סיפור פנטזיה 'סערת נפש'

[סוקולובסקי]

היא נכנסת בצעד בוטח למעגל האור שמפיצה המדורה. עשרים זוגות עיניים מביטות בה והיא מרגישה היטב את הספקנות והדאגה שהופעתה מעוררת. היא קטנה מדי והשריון נראה כבד ומגושם על הגוף הצנום שלה. אחת האימהות נאנחת בקול
ובן זוגה מביט בה בלגלוג לא לגמרי מוסווה. אי אפשר להאשים אותם, גורל הילדים שלהם תלוי במשלחת והם בוודאי ציפו למנהיגה עם הופעה מרשימה יותר, בכל אופן אסור להפוך את הפקפוק הראשוני לזלזול גלוי, אם הסמכות שלה תאבד המשלחת כולה אבודה. סמכות חשובה יותר משליטה בקשת, ממיומנות בחרב או מהמרחק אליו היא יכולה להטיל חנית.
היא מביטה אל האם שנאנחה ואז אל הילד הרפוי והאדיש שבחיקה, ניגשת אל הזוג ובלי לומר דבר לוקחת בטבעיות את הפעוט בזרועותיה. "איפה ?" היא לוחשת באוזנו אבל הלחישה מספיק רמה והאב, בקול שמשולבים בו רוגז ועייפות, מתחיל להסביר שלא ייתכן שהילד מבין אותה כי הוא נפגע עוד בגיל שנה. " הוא אפילו לא הלך עדיין.." הוא ממשיך ואז משתתק כשהילד, עיניו עדיין כבויות לגמרי, מושיט יד לכיוון ביצות האופל ואז צונח שוב ברפיון בזרועותיה.
היא לא מחזירה את הפעוט עדיין לאימו אלא נותנת הסבר קצר על המסע שמצפה להם מחר בבוקר. היא עומדת זקופה, אם יהיה אפילו שמץ של מראית עין לכך שמשקלו של הילד מעיק עליה יאבד כל הרושם שהיא בונה בסבלנות. מאחוריה עומדות שאר הלוחמות בצוות, נשענות על החניתות שלהן, הן לבושות שריון מלא שמבהיק לעיתים באור המדורה. בהתחלה נשמעים מלמולים והיא צריכה לעשות הפסקות כדי להשיג את תשומת הלב הרצויה. אחרי כמה רגעים נרדם הפעוט בזרועותיה אבל היא ממשיכה לדבר, נוקבת בסכנות הצפויות, מסבירה נהלי קרב והתנהגות במקרי חרום שונים ורואה איך נמוגים הגיחוכים וחילופי הדברים בין היושבים סביב המדורה. כשההורים נראים לה מרוכזים מספיק היא קוראת ללביאה הסגנית שלה כדי שתיתן את ההסבר הקבוע שלה לגבי נחשים בעשב. לביאה, להבדיל ממנה, לא צריכה להתאמץ כדי להיראות סמכותית. הלסת הרבועה של לביאה וקולה החזק משיגים את תשומת הלב של כולם. גם הגרזן הכפול שהיא אוחזת באגביות כאילו היה זרד יבש בוודאי מוסיף משהו לרושם הכללי.
סערה מתכופפת להחזיר את הפעוט לאימו. בינתיים מסתבר שידו של הקטן נקמצה סביב רצועת החזייה של השריון שלה ויש קצת מבוכה כשהיא מנסה לשחרר אותו בלי שימשוך את החלק העליון של השריון. זה רק לטובה, הפעוט בוודאי לא קמץ את ידו מאז שהוכש, ההשפעה שלה עליו משיגה יותר אמון ובטחון מאשר אם הייתה שולפת את החרב הקצרה שלה ועושה בה להטוטים לאור המדורה.
מבטה של סערה חולף על פני שאר הילדים. הם נחים בזרועות האימהות ונמצאים במצבים שונים של אדישות להוציא אחד שפרכוסים תכופים מזעזעים את גופו הקטן. עכשיו צמרת זהובת השיער מחליפה את לביאה, ההסבר של צמרת נוגע לעשבים השונים שצומחים באזור הביצות. גם לצמרת כולם מקשיבים, אם כי להבדיל מלביאה, כנראה שההקשבה קשורה יותר למחלפותיה הזהובות של צמרת ולפני הבובה שלה. סערה לא ממש מתלהבת מחלק מהמבטים שהיא רואה בעיני הגברים, אבל הם יושבים בשקט וזה העיקר.
בעוד צמרת מדברת, ניגשת סערה אל הפעוט המפרכס ומניחה את ידה על מצחו. אפשר לראות שהפרכוסים נחלשים תחת ידה של סערה ,אם כי לא נפסקים לגמרי. האם, שלאחר מכן למדה ששמה הוא לבנית מביטה בה בהכרת תודה . שני ההורים צעירים אבל הסבל של בנם חרט קמטים עמוקים בפני האב ובשערה של האם הופיעו כמה שערות לבנות טרם זמנן. כשצמרת מסיימת את החלק שלה כולם מתכוננים לשנת לילה. אחד ההורים מנור שמו מתנדב לשמור בלילה עם הלוחמות, הוא היה צייד טרולים בצעירותו ובא למסע עם חנית כבדה. סערה מסכימה מיד למרות שיש מנהיגות שהיו רואות בזה ערעור על סמכותן. עדיף שיהיו הורים מתלהבים שצריך לרסן אותם לפעמים מאשר כאלו שמשאירים את כל העבודה ללוחמות. יחד עם זה, לפעמים התלהבות ורצון לעזור יכולים להזיק בדיוק כמו אדישות והזנחה, בעיקר באזור הביצות.
צמרת חילקה כבר את המשמרות ולמרות שאין בזה צורך, סערה בכל זאת עומדת לידה כשהיא משבצת את הלוחמות לפי שעות. חשוב להראות שעינה פקוחה על כל היבט של המסע. חלק מהמעמד שרכשה לעצמה במשך השנים מתבטא בכך שאיננה שומרת בלילות אבל כמפקדת היא חייבת לעבור בין העמדות ולבדוק שוב את חביות המזון הקשורות לעגלות רק כדי להראות שהיא פוקחת עין ושלא תקבל שום זלזול ועבודה רשלנית. רק אחרי שוידאה שהכול כשורה היא מרשה לעצמה להתארגן לשנת לילה בעצמה בשק השינה שלה. יש מפקדות שמקפידות לישון הרחק מכולן כדי לשמור על ריחוק מכובד, סערה מעולם לא חשה צורך בזה אבל שתי הלוחמות הצעירות, שלהבת וחבצלת , החליטו על דעת עצמן לישון רחוק מהמדורה. אולי כדי שיוכלו להמשיך ולפטפט תוך כדי צחקוקים לתוך הלילה בלי שישקיטו אותן בלחישות זועמות. בנות, מחייכת סערה לעצמה, אין מה לעשות נגד זה.

המסע התחיל למחרת בחום כבד, דבר שקורה תכופות בסוף הקיץ. העגלות התגלגלו דרומה בשביל העפר והלחות שהגיעה מהביצות הפכה את השריון לנטל מגרד בגלל הזיעה. בכי טורדני של כמה מהילדים התערבב ברעש הצורמני שהקימו הצרצרים בעשב הגבוה ובשקשוק גלגלי העגלות. סערה ידעה שהחלק הזה של המסע, עד שיגיעו לביצות יהיה ברובו משמים בלי שום עניין מיוחד. היא קראה אליה את חבצלת ושלהבת, שתי החדשות. שלהבת היא בעלת שיער אדמוני שופע ונמשים על פניה העגולים וחבצלת מלוכסנת עיניים ושחורת שיער, היא הורתה להם להיות בשקט ולרכב בעקבותיה.
