סיפור קצר: אפור

[???]

צהרי היום בכיכר הלבנה, ושקט. חמימות של יום שני עוטפת את השיש המאובק, קולות הכרך מתמזגים בהרמוניה בנאלית שכזו… ושקט בפנים. הסיגריה כבר בין אצבעותיו, ידו בדרכה לכיס כשנזכר… שוב שכח את האש. הוא נאנח ומביט סביבו, תר אחר זה שיצילו מעוד הפסקת צהריים נטולת טבק, אך העיניים הצלולות הולכות ומתמעטות בקהל עם כל שנה שחולפת, עם כל יום שעובר. הוא כבר יכול לראות את זה בהן, מריח את זה ממרחק. סירחון הטירוף נוטף מכל בלוטה על עורם, מסך השיגעון מאחורי כל אישון. והם בשלהם. כמובן.
הוא משפיל מבטו אל שעונו המקולקל ונאנח שוב. וללא כל התראה מוקדמת- צרחה מחרידה מפלחת את אוזניו. הוא מישיר את מבטו… וכמו בסרט המוקרן בהילוך איטי לנגד עיניו המשתאות, ההמולה מתחילה, וההמון התועה שוב בהיסטריה. אנשים זועקים ורצים לכל עבר, משליכים את כל חפציהם האישיים בבעתה בעודם שולחים מבטים המומים… בלא-כלום. אוויר. רצים מן המקום כאילו חייהם תלויים בכך. אישה מבוהלת אוחזת בתינוקה ומנסה ללא הצלחה לפלח דרכה בענן הפאניקה חסר הרחמים שעוטף אותה.
והוא, הוא כבר מזמן התייאש. כעת נותר לו רק להביט בהם ברחמים. זו לא אשמתם, בכל זאת. העולם, מישהו, התאכזר אליהם. כנראה.
ולפתע מישהו מתנגש בו בעוצמה, ונופל. "אתה… אתה בסדר?" הוא שולח לעבר האיש המבולבל ששרוי על הרצפה.
"מה אתה עומד כאן, אידיוט?! אתה רוצה למות?", שואל האיש בהיסטריה הולכת וגוברת.
"אממ… לא, לא, אני פשוט…"
"אז יש כאן אנשים שאכפת להם מהחיים שלהם, טוב? תעשה לעצמך טובה וזוז מפה." האיש נעמד ופונה להמשך מנוסתו.
"…אכפת לך לומר לי ממה אנחנו בורחים?" הוא זורק בגיחוך לעבר האיש הבורח. הוא לא יכול להתאפק לפעמים. אכן, יש בכך מן ההתנשאות, אך זה שווה את זה. האיש מתעלם ונעלם בקהל.
ושוב הוא מתיישב. רק דקות אחדות לאחר מכן- אין איש בכיכר. ושוב שקט. שום דבר כבר לא מפתיע אותו כשזה מגיע להתנהגות של בני אדם. של האנושות כולה. כבר מספר שנים זה נמשך. בתחילה, הוא נזכר, הוא האמין שהוא המטורף. האירוניה! הם אוכלים מזון בלתי נראה- והוא מטורף. הם מייצרים סרטים ללא תפאורה או תלבושות- והוא מטורף. הם בורחים משדים שאינם שם- והוא מטורף!
לפתע מתנער ממחשבותיו. ילדה קטנה עומדת בקצה הכיכר ובוהה בו. היא נראית משותקת- לא זזה, לא מדברת, רק בוהה. הוא מביט בה בסקרנות. מה היא חושבת שהיא רואה?
