לחשוב על זה, אבל הזמן לא מחכה לאף אחד.
האם אפשר להתאהב באדם שאתה לא מסכים איתו?
חשבתי על כך רבות באותו הבוקר, בזמן שהתעוררתי.
הרעשים מכיוון החדר של השותף שלי היו מעוררי תשוקה ללא כל ספק, נעמדתי על רגליי מתמתח בחוזקה עד שהכאב הנעים פילח לי אט אט את הגב.
הייתי יכול להמשיך ולעמוד שם עוד דקות מספר, אבל אז נשמעה חבטה איומה, ידעתי מה קרה אבל הרגשתי שאין מה לעשות לגבי זה…
ובכל זאת יצאתי מחדרי ומצאתי את השותף שלי ואת המאהב שלו, שניהם ערומים, השותף שלי היה על הרצפה מצחו חבול מהחבטה שספג.
"למה אתה חייב להיות כזה?!" המאהב שלו צעק עליו.
"אין לי מושג." הוא ענה לו.
המאהב שלו הרים אותו בשתי ידיו, אבל זה, לא נענה לו.
"זה בסדר." הוא אמר חרישית.
הוא נעמד על רגליו והלך לכיוון הסלון, ומאהבו עקב אחריו כמעיין כלב פצוע המבקש את סליחתו של אדונו.
המחזה הזה היה דבר שבנורמה, לא הייתה ביניהם הסכמה מעולם, השותף שלי הוא בחור עליז ומלא שמחה אבל תמיד מוצא את עצמו מתאהב בגברים שלא יקבלו אותו כמו שהוא.
אני יכול רק להגיד תודה, שהקשר שלו עם הבחור הדתי הסתיים בהצלחה, הטיפוס הדתי היה חמור בהרבה, מדי בוקר היה נוצר ריב על שום דבר, ומיד לאחר מכן הוא היה יוצא מזה עם פציעה חמורה.
פעמים רבות דיברתי איתו לגבי הבחור הדתי הזה, עד שיום אחד לא יכולתי יותר.
חזרתי לדירה אחרי יום נוסף שגרם לי לרצות לברוח, הייתי מלא ברגשות של זעם וכעס, פתחתי את הדלת ושמעתי את הויכוח הישן בנוגע לכמה השותף שלי לא בסדר בגלל הנטיות שלו, מעולם לא היה לי איכפת כל כך מהעניינים שלהם , ובמשך חודשים ארוכים חייתי עם זה, אבל באותו הערב הרגשתי שסבלנותי פוקעת.
ניגשתי אל החדר שלהם ופתחתי את הדלת.
ראיתי את השותף שלי ואת הבחור הדתי במיטה והשותף שלי יושב על רגליו.
התקרבתי אל שניהם.
"לא נמאס לך?" צעקתי לעברו של הבחור הדתי.
"לא." הוא ענה לי בקרירות.
"טוב אז לי כן, אני דורש ממך לעוף מכאן!" צעקתי עליו.
לא נתקלתי בגשם של טענות שיצאו נגדי, השותף שלי לא אמר מילה.
הבחור הדתי עזב את הדירה באותו הערב.
"אתה בסדר?" שאלתי את השותף שלי לאחר דקות ארוכות.
"כן, קצת כואב לי אבל אני בסדר." הוא אמר לי בחצי חיוך.
הכרתי אותו טוב כל כך שלא הרגשתי צורך לשאול אותו בקשר לאהבה או למערכת היחסים הזאת.
וכעבור זמן לא רב הגיע הבחור החדש הזה.

הסתכלתי עליהם יושבים על הספה מבטם נפגש פעם אחר פעם, ופיותיהם ממלמלות דברי אהבה, הרגשתי טוב.