היא הובילה את השתיים בין העגלות ועצרה ליד כל קרון כדי להתעניין בשלום הילד ולשאול כמה שאלות כלליות את ההורים על עצמם. בדרך כלל הילד היה מוטל כבובת סמרטוטים בזרועות האם בזמן שהאב נהג, חלוקה הגיונית מכיוון שחיבוק האם מרגיע יותר, כמו כן הגבר, ברוב המקרים, מנוסה בדרך כלל בנהיגת עגלות יותר מהאישה. העגלה הראשונה היתה שייכת לנפח שאישתו נמוכה ופשוטה למראה החזיקה בילדה שהביטה סביב בערנות יחסית תוך כדי השמעת נהמות צרודות. הנפח החזיק במושכות בידיו העבות והביט ישר קדימה במין נחישות מסתגרת אבל האם , התברר ששמה הוא 'תנשמת' ,הייתה יותר דברנית וסערה הבינה ממנה שהילדה כנראה נעקצה על ידי עקרביש לפני שנה בערך. רק עכשיו הם אספו מספיק כסף למסע, השאירו את הנפחייה בידיו של השוליה ואת האח הגדול אצל דודו ודודתו בעיר ויצאו למשלחת. כן, ברור להם שאין מה לצפות לניסים, אמרה האם אבל סערה ידעה שהיא מצפה, מאד מצפה, לראות את הילדה הקטנה נטולת הבינה מקבלת חזרה את מה שלקח העקרביש ממנה.
בעגלה השנייה היה הילד המפרכס שסבלם של הוריו היה כל כך ברור אתמול בלילה, הפעם דווקא האב החזיק בילד והאם אחזה במושכות. מסתבר שהפרכוסים של הילד הם כה חזקים שצריך לאחוז בו בכוח כדי שלא יפגע בעצמו או באחרים. סערה ביקשה לאחוז את הילד. בהיסוס מסוים, הושיט לה האב, חרמש שמו, את הילד. סערה הרכיבה את הילד לפניה על הסוס בעודה משוחחת עם האם וכפי שחזתה הטלטולים גרמו לפרכוסים שלו להירגע. אמנם כמה פעמים נחבט ראשו בשריון שלה אבל החבטה אינה קשה ולפתע השינה לקחה אותו והוא הפך רפוי וכמעט נופל מהסוס. עכשיו פונה סערה אל חבצלת ושלהבת ומסבירה להם על ההבדל בין רכיבה על סוס וטלטול בעגלה, הרכיבה גורמת לילד להתאמץ ולכן הוא מתעייף ונרדם. היא מעבירה את הפעוט חזרה לאב אסיר התודה שמשכיב אותו בירכתי העגלה ולוקח מהאם את המושכות. סערה מבינה שאיננו יכול לתת לאשתו לנהוג במקומו עכשיו כי זו פחיתות כבוד מבחינתו. היא מביטה מעבר לכתפה אל שתי הלוחמות הצעירות ומקווה שפניה משקפים את מורת רוחה . הדוגמה האישית היא האמצעי הטוב ביותר להזים דעות קדומות של אנשים, כך לפחות אומרת צאלה מארמון המלך שמשלמת את משכורתן של הלוחמות.
"איש מתחשב", אומרת שלהבת, "נותן לגברת לנוח".
צעקה חדה גורמת לה להזדקף באוכף, עוד לפני שידוע לה במה מדובר, היא מאיצה בחומי, הסוס החום שלה, לכיוון הצעקה. באמצע השיירה, מצביעה צמרת בהתרגשות לעבר העשב הגבוה, עקרביש ! כאן במקום הזה, באור יום מלא , זוחל בין הגבעולים הגבוהים. לרגע עוד אפשר לראות את הברק של אחת הזרועות ואז נעלם הייצור בעשב הגבוה. סערה דוהרת אחריו, מנסה לנחש להיכן פנה. לביאה וחבצלת מצטרפות אליה וכמעט מתנגשות זו בזו. "זוזי מטומטמת" צורחת לביאה על חבצלת שמרוב התלהבות חסמה את נתיב הדהירה שלה. אבל צמרת בינתיים כבר נהגה בשיקול דעת ועשתה עיקוף גדול לחסום את דרכו של היצור המתועב חזרה לביצות. הוא מתחמק ועובר על פניה אבל החנית הארוכה שלה מוצאת אותו בעשב ומשפדת אותו.
"לא להרוג אותו" צורחת סערה ויורדת מהסוס בריצה חרבה מושטת לפנים. לרווחתה היצור עדיין חי, צמרת רק נראית כאילו אתמול מלאו לה שש עשרה, למעשה היא מהוותיקות שבין הלוחמות ומיומנת מאד עם החנית שלה, היא הצליחה לשפד את המפלצת בלי להרוג אותה לגמרי. סערה מרשה לעצמה להחליף חיוך קצר עם צמרת ואז, תוך כדי שהיא שומרת מרחק בטוח, היא מכה במיומנות ועורפת את הזרועות המתפתלות. אחרי כמה אבחות נשאר רק הראש מחובר לגוף שהחנית מצמידה לאדמה. שתי העיניים האדומות נעות לכיוונים מנוגדים והמקור הקצר נסגר ונפתח בעוויתות גסיסה. היא קוראת לכולם למהר ולבוא ומסמנת להם לעמוד במעגל מסביב לייצור. כשמסתבר שחלק מההורים השאירו את הילדים בעגלות היא שולחת אותם בדחיפות להביא אותם. כמה אימהות קוראות קריאות גועל או מעוות את פניהן. לבנית , רעייתו של חרמש, נראית כאילו היא עומדת להתעלף. האמת היא שגם האבות, שמנסים להיראות קשוחים, לא מצליחים להסתיר את סלידתם מהמחזה. בינתיים רעמה, לוחמת גדולת מידות ואימהית, לוקחת ילד אחרי ילד ומביאה אותו קרוב אל הייצור, אדישה לחרדה שבעיני האימהות. בילד השישי זה מתרחש, הגוף הרפוי מזדקף קצת ויד מושטת לפנים מצביעה על הייצור. רעמה מוסרת את הילד הקטן, אגוז שמו, ללביאה שמחזיקה בו קרוב ככל האפשר לראש המכוער ואז מכה סערה בחרבה בגולגולת השחורה. אד בהיר נפלט בשריקה מהגולגולת וכאילו נשאב לתוך גופו של אגוז ועיניו נפקחות פתאום כשמה שהמפלצת לקחה ממנו חוזר אל מקומו בתוך ראשו.
"זהו ?" שואל האב, איכר גבוה וכפוף בעל שיער בהיר בשם דגן "הוא בריא עכשיו?"
סערה נאלצת להסביר שהתהליך עוד ארוך, הילד נעקץ לפני כשנה ומאז הייצור כבר הספיק להתפצל כמה פעמים. למען האמת, גם אם ימצאו את כל העקרבישים שנושאים את התודעה של אגוז, החיוניות לא תחזור אף פעם במלואה. מצד שני צריך לתת הזדמנות לאגוז עצמו ולכוחותיו להשלים את החסר. היא לא יכולה להרצות הרבה בחום הזה כשהלחות גורמת לפלגי זיעה לזלוג מתחת לקסדה על מצחה. בקצרה היא מציינת לשבח את צמרת ונוזפת בעדינות בלביאה וחבצלת שצריכות לשפר את עבודת הצוות שלהן. לביאה היא הסגנית במסע הזה וסערה רואה שהיא רוצה לומר משהו אבל מתאפקת. גם חבצלת נראית כעוסה וגם היא נוצרת את לשונה. מצוין, לוחמות אינן כמו לוחמים, מצפים מהן לשים את טובת המסע לפני הכבוד העצמי שלהן.
סערה מטפסת בחזרה על האוכף של חומי, מצב רוחה מרומם. מעולם לא שמעה על הצלחה בשלב כל כך מוקדם של המסע כשאפילו עוד לא הגיעו לביצות.