מעניין. כשהיה ילד בעצמו, הוא שב ונזכר, היה העולם כה חי… צבעים וקולות הרעידו את המציאות והוא נסק על שבילי הדמיון אל הכוכבים. ובכל מקום היו החלומות מתערים במציאות ומתמזגים בה. הטירות והשדים שלטו בכל והוא, הוא חלם את המציאות וחווה את החלום. הם היו אחד. מזל שאביו, האיש המקורקע והרציונלי ביותר שהכיר, היה שם כדי לעזור לו…
הילדה מתחילה לרעוד, והוא כבר לא יכול להישאר אדיש. הוא נעמד ומתחיל להתקדם לעברה, לאט. היא נראית כה מזועזעת, והוא חושש שמא יחמיר את מצבה. מסכנה.
היא מזכירה לו את עצמו, בתור ילד.
הוא נשלח לטובי המומחים, גרוש לא חסך אביו על הטיפול. הוא לא יכול לספור את כמות הפעמים שהיה אביו יושב איתו ומסביר לו, בסבלנות ובאורך רוח שלא יאמנו, שהשד לא באמת נמצא שם; שהעוגה שעל השולחן איננה אמיתית; שבני אדם פשוט לא יכולים לעוף. מעולם לא התעצבן, לא הרים קולו, רק הסביר בהגיון מה ומדוע. אך הוא היה ילד עקשן, ולא הסכים להקשיב. ולא הייתה ברירה. איזה טיפול לא נוסה עליו? תרופות מכל הסוגים, סוגסטיות וטיפולים אלטרנטיביים. שנים, שנים של טיפולים והמבט המיואש של אביו שהיה רודף אותו. אך לבסוף, תודה לאל, איכשהו- זה הצליח. יום אחד הוא התעורר, ו… שקט. הקולות דעכו. הצבעים שרדפו את שנתו, היצורים שמילאו את עולמו, היו כלא היו. אפור. כמו שצריך להיות. וזה מה שאפשר לו להמשיך ולהתקיים.
הוא צועד לעבר הילדה המפוחדת ומתכופף לעברה. "מה קרה, מותק? הכל בסדר? איפה אמא ואבא?…" הוא משתדל לא להפחיד אותה. והיא בשלה. לא מסיטה את מבטה ולו לרגע, ברעד היא ממלמלת: "אני… לא התכוונתי…"
"איפה אמא שלך?"
הילדה משפילה את מבטה.
"משהו קרה לאמא שלך?" הוא נעשה קצר רוח.
הילדה מהנהנת בקושי. "הכל בגללי… סליחה… סליחה, לא התכוונתי, בבקשה…" היא ממלמלת.
"ששש…." הוא מנסה להרגיע ללא הואיל. מעולם לא היה טוב עם ילדים.
איכשהו, הם שכנעו את הילדה המסכנה בשטויות המטורפות שלהם. ילדה תמימה, שהם השחיתו לעד, לטובת המטרות המעוותות שלהם. גם הוא כמעט השתכנע. כשהתחילו לדבר על החלמות, זה נשמע כמו איזו שטות שקבוצת מיסטיקנים המציאה כדי להיכנס לחדשות, והוא ראה בזה עניין של מה בכך. אין סיכוי, היה אומר לעצמו שוב ושוב, שמישהו יאמין לזה. אבל עוד ועוד "הוכחות" הובאו בפני הציבור, כמובן, ויום אחד זו פשוט הייתה עובדה קיימת עבורם. כולם ראו חלומות הופכים למציאות, כל אחד הכיר "חלם" כלשהו, כפי שהם כינו את אותם אנשים "מיוחדים" שחלומותיהם הוגשמו לכאורה, והכאוס חגג. רק הוא לא ראה, לא שמע, לא הרגיש. הוא נותר רציונלי, והם כמעט שכנעו אותו שהוא המטורף. כמעט.
"לא, מותק, זאת לא אשמתך. אני מבטיח…" הוא לוחש. לפתע הילדה קופצת ממקומה ומדדה מספר צעדים אחורה, מנסה להימלט, צווחת בכל כוחה, מצביעה אל עבר חלל ריק מספר מטרים מולה. "לא, לא… בבקשה…" היא מתחננת. והוא גומר אומר כעת לעזור לה ויהי מה. גם אם זה מסכן אותו, גם אם יחשוף את מה שהוא יודע. מיד הוא מתקדם לעברה ולופת אותה.