"מי אתה?" רבקה שאלה אותי.
"מי את?" שאלתי אותה.
"אני יצירת המופת שלך." היא אמרה בהפגנתיות ובחיוך חושני.
"אם כך הדבר, אז אני אדם מושלם." הגבתי עם חיוך רחב.
היא התקרבה אל פי ונשקה לי קלות, הריח שלה היה משגע והוא העניק לי שלווה.
"אם אתה מושלם, אז גם אני שלמה." והיא נשענה לאחור מניחה את ראשה על החזה שלי.
"תמיד חשבתי שזה ההיפך, אבל מיום ליום אני באמת מתחיל להרגיש ככה.."
"אתה אוהב את ההרגשה הזאת?" היא קטעה אותי.
"אני אוהב אותך" הוספתי ללא מחשבה.
"אתה אוהב את עצמך?" היא המשיכה.
"…….." לא ידעתי מה לומר, אף פעם לא התבקשתי לענות על השאלה הזאת.
"אתה שונא את עצמך?" היא שאלה בקול חרישי, כאילו היא מאשרת את זה עם עצמה.
"אני לא שונא אותך." אמרתי.
וליטפתי את ראשה בעדינות.

עליתי אל האוטובוס, הוא היה ריק למחצה, מצאתי לי מקום נחמד במרכז והתיישבתי, למולי ישב גבר שהיה נראה כבין שלושים-וחמש אולי קצת פחות, ללא בושה המשכתי לנעוץ בו מבטים.
"הכול בסדר?" הוא שאל בנימוס.
"לא." הגבתי בקרירות.
"לא?" הוא שאל בפליאה.
"כן, הכול ממש לא בסדר." תקפתי.
"מה לא בסדר?" הוא שאל בחיוך והיה נראה משועשע מעצם התקיפה שלי.
"כל דבר שגורם סבל הוא לא בסדר" הגבתי במתינות ובתחושת צדקנות.
"האם זה גורם לך לסבל באופן אישי?"
"לא אמרתי שזה גורם לי לסבל." הזעפתי את פני עקב הניסיון שלו להפנות את זה אלי.
"אני מצטער" הוא אמר בעודו מביט לכיווני.
"סלחתי כדבריך."
"אם כך, אז מה הוא הדבר שכל כך לא בסדר?"
"אתה." אמרתי.
הוא צחק, הוא הסיר את משקפיו וחזר להביט בעיניי.
"אם כך אתה אומר שאני גורם לך סבל?" הוא שאל בקול משועשע.
"אכן כן." הגבתי בעודי ממשיך להביט אל תוך עיניו.
"אתה שונא אותי בגלל זה?" הוא שאל.
"לא." הגבתי באופן חרישי.
"אז אני יכול להניח שאתה לא סובל כל כך?" הוא רכש לכיווני, מקרב את פניו אלי.
"נראה לי שאני אפילו נהנה." רכנתי אליו.
"אתה אדם מוזר…" הוא ניסה להגיד, אבל לשוני כבר הייתה חלק ממנו.
שום דבר לא יכול היה להכין אותי להמשך אותו היום.
הלכנו יחדיו ברחובות העיר אוחזים זה את ידו של זה, שני זרים, שני גברים.
עברנו על יד מסעדה, הוא אחז בידי והוביל אותי אליה.
התיישבנו והרגשתי חמימות רבה.
המלצר לא התמהמה והגיע אלינו ביחד עם שני תפריטים.
"מה בא לך?" שאלתי אותו.
"את מה שאתה לוקח" הוא השיב לי עם חיוך.
"אני חושב שאני ינסה את מרק העטלפים שמופיע כאן." צחקתי.
"נוכל להזמין עם זה את מנת ה"שף"." הוא צחק.
"לא נראה לי שה"שף" כל כך טעים." המשכתי לצחוק.
המלצר חזר, ושאל מה ברצוננו להזמין, הפסקנו לצחוק וביקשנו את מנת השף, ולאחר שהמלצר עזב, מבטינו חזרו זה לזה.
ואז הוא שאל אותי, "מי אתה?"
"…." שתקתי.