אגוז הקטן מתחיל למלמל בקול והאימא, תפארת שמה, חוזרת לעגלה בחיוכי אושר מוקפת בשאר האימהות. כולן נראות שמחות ואין זאת העמדת פנים. ברור שהן מקנאות, מצד שני המחזה נוסך בהן תקווה חדשה, דרך מצוינת להתחיל את המסע. הבעיה היחידה היא שלהבת, הלוחמת הצעירה היא מוצקה ושרירית ובדרך כלל עליזה ופטפטנית. כשנערכו המיונים לפני המסע, היא הרשימה את כולן בשליטתה בכל סוגי הנשק. עכשיו עוטים פניה גוון ירקרק והיא נראית כאילו היא סובלת מבחילה. ביליה הקשתית מבחינה בזה כנראה, היא מביאה את סוסה קרוב אל שלהבת וסערה שומעת חלקים משיחתן מבעד לשקשוק גלגלי העגלות. "בפעם הראשונה שלי הקאתי..", היא שומעת חלק מדבריה של ביליה ואז בתשובה לאיזו שאלה של שלהבת, "בסוף התרגלתי, אבל בהתחלה רציתי למות.." ביליה היא שתקנית וחמורת סבר בדרך כלל, טוב לדעת שיש לה עוד צד, המנהיגה לא יכולה להיות בכל מקום כל הזמן.
שעה קלה לאחר מכן הן נתקלו בשיירה שהגיעה מהכיוון הנגדי , הסתבר שזו שיירה של ציידים שחזרו מקיץ של ציד פרוות. המעבר לא היה רחב מספיק בשביל שתי השיירות לחלוף זו על פני זו ולכן היה צורך בהרבה תמרונים מלווים במשא ומתן לגבי תורו של מי לעבור עכשיו. הציידים חמושים בקשתות וחניתות ארוכות אבל הלוחמות בשריונות המבהיקים שלהן נראות מסוכנות לא פחות ולכן כולם אדיבים זה לזה ומגלים סבלנות לעיכוב הבלתי צפוי.
"הוי", נאנחת אנראה, הקשתית הרזה, שצמה ארוכה נופלת על גבה, "בערך משכורת חודשית של אחת מאיתנו". היא מחווה בסנטרה על העגלה עמוסת הפרוות שחולפת עכשיו על פני הקרון של דגן. סערה רואה מיד למה היא מתכוונת, פרווה של שועל כסוף בראש הערימה. כן, היא הייתה שמחה להרשות לעצמה אחת כזאת אבל במשכורת של לוחמת אין שום סיכוי. כמובן שהיא הייתה יכולה לצוד אחת, אבל בשביל זה צריך להיות צייד מורשה מטעם המלך והיא מעולם לא שמעה על אישה ציידת.
"כמה השיירה שלהם שווה וכמה שלנו", מוסיפה רעמה. סערה מתנערת מהרהוריה,"המטען שלנו הוא היקר ביותר שיש", היא אומרת בקול קצת חד ופסקני מדי. היא מאיצה בחומי אל ראש השיירה,"קדימה", היא קוראת בקול ומניפה את ידה בחוסר סבלנות כדי לסמן לכולן להתקדם. האבק שמעלות העגלות זוהר עכשיו כשהשמש מתחילה לנטות ודמויות הלוחמות נראות כמו צלליות בתוכו. עדיין אפשר להבחין בכמה מהבנות שמביטות אחרי העגלות כשאלו נעלמות בעיקול השביל. כל לוחמת שואלת את עצמה מדי פעם מדוע בחרה דווקא בדרך החיים הזאת.
עם ערב הגיעו לביצות, השיחים הפכו גבוהים יותר ויותר וכשלוחמת ירדה מהסוס היא נבלעה לגמרי בתוכם, גם אם הייתה זו רעמה הגבוהה מכולן. כשנפלה שמיכה מעגלת הציוד ושיבולת הקטנה ירדה כדי להרים אותה, אי אפשר היה לראות אפילו את הקסדה שלה בעשב. "היי שיבולת", צעקה שלהבת אחריה, "שלא נחשוב בטעות שאת עקרביש".
"אין סיכוי", אומרת חבצלת מיד, "עקרביש לא יכול להיות כזה מכוער". כדור בוץ התעופף מבין הגבעולים הגבוהים ופגע בפניה של חבצלת וסערה נאלצה להתערב ולשלוח את שתי הצעירות לסוף השיירה. לפחות חוש ההומור של שלהבת חזר אליה וזה סימן טוב.
הערפל היה כבד וגרם לחשיכה להפוך לקודרת יותר. פה ושם כבר התחילו להופיע מקווי מים קטנים ובוציים ואופני העגלות השאירו חריצים עמוקים בשביל המוביל לביצה.
הם חנו קצת לפני השקיעה, באזור מישורי. כנוהל קבוע לפני כל חניית לילה סרקו הלוחמות כולן , לפידים בידיהן, את העשב מסביב לעגלות ולהבריח מתוכו מזיקים. מהר מאד היתמר עשן מכמה מדורות שדלקו בנפרד בשטח המחנה. בשלב זה לא רצתה סערה ללחוץ, אבל המצב הרצוי הוא שתהיה מדורה אחת גדולה סביבה ישבו כולם. עץ יבש יהיה מצרך נדיר בקרוב. בכל זאת כל האימהות ניגשו בתורות למדורה של דגן ואשתו תפארת להתפעל מהילד המחלים.
סערה ישבה עם הבנות סביב המדורה של הלוחמות ואכלה איתן את ארוחת הערב, בשר מעושן ושעועית. בינתיים, כל עוד הן יושבות בנפרד מהשאר, כדאי למצות את המיטב מהזמן הזה. אפשר להוריד קסדות ולתת לשיער הפזור לזהור באור המדורה, אפשר לרכל ולהחליף עקיצות על השפשפת של יום הרכיבה הראשון. שיבולת הקטנה היא החובשת במסע הזה, כך שבזמן שהשאר אוכלות, היא צריכה לטפל בכל מי שיש לה יבלת או שקוץ סורר נתקע ברגלה בזמן הרכיבה. בעוד שיבולת חובשת את רגלה של אנראה שנשרטה משיח קוצני, מוציאה מקבת, לוחמת חדשה עם עצמות לחיים גבוהות ושיער בהיר, חליל מתרמיל האוכף שלה והחלה לחלל בו. בלי להפסיק את עבודתה, שרה שיבולת ביחד עם כולן, ידיה מהדקות את התחבושת במיומנות לשוק של אנראה.
בעוד שבוע כבר לא יוכלו לשיר, באיזור הפראים כדאי לשמור על דממה. נכון, אין שום סיכוי להחביא שיירה גדולה כזו מעיני הפראים אבל כשנמצאים בשטח שלהם, להתנהג בקולניות ולהפגין נוכחות זו התגרות לשמה.
סערה מצטערת לקלקל את האווירה, אבל אחרי כמה שירים היא נאלצת להרים יד ולהחזיר את תשומת הלב אליה. ליד המדורה עומדת עכשיו איזדה, אישה גדולת מידות, צולעת ובעלת מצח חרוש קמטים מעל אף נשרי. איזדה חובקת בידיה את נחשול הקטן, ילד יפה תואר עם עיניים גדולות שבוהות כל הזמן בלי תכלית. גופו של נחשול רפוי אבל מדי פעם, פרכוסים חלשים מזעזעים אותו לרגע קט. בזמן הרכיבה, סיכמה איתה סערה, שתגיע אל מדורת הלוחמות אחרי שתגמור את ההתארגנות שלה ללילה. כפי שצפתה זה לקח לאיזדה לא מעט זמן. איזדה היא היחידה מבין האימהות שהגיעה ללא בן זוג. אף אחת לא שואלת אותה אם היא אלמנה או שמא בן הזוג שלה נשאר מאחור. יש כמובן עוד אפשרויות שמסבירות את היעדרו של גבר, אבל משהו בשתקנות העניינית של איזדה יוצר סוג של ריחוק מכובד. עכשיו היא מושיטה לסערה את הילד וסערה מחזיקה אותו רגע ארוך בזרועותיה. כל הלוחמות מביטות בה עכשיו אבל היא איננה ממהרת, היא חשה את הרפיון ומנסה לפרש את העוויתות החלשות בכל התקף פרכוסים ואז מעבירה את הילד ללביאה. היא מחכה עד שגם הסגנית שלה מתרשמת ממצבו של נחשול הקטן וכששלהבת וחבצלת מתחילות להתלחש ביניהן היא נועצת בהן מבט חמור והן משתתקות.