"תקשיבי לי עכשיו… אני יודע שאת רואה שם משהו מאוד מפחיד… אבל אין שם דבר. אני מבטיח…" הילדה לא מקשיבה. היא בהלם.
"אין שם כלום. אין שם כלום, מותק, אין שם כלום…" הוא שומע כיצד מילותיו של אביו יוצאות מפיו, משנן שוב ושוב את המנטרה שהכיר כה היטב. מחבק אותה ואותו היאוש העתיק מציף את כל אבריו. "אין ממה לפחד… יהיה בסדר, אני מבטיח". והיא, עדיין שם, בעולם המטורף, הצבעוני, שהם יצרו עבורה. אבל הוא יציל אותה מן הטרוף. כפי שהצילו אותו.
היה זה יום מעונן, והוא עמד על סף התהום. כל העולם השתגע, השמיים התהפכו, ונראה כאילו המפלט האחרון שנשאר הוא המוות. הוא הניח שהוא האדם השפוי, או המטורף
האחרון שנותר. לא היה כבר הבדל. ואז, באותם רגעים נוראיים, כמו מתוך חלום, הבחין לפתע במודעה על פגישה. "לכל מי שמוכן לראות מבעד למסך השקרים…" אמרה המודעה, "לכל מי שנותר בו ניצוץ של שפיות- פגישה של אגודת הרציונליסטים, יום רביעי ב-19:30". והוא הגיע לפגישה, תודה לאל… ושם למד את כל האמת המרה. הם, כעת הבין, הם העומדים מאחורי כל זה. אלו המנהלים הכל מאחורי הקלעים… הממשלה, הצבא… מי יודע מה עוד… ובאמצעות התקשורת, אמצעי הבידור, הם הצליחו לשטוף לכולם את המוח, ולהפוך חלומות למציאות. וזה כנראה לא היה כל כך קשה. כי מי לא היה רוצה להאמין שחלומותיו יכולים להתגשם סתם כך, שעולמו יתמלא בכל אותם צבעים וצורות השמורים רק לעולם החלומות. מצחיק, נראה כאילו דווקא כל אותם טיפולים בילדותו הם שחיסנו אותו לאותן הזיות מטורפות שבהן לקה כל שאר העולם. ולפתע, הכל התברר לו והוא ידע את אשר עליו לעשות. הוא יעמיד פנים כאחד מן העדר… אך בחשאי, ימשיך לנצח להילחם בהם, עד שתשוב השפיות לעולם.
דמעה יחידה זולגת על לחיה של הילדה. "לא רציתי לחלום עליו שוב…" היא מסננת ביאוש מר שלא נשמע אופייני לילדה קטנה, "לא רציתי…". דממה משתרעת שוב בכיכר הלבנה ורק רחשי העיר נשמעים ממרחק. הבזק של תנועה חדה בקצה עינו, הבלחת אוויר ליד אוזנו. ושוב שקט.
זכרונות ילדותו מפלחים בו כתער והוא שוב על הרצפה. והוא שמוט על השיש המאובק, ממלמל לעצמו "אין כאן כלום, אין כאן כלום, זה רק חלום… אין כאן כלום!" ללא הפסק, והילדה כבר אינה עוד. הוא לא ייכנע לטירוף, למחול השדים הזה. לעולם. לעולם. ובעוד סכינים מפלחות את עור גופו, והוא נישא באוויר ומוטל כבובת קש לכל עבר, ובעוד דם צווארו ניגר כמים וחייו זולגים ממנו, עד לשנייה האחרונה ידע- שזה הכל הם. שחלומות הם חלומות. ושוב שקט.

[מאת]

תגובות