"עוד יום של חורף", הודיע החזאי מבעד למסך.
ישבתי על הספה ביחד עם השותף שלי והחבר שלו, הם היו לאחר עוד ריב והשקט אפף את החדר.
"מה אתה חושב על זה? שאלתי את החבר של השותף שלי.
"שהחזאי מבלף?" הוא הגיב בקול עמוק.
"ואתה?" פניתי לשותף שלי.
"גם אני חושב שהוא מבלף." הוא אמר בקול רך.
גם אני חשבתי שהוא מבלף, בדרך כלל אין יותר מדי אמת בדברים הללו, ובשורשם הם מציבים אותנו בסימן שאלה מרגיז.
"אתם רוצים לשתות משהו?" שאלתי.
"כן, כוס תה יהיה מצוין" ענה השותף שלי.
"גם אני ישמח לכוס תה" הוא אמר בעודו מביט במסך.
"בשמחה" הגבתי בעודי נעמד על רגליי.
הלכתי לכיוון המטבח והרגשתי קרירות עזה עוטפת אותי, הכרתי את הקרירות הזאת , היא הייתה תוצר של בדידות, ואפילו אלפי כוסות תה לא יתירו את חבליה הקרים של הבדידות.
חזרתי אליהם עם מגש ועליו כוסות התה, "בבקשה" אמרתי בעודי מגיש להם את הכוסות.
"תודה" ענו שניהם יחדיו.
התיישבתי בחזרה לצידו של השותף שלי.
"התה קר" אמר החבר של השותף שלי.
"ומה אתה רוצה שאני יעשה בקשר לזה?" הגבתי.
"אתה רוצה שאני יראה לך מה לעשות בקשר לזה?" הוא תקף
"לא." אמרתי בכניעה.
"אל תצעק עליו!" אמר השותף שלי.
השאר התרחש במהירות, הוא הרים את היד שלו וסתר לשותף שלי.
"מה אתה עושה?!" צעקתי עליו
הוא קם ממקומו והתקדם לעברי, קמתי גם אני, אבל הוא היה חזק מדי, והיד שלו הניחה את מלוא עוצמתה גם עלי.
"זה מגיע לשניכם" הוא אמר בקרירות, אתם הורסים את המקום הזה.
הכוח שלו, לא התבטא בצורה פיזית, הצדק היה איתו.

"תחזרי לפה" קראתי לעברה בעודי רודף אחריה.
"נראה אותך תופס אותי" היא אמרה בקול, בעודה ממשיכה לרוץ ולהתרחק ממני.
לא אהבתי את משחקי התופסת הללו, הייתי מתעייף מהם די מהר, בעיקר בגלל שהם היו משעממים וחסרי משמעות, זה תמיד הזכיר לי את הכלבים המשועממים שרודפים אחרי הזנב שלהם.
אבל לא יכולתי להפסיק לרוץ אחריה.
"את מהירה מדי!" צעקתי לעברה בשארית כוחי.
"על מה אתה מדבר? אני ממש כאן" היא אמרה.
והיא הופיעה משום מקום, תחושת החמימות עטפה אותי ומילאה אותי בכוח שלה.
"היית מהירה מדי" התעלמתי ממנה.
"אולי אתה היית איטי מדי?" היא אמרה.
"לא נראה לי." אמרתי במבט מבולבל.
"למה ניסית לתפוס אותי?" היא שאלה.
"אני לא יודע." אמרתי בעוד השאלה שלה חובטת בי שוב ושוב.
"אתה רוצה שאני יברח?" היא שאלה אותי.
"אני לא חושב שיש מקום שאת רוצה להגיע אליו בלעדיי." התחכמתי.
"נכון." היא אמרה וחיבקה אותי.
העולם התבהר והרגשתי כיצד אני מתעורר.
"אל תעזבי אותי, את מבטיחה?" שאלתי בעודי מביט אליה.
"אני לא חושבת שזה אפשרי." היא אמרה כאילו היא ציינה דבר ידוע.
"רבקה, מי את?" שאלתי.
"מי אתה?" היא שאלה.

התעוררתי בשנית באותו הלילה, הרעש מהחדר של השותף שלי היה בלתי נסבל, רבקה שכבה לצידי ערה לחלוטין.
"אולי תגיד להם משהו?" היא הציעה בקרירות.
"לא יודע" הגבתי בבלבול.
"תגיד להם שזה ממש מפריע." היא הדריכה אותי.
"ואז מה? להציע להם לעשות את זה בחוץ?" צחקקתי.
"כן" היא אמרה בקול לא משועשע בכלל.
קמתי מהמיטה והלכתי לכיוון החדר של השותף שלי.
נקשתי על הדלת שהייתה פתוחה.
המחזה שנגלה לעיניי היה מוזר, החדר כולו היה מואר בצבע כחול, מוזיקה לא מובנת נשמעה ברקע, רגליו של השותף שלי היו מונפות באוויר בעוד המאהב שלו מבצע בו את זממו ברעש ובאנחות הולכות וגוברות של שניהם.
"אולי אתם יכולים להיות קצת יותר בשקט?" ביקשתי.
"אני מצט…" הוא ניסה לומר אבל תחושת העונג פילחה אותו.
"הוא מאוד מצטער" השלים המאהב שלו.
"כ-ן…" אמרתי….
סגרתי את הדלת וחזרתי לחדרי.
"נו? איך הלך?" רבקה שאלה.
"הם יהיו יותר בשקט." עניתי בעודי שולח לה מבט מבולבל.
"אני שמחה לשמוע." היא אמרה.
ואז היא שאלה אותי.
"מי הם?"
"אני לא יודע." אמרתי.