בעוד לביאה אוחזת את הילד מתחילה סערה לתת הסבר ראשון לטירוניות שבין הלוחמות, מראה להן כיצד יש לפרש את תנועות הגוף הבלתי רצוניות, להיכן יטו הכתפיים ומה תהיה זווית הראש במקרה שהתודעה של הילד לכודה בתוך עקרביש שנמצא בקרבת מקום ואיך יתנהג אם היא רחוקה מאד. לא היה אכפת לה שאיזדה תסתכל גם כן, אין שום רע בכך שתלמד משהו ,להיפך.
ככל שמתמשך ההסבר כך מרגישה סערה את החמיצות עולה בה. היא מחליפה עם לביאה מבטים ורואה שגם הסגנית שלה הגיעה לאותה מסקנה. בסופו של דבר הן מסכמות עם הטירוניות שהעקרביש שעקץ את הילד הזה נמצא באיזור הדרום. עכשיו גם פניה של צמרת מאפירות אבל מבט מזהיר של לביאה סוכר את פיה. אחרי שאיזדה לוקחת חזרה את נחשול אל הקרון והיא נמצאת מחוץ לטווח שמיעה, נאנחת לביאה ואומרת ספק לסערה, ספק לעצמה, 'נדפקנו'. סערה מהנהנת בקדרות, אם העקרביש בדרום אז מירב הסיכויים הם שיהיה עליהן למצוא אותו בהר החושך.

"אז איבדת את אזדרכת על הר החושך", צאלה יושבת מאחורי שולחן העץ החום שלה והיא מרימה את מבטה אל סערה שעומדת מעבר לשולחן. רק עיניה של צאלה מביטות מעלה, ראשה נשאר רכון, המבט נראה מאשים אבל סערה לא יכולה להגיד דבר, זאת הייתה המשלחת שלה ומה שקורה בה קורה באחריותה.
"תביני", ממשיכה צאלה בקול חדגוני, "אם היית מאבדת לוחמת מן המניין זה היה מטריד פחות. לוחמות, כמו לוחמים, אמורות להסתכן".
"אזדרכת הייתה ..", מתחילה סערה.
"במסע הזה היא הייתה אימא", צאלה איננה מרימה את קולה, היא מדברת ביובש פסקני ולא נראה שהיא מעוניינת בתשובה.
"את צודקת", מסננת סערה, "אני איבדתי את אזדרכת. לקחתי אותה איתי כי רציתי את הסיכוי הכי טוב על הר החושך. כמובן שאם היו מעמידים לרשותי איזה לגיון או שניים.."
מבטה של צאלה משתיק את סערה, בסופו של דבר המלך הוא שמשלם את שכרה, היא לא אמורה לבקר אותו, בוודאי שלא בארמון.
עכשיו צאלה קמה וניגשת אל החלון, עכשיו לילה ואורות העיר מנקדים את האפילה שבחוץ, קרוב יותר אפשר לראות את חיילי המשמר מפטרלים על חומת הארמון המוארת בלפידים . אחד מהם מתקרב עכשיו וכידון בידו, לפי ההילוך שלו אפשר להניח שהוא מבוסם קצת. "היית רוצה איתך אחד מאלו?", מצביעה עליו צאלה.
"גברים לא מועילים במשימות האלו..", מתחילה סערה להסביר ואז משתתקת. חיוך לאה עולה על פניה של צאלה, מדגיש את הקמטים בזויות פיה. יש נשים שהחיוך מפחית מגילן, אצל צאלה הוא דווקא מדגיש את שנותיה. אולי בגלל העצב שמלווה אותה תמיד, גם כשהיא מחייכת וגם כשהיא מעמידה פנים קשוחות. סערה יודעת שהיגון שמלווה את צאלה הוא מזלם הטוב של הרבה מפשוטי העם. בזכות האסון שפקד את שר הארמון, מוכן המלך לשלם את שכר הלוחמות, אם כי לא ביד רחבה במיוחד. לא השר הוא שהשתדל אצל המלך כמובן, אלא צאלה אשתו וכנראה בניגוד לרצונו של השר. אומרים שהשר איננו מחייך לעולם מאז שהוכש בנו הקטן בעריסה, שהוא משקיע את עצמו בענייני הארמון ודואג להיות טרוד מבוקר עד ליל כדי שיוכל לצנוח על יצועו בלילה ולהירדם בלי שיצטרך להחליף מילה עם צאלה, לפגוש את מבטה. שהוא רצה להרוג את השוטה הממלמל אבל צאלה אמרה לו שיצטרך להרוג אותה קודם. אם לא היה בנו של שר חשוב נעקץ על ידי עקרביש, האם היה המלך מקדיש אפילו את המעט הזה לסייע לאותם מוכי גורל? הרי מגוחך לצפות שהלגיונות ינטשו את הגבולות שהשכנות החזקות מאיימות עליהם ויתעסקו בהדברת שרצים בביצות, מלאכה שאיננה לכבודו של לוחם.
"התכוונתי לומר שגברים אינם מועילים בביצות, נגד העקרבישים", מתקנת סערה, " בהר החושך מצד שני, פלוגה אחת של לוחמים תוכל לעזור. אם הייתה לי פלוגה כזאת לא הייתי צריכה את אזדרכת איתי."
צאלה מושכת בכתפיה, "פלוגת לוחמים שיקבלו ממך פקודות? את מבינה שגברים לא יסכימו לזה לעולם?"
"האבות שנוסעים איתי בשיירה מסכימים, אולי לא מיד, אבל אם הם רואים שהלוחמות יודעות מה הן עושות.."
"האבות הם אבות", קוטעת אותה צאלה, " הם כבר דיכאו את הכבוד העצמי שלהם עד עפר בכך שבאו אלייך כדי שתעזרי להם. בשביל זה צריך שמשהו נורא יקרה, משהו כמו ילד סובל שאתה לא יכול לעזור לו. גברים", היא מהנהנת בראשה קדורנית, "שונאים להיות חסרי אונים. אפילו אז, לא כולם מוכנים למחול על הכבוד היקר שלהם."
שפתיה של צאלה מתעקלות בבוז כשהיא מבטאת את המילים האחרונות. סערה נועצת את מבטה בריכוז בשולחן העץ החום ולא אומרת דבר. במובן מסוים, כל הנשים האומללות שפגשה במסעותיה, שפר עליהן גורלן לעומת זה של צאלה. הן אמנם לא חיות בארמון, מוקפות במותרות, אבל לכולן, חוץ מאשר לאחת, היה גבר שליווה אותן. לכולן היה מי שנשא איתן את המשא יחד, לעיתים תוך כדי כעס, לעיתים תוך מירמור ולעיתים גם נתקלה בגבר חזק שידע לעודד את אשתו ברגעים קשים.
צאלה המסכנה, ילד שנפגע על ידי עקרביש הוא אסון מספיק גדול, כשבן הזוג שלך מפנה לך עורף ומשאיר אותך לבד במערכה.. עדיף כבר להיות נשואה לקבצן מאשר לשר בארמון.