"תסתכל עלי!" צעקתי עליו.
"אני לא מעוניין." השותף שלי אמר לי.
"אתה חייב להפסיק להיפגש איתו תראה איך אתה נראה." אמרתי לו בקול מודאג.
"אתה שומע את עצמך?" הוא שאל בחולשה.
"למה אתה מתכוון?" שאלתי.
"אתה רוצה שאני יפסיק להיפגש איתו, בזמן שאתה נפגש איתו ועושה איתו כל מיני דברים." הוא אמר לי בקול מאשים.
"לא היה בינינו כלום" השבתי.
"רבקה יודעת מזה?" הוא המשיך בשלו.
"אין לה מה לדעת, לא היה ביני לבין החבר שלך כלום!" אמרתי בכעס.
"אתה בוודאי ממש מרוצה מעצמך, רוקד על שתי החתונות הללו בלי למעוד."
"אתה טועה." אמרתי בעודי הולך לכיוון הדלת.
"לא, אתה טועה!" הוא צעק לעברי.
יצאתי מהחדר שלו מבולבל לחלוטין, לא הבנתי על מה הוא מדבר, ומאיפה זה נכנס לו לראש, התיישבתי על הספה והדלקתי את הקופסא.
הוקרן סרט מוזר על המרקע אבל באותו הרגע יכולתי להסתדר עם כל דבר.
כעבור חצי שעה יצא השותף שלי מהחדר שלו, ערום לגמרי, ושלח לכיווני מבט עצוב.
הוא התקרב אלי והתיישב על רגליי בצורה כזאת שמבטינו נפגשו.
"מה קרה?" שאלתי.
"אתה צודק" הוא אמר ונישק אותי.
טעמו היה ממכר ומיד לאחר מכן התחלתי גם אני לנשק אותו.
הוא התחיל להפשיט אותי בעוד לשונו מנהלת משא ומתן ביחד עם לשוני, צבטתי את פטמותיו והוא הגיב בקול רך ומתוק.
נשענתי לאחור נותן לו להגיע לכל מקום שהוא רק חפץ בו.
הוא הכיר אותי היטב ומהר מאוד מצאתי את עצמי מקבל אותו אל תוכי, איברו היה מוכר לי אבל מעולם הוא לא הרגיש לי כפי שהוא הרגיש לי עכשיו.
התכווצתי בהנאה בכל פעם שהוא חדר אלי, הוא לחש לאוזניי מילות אהבה ואני בתגובה נאנחתי.
"אני גומר" הוא גנח.
מוחי התערפל העוצמה הייתה חסרת מעצורים, ובעודו גומר גמרתי גם אני.
שנינו הבטנו זה אל זה, מותשים מהמאמץ.
"זה היה מדהים" אמרתי לו.
"אני שמח שנהנתה" הוא חייך.
והוא המשיך.
"אני מצטער על מה שאמרתי לך ממקודם, זה לא היה במקום, אני לא יודע מה נכנס בי."
"זה בסדר." חייכתי לעברו ועטפתי את ראשו עם שתי ידיי.
הבטנו זה בזה במשך דקות ארוכות, ואז שאלתי אותו.
"מי אתה?"
"אני יצירת המופת שלך." הוא הצהיר.
"אני לא מבין…." אמרתי בקול מבולבל.
"עוד תבין." הוא אמר והלך לכיוון המקלחת, משאיר אותי פעור פה ופעור רגליים על הספה.