השבוע שלאחר מכן היה קשה ומאכזב. לא רק שלא מצאו שום עקרביש אלא שלאחת העגלות נשבר ציר. העצים באזור הביצות כפופים ושבירים כך שכל ציר שהתקינו במקומו נשבר שוב מהר מאד. המשפחות היו עצבניות והשמחה של התחלת המסע התחלפה בתלונות קטנוניות ורטינות על העיכוב הלא צפוי. דגן נאלץ לקשור את אגוז הקטן לעגלה כי הילד כחול העיניים, שעד עכשיו היה סביל ורפוי, רצה להתרוצץ בחוץ כפי שצפוי מילד בגילו. מימי הביצה השחורים הקיפו עכשיו את השביל הבוצי והייתה סכנה שאגוז יטבע אם ילך לבדו. לגודל המזל לא ירדו עדיין גשמים אבל החום של היום הראשון פינה את מקומו לקור הולך וגובר והשמיים האפורים וצמחי הביצה המעוותים והחולים אינם תפאורה מצהילת לב במיוחד. במשך השבוע בכל ערב דאגה סערה לבדוק ילד אחר בנוכחות הלוחמות. הן עברו ילד אחר ילד ובדרך הכירו גם את המשפחות: את הנפח שנקרא, באופן לא מפתיע , קורנס ואשתו תנשמת שילדתם היא זו שנהמה כחיה במהלך המסע. את ארגמן וחרסית ובנם מינו , רופס ובוהה שאפילו אכילה היא מאמץ בשבילו ויש להאכילו בכוח. הן ישבו עם מנור צייד הטרולים לשעבר ואשתו תכלת היפה והעצובה ובנה שנהב שגופו התקשח כל הזמן והכתף שלו התעוותה כל פעם לאותו כיוון, מצביעה על המקום בו נמצא העקרביש. גם גבעול היה במצב גרוע, הוריו, מרגלית ואשוח, ידעו זאת ובכל זאת החליטו לצאת איתו למסע. סערה לא יכלה שלא לחוש הערצה לזוג ההורים שמוכן להתאמץ כל כך בידיעה ברורה שגם במקרה הטוב ביותר, הילד שהם יחזירו לביתם לא יהיה כל כך שונה ממה שהוא כיום. דווקא דוהר, בנו של חרמש, הילד המפרכס שנרדם על האוכף שלה הראה סימני חיוניות טובים וכמובן אגוז שכבר החל להחלים ואם קצת מזל יעזור למצוא עוד עקרבישים שנושאים איתם חלקים מתודעתו. איזה שיירה נושאת משא יקר יותר, השיירה עמוסת הפרוות של הציידים, או זו שלה שנושאת איתה אנשים קשי יום שהגורל המר להם?

[סוקולובסקי]

עד לסופו של השבוע הגיעו הלוחמות למסקנה שרוב העקרבישים נמצאים במזרח כצפוי. מצד שני שניים מהם נמצאים בדרום. זה שהכיש את נחשול נמצא רחוק, סביר להניח שעל הר החושך. השני הכיש את משכית, בת הנפח הקטנה שהמשיכה לנהום כל הזמן בקול צרוד. לפי ההתנהגות שלה, העקרביש הזה נמצא מאד קרוב, לכן יש להגיע אליו ראשון.
למחרת הגיעו לאיזור השבטים. סערה כבר הסבירה עליהם בלילה הראשון למסע אבל עכשיו היא אספה את כולם שוב וחזרה על הדברים. "ראשית כל יש לשמור על שקט ככל האפשר, אין יותר שירים ליד המדורה ועדיף להימנע מצעקות בשעת הלילה. תזכרו בבקשה, אנחנו לא רוצים מלחמה איתם עכשיו. הפראים נוטים לגנוב דברים מהעגלות וצריך להרתיע אותם, עדיף בצעקות אם אפשר". מנור צייד הטרולים מלמל שמצידו הם יכולים לפגוש את החנית שלו וסערה כיווצה את עיניה בתסכול. קולה נשמע חד ופוגעני יותר משהתכוונה כשאמרה, "אני לא אסכים שאף אחד או אחת יסבך אותנו בקרבות שלא עוזרים למטרת המסע הזה". מנור נראה נעלב ומלמל לעצמו משהו שסערה לא שמעה . 'אין ברירה', חשבה סערה לעצמה, 'לא תמיד אפשר להיות נחמדה לכולם'.
לקראת ערב ,כשהיו אמורים להתארגן לחניית לילה, הגיעה פתאום מקבת, בעלת החליל. היא ביקשה מסערה לבוא איתה לקרון של הנפח שנהמותיה של משכית נשמעו בבירור מתוכו. מקבת שמה לב לכך שהיא נוהמת שוב ושוב לכיוון שבו מי הביצה הכהים ניקוו למין אגם עגול מוקף בקנים סבוכים. סערה שיבחה אותה, יש סיבה לכך שרק נשים מובילות את המסעות האלו. הן לקחו את הילדה מלוות בקורנס שבא איתם מצחו מקומט וזויות פיו שמוטות בזעף. לאור לפיד הלכו איתה עד שהגיעו למי האגם, הילדה לא הצביעה אל המים אלא ניסתה להיכנס אליהם. ילדות שהוכשו נוטות להצביע עם רגליהן ולא ידיהן. ובכן העקרביש שם, בתוך המים וזהו סיכון גדול מדי לחכות לבוקר בתקווה שישאר שם. סערה לוקחת את הלפיד ונכנסת למים כשהילדה בידה השניה ומקבת מלווה אותה בחרב שלופה, המים קרים ועורה מצטמרר , גם השריון מכביד אבל היא נכנסת פנימה לתוך האגם ומהר מאד אין יותר קרקע מתחת לרגליה. "היא עוד תחלה מהקור " צועק קורנס מהחוף והאם מהסה אותו. הנפח רוטן בכעס, הוא נעלם מאחורי העגלה, קולות רמים של דפיקות וחריקות גורמות לסערה לעצור במקומה. היא מביטה אל החוף ,רגליה חובטות במים כדי לא לשקוע. עכשיו היא רואה שקורנס פירק את דופן העגלה ואז הניח אותו על המים כמו רפסודה . קורנס נטל ענף יבש מגדת הנהר והתחיל לחתור בו כמו במשוט לכיוון סערה ומקבת. סערה מאמצת את הרעיון ושוחה עם מקבת לכיוון הרפסודה המאולתרת. הן מנסות לטפס על דופן העגלה בזהירות, מהר מאד מתגלה שכולן יחד לא יכולות לעלות על משטח העץ בלי להטביע אותו. האב נוטל את הלפיד מידיה של סערה ומשכית מועלית על הרפסודה המאולתרת. סערה ומקבת שוחות לפי הנהמות של משכית כשהן גוררות איתן את הרפסודה. הנהמות הולכות וגוברות והרגליים הקטנות מפרכסות יותר ויותר. קורנס סופג כמה בעיטות לא עדינות בכלל והלפיד מתנודד בידו. קשה לנסות לפרש את הנהמות של משכית ולמשוך ברפסודה כבדה בו זמנית, בתוך מי ביצה קרים עם שריון כבד זה כמעט בלתי אפשרי. רגע אחד סערה עוד מאמצת את עיניה לראות משהו במים האפלים ובשני נתז של מי ביצה פוגע בפניה ועוקץ מכה בראשה במהירות הברק. אם לא הקסדה שלה העשויה ברונזה הייתה סערה הופכת לבובה נטולת בינה עוד יותר ממשכית שנהמותיה הפכו לצרחות ממש עכשיו. היא שולפת את החרב, התנועה קשה מתחת למים אבל היא מצליחה להניף את החרב באוויר כשרסיסי מים ניתזים מהלהב. היא מספיקה לגדוע את הזרוע השחורה, לפני שעוד אחת ועוד אחת צצות מהמים השחורים מכל העברים. סערה חשה את האימה הופכת לגוש קרח בגרונה. היא יודעת שעקרביש יכול להגיע לגודל ענק אבל דבר אחד הוא לדעת ודבר שני הוא להיות מוקפת בזרועות המפרקיות האלו שמקיפות כך מסתבר ? את כל הרפסודה! על הרפסודה מניף קורנס את הלפיד באימה לכל עבר, מנסה להרחיק מעצמו את הזרועות השטניות. סערה לא יכולה להאשים אותו אבל היא צורחת לו להפסיק. כוויה אחת והיצור ישקע במצולות והם לא יראו אותו יותר. מבטו ההמום של קורנס פוגש את עיניה, ברור שהוא חושב שהיא לא שפויה בדעתה אם היא איננה רוצה שהיצור יעלם לקרקע האגם וכמה שיותר מהר. אין לה זמן להסביר והיא מושיטה יד אל הרפסודה, אוחזת במשכית וגוררת אותה הישר לתוך המים. שנים של ניסיון מובילות את סערה בכיוון שבו רגליה הקטנות של משכית יוצרות את ההתנגדות הגדולה ביותר במים. גם משקל השריון והקור אינם עוזרים והאוויר הולך ואוזל. פתאום, מופיעות שתי נקודות אדומות באפילה, אלו עיניו של היצור וקול פיצוח מחליא נשמע כשהחרב מפלחת את הראש המפלצתי. לרגע הן מוצפות זוהר בהיר, סערה מכריחה את עצמה להישאר למטה עד שגופה של הילדה הופך לפתע לרפוי בידיה. משכית כמעט נשמטת מאחיזתה והיא מהדקת את זרועה סביב הגוף הקטן ובועטת בשארית כוחותיה כדי לעלות לפני האגם, נעזרת באור הלפיד של קורנס שמראה לה את הדרך למעלה.
נשימה עמוקה בקול רם להביך מציפה את ריאותיה באוויר כשראשה פורץ מהמים. היא מושכת את משכית למעלה ורואה שהילדה הקטנה איבדה בינתיים את הכרתה. היא מנסה להעלות אותה למשטח העץ אבל אז צולל הלפיד של קורנס היישר אל ראשה ומחטיא ברגע האחרון כשמקבת מכה בו ברגלו עם הצד השטוח של חרבה. קורנס נופל על גבו וכמעט מטביע את לוח העץ. בקול תסיסה נופל הלפיד לאגם ונכבה, "טיפש, אתה עוד תטביע את כולנו", צורחת מקבת. קורנס , עדיין מטורף מכעס מנסה לקום על רגליו ולתקוף שוב את סערה, עוד לוחמות שהגיעו בינתיים בשחייה עוזרות להשתלט על המצב. הרפסודה המאולתרת ועליה איש משתולל וילדה מוטלת חסרת הכרה, עושה את דרכה לכיוון הגדה, כשחבורת לוחמות לבושות שריונות מקיפה אותה מכל העברים. בינתיים, בעוד שתי לוחמות אוחזות בידיו של הנפח, מטפסת לביאה בחצי גוף על הרפסודה ומצמידה את פיה לפי הילדה הקטנה ונושפת במלוא ריאותיה לתוכה. סערה מתפנה להביט במקבת ולמרבה הצער היא מגלה שלמרות שמקבת איננה מתאוננת היא נעקצה בזרועה והרעל הולך ומתפשט. המצב לא טוב אבל כל עוד העקיצה איננה באזור הראש יש מה לעשות. בהמולת צעקות מגיעות כולן אל החוף , שיבולת רצה לתוך המים ולוקחת מלביאה את הילדה, ונושאת אותה אל המדורה, לא רק כדי לחמם את הגוף הקטן אלא כדי לראות היטב. רעמה ניגשת אליה, "לכי לעזור למקבת, אני אסתדר פה", היא אומרת ולוקחת את משכית ממנה. סערה הייתה רוצה להשתרע באפס מעשה על האדמה מרוב תשישות אבל היא נאלצת לעמוד ולפקד על שאר הלוחמות. צריך ארבעה מהן כדי לרסן את קורנס שידי הנפח שלו עבות ומיובלות ומצד שני הן לא רוצות להכות אותו ובוודאי שלא לפצוע. עד כמה שזה מרגיז, שאר האבות שהגיעו עכשיו לא מסייעים אלא עומדים ומביטים במחזה, חלקם אפילו מבליעים חיוכים. רק אישתו של קורנס, תנשמת מועילה במשהו כשהיא מנסה להרגיע אותו במילים רכות. על העשב הלח ביליה ורעמה מנשימות את נלי הקטנה, אבל צריך גם לדאוג למקבת שזרועה כבר כמעט משותקת לגמרי. שיבולת שולפת סכין ומקבת מהנהנת ועוצמת את עיניה. היא חושקת את שפתיה כששיבולת חותכת במקום בו חדר העוקץ ואז מטפטפת שיבולת על הפצע את ה'מאדוף', מרקחת העשבים שכל משלחת לוקחת איתה נגד עקיצות עקרבישים. מקבת מתנהגת בגבורה אבל ברור שהזרוע שלה גמורה לתקופה הקרובה והיא לא תוכל להמשיך במסע . בינתיים ממשיכה לביאה להנשים את נלי הקטנה עד שהילדה נושמת נשימה קולנית ראשונה ואחריה עוד אחת . קורנס, שעד עכשיו היה אחוז בחוזקה בידיהן של ארבעת הלוחמות, מפסיק להשתולל. הלוחמות מרפות ממנו והוא רץ אל הילדה הקטנה בעקבות תנשמת. יש רגע של דממה כשהילדה פוקחת את עיניה בקושי ומביטה אל האם המודאגת. בשקט שהשתרר אין אף אוזן שלא שומעת את הקול החלוש אומר בבירור "אימא".
הנפח הקשוח מתמוטט בדמעות על ברכיו. תנשמת מאמצת את בתה הקטנה אל חיקה בחוזקה, עיניה עצומות והבעה של אקסטזה כמו דתית על פניה. איזדה מופיעה בצליעה מהחשיכה ומגישה לסערה כוס יין שחומם על המדורה. סערה שותה בתודה ומרשה לעצמה כמה דקות של צהלות שמחה ביחד עם כולן. אחר כך היא מכריזה על המשך התנועה בעוד שעה. המקום מסוכן מדי בשביל להישאר בו בלילה וצריך להתרחק ככל האפשר ממקווה המים שבתוכו צפה גופה של עקרביש גדול מכל מה שראתה סערה מעודה. הגויה הזאת תמשוך תנינים וחרקי ביצה לעשרות לכאן. חוץ מזה היא שמה לב למבטים שחלק מהאבות העיפו בלוחמות כשאלו הגיעו, נוטפות מים, אל החוף וזה מקומם אותה. שיביאו קצת תועלת, המנוולים. למרות השעה המאוחרת מתארגנים ההורים במהירות וביעילות אם כי לא ממש בשקט. כולם מחליפים חוויות מאירועי הערב כאילו הם אלו שנאבקו בעקרביש ענק בתוך המים. אחרי שדופן העגלה מחוזק שוב למקומו והסוסים שוב נרתמים, מתחילים כולם בתנועה כשהלוחמות רוכבות לצד הקרונות ולפידים בידיהן להאיר את הדרך.
הן חנו כשעה לאחר מכן במקום שבו גבעה קטנה התרוממה מהביצה האפלה. קולה של נלי הקטנה בוקע מהקרון בפטפוטים עליזים שונים כל כך מהנהמות הצורמניות שליוו את המסע עד כה אבל מצב הרוח המרומם מועב בגלל ידה המשותקת של מקבת. מחר, אם מצבה לא יחמיר, תעלה דורה על סוס ותרכב חזרה דרך הביצות. מכיוון שהדרך ארוכה ומסוכנת חבצלת תתלווה אליה מה שיקטין את הכוח עוד יותר. שוב מאירות מדורות את מחנה הלילה החדש. כשהוא נדחף כמעט בכוח על ידי תנשמת הנחושה, מגיע קורנס להתנצל בראש חפוי בפני סערה ולהעניק לה תשורה. אחת המחרוזות היפות ביותר בקופסת התכשיטים של תנשמת. סערה מנסה לסרב בחיוך אבל תנשמת נראית כה לוחמנית ברצונה להודות לה שהיא מסכימה ואפילו לובשת את המחרוזת. כשתנשמת נעלמת בחשיכה היא נותנת למקבת את המחרוזת, מקבת מנסה למחות אבל סערה משתיקה אותה. במילא, כך היא מסבירה לה, אין לה מה לעשות עם תכשיטים במקום הזה.