"תחזיק אותי חזק!" אמרה רבקה.
"אני מחזיק אותך אל תדאגי" אמרתי לה בבטיחות.
"זהו, בו ננסה להדליק את זה עכשיו."
ניגשתי אל המפסק והרמתי אותו, והמקום הואר באור סגלגל יפהפה.
"רגע רגע," היא קראה לעברי בעודה הולכת לכיוון מערכת השמע והפעילה אותה.
"אתה אוהב את השיר הזה נכון?" היא שאלה אותי בעודה אוחזת בידי ומובילה אותי למרכז החדר.
"כן, מאוד" לחשתי.
עמדנו במרכז, מחובקים, האור הסגול שימח אותי ורבקה העניקה לי תחושת חמימות.
"את שמחה?" שאלתי אותה.
"אני שמחה, כי אתה שמח" היא אמרה עם חיוך.
נישקתי אותה, היא לא הייתה מופתעת מכך ונשקה לי חזרה, תחושת החמימות הלכה וגברה ככל שלשוני העמיקה לתוך פיה.
הקשר הרוחני היה חזק כל כך.
"את השמש שלי." אמרתי לה לפתע.
"אני חושבת שאני קצת יותר מזה." היא אמרה.
"למה את מתכוונת? שאלתי בהפתעה.
"אתה יודע למה אני מתכוונת." היא אמרה בזהירות.
"אני לא יודע למה את מתכ…"
"אתה אוהב אותי?" היא קטעה אותי
"את … " לא ידעתי מה לומר, מעולם לא חשבתי שאני יצטרך לומר משהו כזה בכלל.
"אתה שונא אותי?" היא התעלמה והמשיכה בשלה.
"לא." אמרתי בתקיפות.
"אז אתה עוד תבין, אני מבטיחה לך" והיא נישקה אותי.
נישקתי אותה בחזרה ושוב הרגשתי חמימות נעימה.

שכבתי בנחת במיטה שלי, קורא ספר לאור המנורה.
ואז שמעתי נקישות בדלת.
"יבוא" אמרתי בעודי ממשיך לעיין בספר.
הדלת נפתחה ולמולי הופיע החבר של השותף שלי, הוא היה נראה כועס מתמיד, הוורידים שברקתו היו נפוחים ואגרופיו היו קמוצים.
"כן?" שאלתי בנימה משועממת.
"כלום." הוא השיב.
"מה כלום?" שאלתי בעודי סוגר את הספר.
"שום דבר שאתה יכול לעזור לי בו." הוא ענה בתקיפות
"אז למה באת לפה?" שאלתי בהתנצחות.
"כי אני כועס." הוא השיב בטמטום שאפיין אותו.
"על מי אתה כועס?" זרמתי אם השיחה המטומטמת הזאת.
"על עצמי." הוא אמר לפתע.
"כמה מפתיע" צחקתי
"אתה לא ממש עוזר לי!!" הוא אמר בתקיפות.
"לא נראה לי שאתה רוצה שאני יעזור לך!" צעקתי לעברו.
"אני מצטער." הוא אמר בקול עמום.
"בו לפה" טפחתי על צדה השמאלי של המיטה שלי.
הוא נשכב על ידי, והניח את ראשו על החזה שלי, והיה נדמה כאילו הוא נרגע אבל אז הוא פרץ בבכי תמרורים.
ידעתי שאין טעם לשאול אותו מדוע הוא בוכה היות והכעס הוא חרב פיפיות וידעתי שזה יפגע בו בדיוק כפי שהוא נעזר בזה כדי לפגוע באחרים.
אבל ריחמתי עליו, הכעס היה הדבר היחיד שהוא הכיר, ונדמה היה לי שהוא התעייף לחלוטין.
"תודה" הוא יבב.
"אין בעד מה, מתי שאתה רק צריך." אמרתי לו עם חיוך קל.
"אתה אוהב אותי?" הוא שאל בפתאומיות.
"אני לא יודע." עניתי מבלי להתבלבל.
"אתה שונא אותי?" הוא המשיך.
"לא, אני לא שונא אותך."
הוא הנהן קלות עם ראשו והניח אותו בשנית על החזה שלי.
לא ידעתי מאין זה הגיע, אבל שמחתי.