"כן מקבת", מסכימה גם חבצלת, "אולי עם המחרוזת הזאת מישהו יסתכל עלייך".
"את מתכוונת שהוא יסתכל על המחרוזת ולא עליה ואז יהיה לה סיכוי איתו", משלימה שלהבת.
"שלהבת", מסננת מקבת בעייפות,"אם עקרביש יעקוץ אותך בראש, כל השכל שלו יישאב ממנו. אני שואלת את עצמי אם זה לא קרה כבר".

למחרת נפרדו כולן בדמעות ממקבת וחבצלת. מקבת ישבה באוכפה וזרועה במתלה בד מאולתר והתקשתה לשלוט בסוס כשיד אחת בלבד אוחזת במושכות. לבסוף אחזה חבצלת ברסן ומשכה את הסוס בעקבותיה ואילו מקבת אחזה בקדמת האוכף ביד אחת. בדיוק כשהן נעלמו בשביל המתפתל של הביצה החל הגשם לרדת. בהתחלה דק וטורדני ולקראת אמצע היום התחזק מאד. השיירה נעצרה שוב במחסה של עצי ביצות נמוכים ומעוותים וכולם חיכו שהגשם ייפסק. בינתיים נוצרה בעיה חדשה. משכית ואגוז שהחיוניות חזרה אליהם החלו להתנהג כפי שמצופה מילדים ובאופן טבעי השהייה בקרון הסגור גרמה להם תסכול. בעצתה של לביאה, הוכנסו שניהם לאותו קרון – הקרון של דגן אביו של אגוז – והילדים התחילו לשחק זה עם זו בטבעיות כאילו לא הייתה בינתם לכודה באפילה רק לפני זמן קצר. עדיין הם התנהגו בצורה מוזרה לעיתים, דוחפים לפיהם דברים שאפשר להיפצע מהם או מכים על רצפת הקרון בלי סיבה. אפשר היה לראות שאינם מבינים לגמרי את המציאות סביבם, להוריהם לא היה אכפת, הם ספקו כפיים ודמעו מאושר כשהביטו בהם מטפסים על שקי המזון ומתגלגלים מטה יחד בצווחות גיל שוב ושוב.
שעות ספורות לפני החשיכה הגשם נחלש וסערה שוב ציוותה לצאת לדרך. הם הצליחו להתקדם מרחק קצר לפני שירדה החשיכה. הגשם מנע הדלקת מדורה בחוץ וכולם נשארו בעגלות הסגורות. סערה והבנות הקימו אוהלים בבוץ וניסו לחמם אוכל על מדורה מאולתרת אבל חלק מההורים הזדרזו להביא להם תבשילים חמים שהכינו על מחתות מיוחדות בקרונות המרווחים. הלוחמות קיבלו את התבשילים בתודה, סירוב מנומס כבר היה לא ראוי בשלב הזה של המסע. בגלל הגשם החזק הייתה תורנות השמירה בלילה עניין מאוס מאין כמוהו וסערה החליטה לתת דוגמה אישית. היא יצאה עם שלהבת וצמרת כשהגיע תורן לשמור והן פטרלו שעה בשתיקה עטופות בעורות מדלגות ממחסה אחד לשני בגשם עד שהגיע זמן ההחלפה. סערה שלחה את שלהבת להעיר את רעמה ואנראה שהיה זה תורן לשמור ונשארה עוד רגע להביט בחשיכה כששמעה את שלהבת צווחת בבהלה.
סערה הגיעה בריצה למרכז מעגל העגלות רק כדי לגלות ששלהבת הותקפה על ידי שני פראים משבט שוכני הביצות. למרות בהלתה שלהבת שלפה את החרב והדפה אותם וצמרת שהגיעה מהצד השני של המחנה עם החנית הארוכה שלה גרמה להם לפנות ולנוס על עקבותיהם. מאחד הקרונות הופיע ראשו של מנור. מאז הלילה הראשון הפסיק הצייד לשעבר להצטרף לשמירות, עכשיו הוא נראה שמח להזדמנות להפגין את שליטתו בחנית שלו. מנור זינק החוצה בכותונת השינה הלבנה שלו והוא וסערה רצו יחד לתוך החשיכה אחרי הפראים מרחק קצר לפני שעצרה בעדו. בגלל עורם הכהה הפראים נבלעו בחשיכה חיש קל ואחרי צעדים ספורים כבר אי אפשר היה לראות כלום במילא. "זו יכולה להיות מלכודת " הסבירה סערה והחוותה בחרב שלה על האפלה שמסביב, "אתה לא יודע היכן הם מחכים לך" ושכנעה אותו לחזור.
במחנה התעוררו בינתיים כולם ובכי של ילדים ניסר באפילה מלווה בלחישות וקולות מהוסים ודאוגים, האבות יצאו החוצה מחזיקים באתים וגרזנים ככלי נשק מאולתרים ומצווים בתקיפות על הנשים להישאר במחסה העגלה, רעמה החזיקה לפיד להאיר את מעגל העגלות וברגעים הראשונים היה על כולם להקשיב לתיאור מעשה הגבורה של מנור שהבריח את התוקפים. אחר שהרוחות נרגעו כחכה סערה בגרונה ושקט השתרר. "הפראים האלו" פתחה סערה ""באו כדי לגנוב רכוש, לא צריך להתרגש מהם יותר מדי".
"ואם הם יאנסו את אשתי או יהרגו את אחד הילדים?" שאל ארגמן. ארגמן נחבא אל הכלים עד כה, אולי בגלל שהעגלה שלו הייתה זו שהציר בה היה לא תקין. עכשיו הוא עמד ובידיו גרזן וסנטרו מובלט בהתרסה זועמת.
"בדרך כלל הם באים בשביל הרכוש" המשיכה סערה בעייפות, "בכל מקרה צריך להבריח אותם מכאן, אבל!", היא הניפה יד כדי להסות את הלחשושים שהחלו להישמע ,"לא להרוג אף אחד מהם". מבטה עבר על פני הקבוצה סוקר זוג עיניים אחד אחרי השני, " אני מתכוונת לזה", הדגישה ." אנחנו לא רוצים לפתוח חשבון דמים איתם במצב שבו אנחנו נמצאים. צריך לזכור שזהו השטח שלהם והם מכירים אותו יותר טוב מאיתנו, הם גם לא מתנהלים פה עם עגלות וילדים קטנים וצריך לצמצם את החיכוך איתם ככל שניתן".
"הם הגיעו עד מרכז המחנה", ארגמן לא נרגע ,"יופי של שמירה ארגנת פה". מבטי גינוי ננעצו בו מכול עבר, סערה מצידה החליטה לנצל את ההזדמנות והודיעה שכל מי שרוצה להצטרף לתורנות השמירה מוזמן לעשות זאת ואכן כול הגברים התנדבו.
"רק תזכרו לאיזה קרון אתם צריכים לחזור בסוף המשמרת", אומרת שלהבת בקול רם, "שלא יהיו אי הבנות".
סערה מציינת לעצמה ששלהבת אמנם נוטה להגיב בהגזמה אבל חוזרת לעצמה מהר, היא יודעת שתוך שבוע תפחת התלהבותם של הגברים לעמוד בחוץ בקור ובגשם, לא נורא, הם יעריכו את עבודת הלוחמות יותר וזה העיקר.
הגשם שהתחזק הבריח את כולם ליצועים החמים, אבל ארגמן ומנור נשארו לשמור עם לביאה ורעמה כדי לעבות את טבעת הביטחון סביב המחנה. סערה נגשה לקרון של איזדה כדי לבדוק אם הכל בסדר, הסתבר שהאישה הגדולה לא יצאה מהקרון כדי לא להשאיר את נחשול שלה לבד. עם זאת היא החזיקה בידה קשת מוצלבת במצב דרוך. "אני מקווה שאת יודעת להשתמש בדבר הזה", אמרה סערה בהסתייגות, "לא כדאי להשאיר כלי נשק ליד ילד".