ימים ארוכים עברו עלי עד לאותו יום מוזר שבו חגגתי את יום ההולדת ה-22 שלי.
רציתי לערוך מסיבה קטנה ביחד עם רבקה, השותף שלי והחבר שלו.
עברתי בדרך הביתה בחנות וקניתי מס' דברים.
כשהגעתי הביתה התחלתי לסדר את המקום ולהכין את הכיבוד שתכננתי, השותף שלי התעורר ויצא מחדרו, הוא ניגש אלי ונשק לי על הלחי.
"מזל טוב" הוא בירך אותי.
"תודה לך" חייכתי.
"אני יטפל באוכל." הוא הציע.
ולפני שהספקתי להגיב הוא כבר היה בדרכו למטבח.
המשכתי לנקות את החדר סידרתי את הרהיטים, פיניתי מקום כדי שיהיה מקום לריקודים ולסיום תליתי את הקישוטים.
אחרי שסיימתי את ההכנות הלכתי לכיוון המטבח לראות אם השותף שלי מסתדר, הוא היה ממש בשלבי סיום, ניגשתי אליו ועזרתי לו.
יצאנו שנינו מהמטבח, והסתכלנו על הסלון.
"זה נראה מעולה" הוא אמר.
"אתה חושב?" שאלתי בחוסר ביטחון.
"כן, ללא כל ספק." וחיבק אותי.
"תודה" חיבקתי אותו.
"אתה בא למקלחת?" הוא שאל.
"כן." עניתי בקצרה.
הלכנו שנינו למקלחת, המים החמים היו נהדרים חפפנו זה את ראשו של זה, ונעמדנו מתחת לזרם המים יחד.
יצאנו מהמקלחת וכל אחד הלך לחדרו כדי להתלבש.
לבשתי את הבגדים האהובים עלי ביותר, חולצה לבנה מכופתרת, ומעליה סריג בצבע ורוד, ולרגלי לבשתי מכנסי ג'ינס בצבע כחול כהה.
מספר לחיצות ממיכל הבושם והייתי מוכן.
יצאתי החוצה לכיוון הסלון, עברתי במטבח ומזגתי לעצמי מעט יין.
ואז הגיעה הדפיקה בדלת, פתחתי אותה וראיתי את החבר של השותף שלי.
"ברוכים הבאים" קראתי ברשמיות וחייכתי.
"ברוכים הנמצאים ומזל טוב." הוא חייך וחיבק אותי.
"בוא תיכנס, אתה רוצה לשתות משהו?" שאלתי.
"כן, אני ישמח למעט ממה שאתה שותה." הוא הגיב.
"בשמחה" חייכתי
ניגשתי למטבח והבאתי לו את בקבוק היין.
ובעודי מניח את הבקבוק על השולחן, נשמעה דפיקה נוספת.
ניגשתי לפתוח את הדלת וראיתי את רבקה עומדת בפתח עם שמלה לבנה ויפיפייה.
"שמלה מהממת" החמאתי לה.
"תודה רבה" היא אמרה וחיבקה אותי.
"מה את שותה?" שאלתי.
"מעט מים ונראה לאן זה יתקדם משם" היא הגיבה בתחכום.
היא נכנסה ואני הלכתי לכיוון המטבח כדי להביא בקבוק מים.
חזרתי אל הסלון והתיישבתי, השותף שלי בדיוק יצא מחדרו והצטרף אלינו על הספה.
"אני שמח שבאתם." אמרתי להם.
זה הרגיש לי כאילו אני כבר מכיר אותם כל כך טוב שאין לי צורך להאריך במילים אבל לא יכולתי להתאפק.
"מזה 22 שנים אני מסתובב בעולם הזה ועושה הרבה דברים, פוגש אנשים רבים ובמעט יכולת והרבה מזל אני גם מצליח להגשים את רוב הדברים שעליהם חלמתי, תמיד רציתי להיות עצמאי, לגור לבד ולהכיר אנשים מקסימים שאיתם אני יוכל להיות וליהנות מחברתם, ובכם אני רואה את מרבית ההצלחה שלי, ובנימה זאת אני רוצה גם להודות לכם על כל הזמן שחלקתם איתי, על התשוקות, התהיות, האכזבות, השקרים, המחלוקות, האהבות וכל שאר הדברים שעוד נזכה לעשות יחדיו, תודה לכם."
הרגשתי כיצד הדמעות בעיניי כולם מתחילות לבצבץ, הם התרוממו מהספה וניגשו אלי, והתחבקנו כולנו.
ובאופן מפתיע שאלתי אותם.
"מי אתם?"
"אנחנו אתה" הם ענו בפה אחד.

[מאת]

תגובות