חיוך קלוש עולה על שפתיה של איזדה והיא מהנהנת, לא הנהון של הסכמה אלא יותר כאילו היא מעריכה, ממרום שנותיה, את האחריות שמפגינה מנהיגת המסע.
עד הבוקר אף אחד מהפראים לא חזר.
"יופי שלהבת", אמרה אנראה בזמן שאכלו את ארוחת הבוקר סביב החום שהפיצו שאריות המדורה, "עד שמישהו מתעניין בך את מבריחה אותו".
"אני לא אתחתן עם אחד שבורח כשהוא רואה חרב שלופה", השיבה לה שלהבת בעודה נוגסת בפרוסת לחם .
בזמן שהתכוננו לתזוזה, מצאה סערה רגע פנוי לדבר עם תפארת אימו של אגוז. "תביני", היא אמרה לה בעוד תפארת עסוקה בקיפול הציוד, "אני יודעת שאת ודגן מאושרים עכשיו, אבל תנסי להיות בשקט בלילות בסדר?", תפארת האדימה והפנתה את פניה ממנה. "אל תחשבי שזה לא ענייני", המשיכה סערה לעבר גבה הכפוף של תפארת בעוד זו האחרונה מעמידה פנים כאילו היא שקועה בסידור איזו תיבה כבדה. " כשמשתדלים לא להקשיב לא שומעים גם דברים אחרים, כמו שני פראים שמתקרבים בחושך". סערה פנתה והלכה משם ,מקווה שהמסר הובן.
בשבועות הבאים הגשמים המשיכו לרדת בכבדות, מקשים על ההתקדמות. כמה פעמים הם עצרו לימים שלמים במקומם מחכים לסופה שתחלוף.
סערה שידעה שהבטלה היא מסוכנת הכריחה אותן לעשות אימונים בחוץ בכל פעם שהיו הפוגות בגשם, לעיתים מבלי לרדת מהסוסים. אבל כשהמטר חזר לרדת היא הורתה להם לחכות במחסה העצים. אם השריונות נספגים במים, חלקי העור הופכים קשים ומגרדים וגם ככה הרכיבה במזג אוויר כזה גורמת לשפשופים מציקים מתחת לקו החגורה.
חלק מהאנשים חלו, בעיקר ילדים. זאת הייתה בעיה כי אי אפשר היה להגיד להם לא להשתעל בקול והרעש הסגיר את מיקום השיירה. עדיין הן תפסו שלוש עקרבישים אחד מהם בזכותו של אגוז שרץ אחריו בעשב ובאמת אחרי שתפסו את היצור המתועב התחיל אגוז לדבר מילים שלמות.
"עוד נצטער על זה", אמרה שלהבת, "עכשיו הוא לא יסתום את הפה".
"נכון", הנהנה לביאה קדורנית, "איך אפשר לסבול מישהו שלא יודע מתי לשתוק?"
שני העקרבישים האחרים היו חלקיים בלבד, הם היו חלק מעקרביש שהתפצל כבר ולכן שנהב בנו של מנור אמנם השתפר אבל לא כמו אגוז ואפשר היה לראות שזה חורה למנור אבל תכלת הייתה מאושרת ממש ולא הפסיקה לחבק את שנהב וללחוש דברי אהבה באזניו. העקרביש השלישי היה שייך לדוהר הילד המפרכס, והפרכוסים שלו כמעט ופסקו לשמחתם של הוריו. למרבה הצער זה היה כל השיפור שהושג, דוהר אמנם הפסיק לפרכס אבל לא הראה שום מודעות לסביבה. בנוסף, בגלל העקרביש האחרון, נאלצה לביאה ללכת עם רגל חבושה במאדוף במשך שבוע בגלל שספגה עקיצה בשוק. מכיוון שרוב הזמן היא במילא ישבה באוכף, הנזק לא היה גדול. שלהבת רכבה עד אליה כשהיו בתנועה, הביטה בתחבושת ואז אמרה בקול, "מעניין למה היצור הזה חשב שהראש שלך נמצא דווקא שם" ומיד האיצה בסוסה וברחה לסוף השיירה.
היה יתרון מסוים לגשם השוטף, הוא מנע מהילדים להתרחק מהקרונות. הביצה איננה מקום מתאים לילדים. השיחים הגבוהים מסתירים בתוכם מזיקים ? לא רק עקרבישים אלא גם סתם חרקים מטרידים . מאחורי העצים המעוותים והחולים יכולים להתחבא פראים. לעיתים מה שנראה כמו אדמה מכוסה עשב הוא למעשה חלק של הביצה שהגבעולים צומחים מתוכו בצפיפות ואז אפשר ליפול למים הבוציים השורצים עלוקות.
בינתיים חזרה חבצלת ואיתה לוחמת חדשה בשם כלנית. כלנית הייתה נמוכה אבל נראתה חזקה והבעה עניינית על פניה. סערה רצתה לבדוק את כישוריה של החדשה וברגע שהגשם הפסיק לקחה אותה לעגלה של הילד הקשה מכולם "גבעול" שרק לעיתים רחוקות השמיע קולות מגומגמים. כלנית נראתה מנוסה למדי, היא החזיקה את גבעול בביטחון בזרועותיה ופירשה יפה את נפנופי הידיים שלו. סערה ראתה כיצד היא צועדת בכיוון הנכון, בכיוון שבו כנראה שבויה התודעה של גבעול במוחו של עקרביש כלשהו. סערה לא ציפתה למצוא כלום בסביבה הקרובה כי תנועות הידיים היו מונוטוניות מאד, אבל כלנית לא הפסיקה אחרי כמה צעדים כמצופה והמשיכה ללכת בסבך. "טוב זה מספיק " ,אמרה סערה ,"רציתי לראות איך את מסתדרת איתו". כלנית הרימה יד כאילו מבקשת שקט, למעשה מצווה יותר ממבקשת. היא המשיכה ללכת עד שהגיעה למימי הביצה העכורים. תנין גדול רבץ על הגדה הנגדית וכלנית הביטה בו ואז שבה אל סערה.
"אני מציעה לפתוח את התנין הזה".
סערה בלעה רוק. אם התנין טרף את העקרביש שעקץ את גבעול אז גורלו של גבעול נחרץ, הוא לעולם לא יקבל תודעה אמיתית שיוכל לפתח חזרה אבל כלנית צודקת. היא בהחלט פירשה היטב את התנועות הלא רצוניות של הילד וכל הסימנים הראו שבכיוון שבו נמצא התנין יש משהו שגבעול רוצה. התנועות חלשות וזה אומר אחת מהשתיים, או שהעקרביש בכיוון הזה אבל רחוק מאד או שאכן הוא מתעכל בתוך התנין ברגע זה ממש.

היא חזרה למחנה ואספה את כל הלוחמות. לגברים הודיעה שעליהם לשמור על המחנה והציבה את מנור כמפקד הזמני. לאחר שעה קלה החלו הלוחמות כולן להתגנב בחשאי כשהן מקיפות את התנין מכל הכיוונים. הן התקרבו בשקט והמעגל סביב החיה שאינה חושדת בכלום התהדק באיטיות. דווקא אז דרכה צמרת המנוסה על ענף יבש דבר שגרם לתנין לנוס למחסה הביצה. במחווה של ייאוש רצה סערה אחריו והשתטחה ארצה כשהיא תופסת בזנב המתפתל. היצור הענק הפנה אליה את ראשו וסערה ראתה את החך הורוד ושורות שיניים משוננות משני צידיו כששתי לסתות ענקיות נפערו לטרוף אותה אבל חניתות וחרבות שהושלכו מכמה כיוונים נתקעו בייצור ועצרו את ההתקפה. הגרזן של לביאה סיים את העבודה כשהוא מפצח את הראש המכוער כמעט לשניים. סערה קמה על רגליה פניה שרוטים והיא מכוסה בוץ . היא נאלצה לקבל ברוח טובה את ההקנטות של שאר הלוחמות על האופנה החדשה שאימצה.
שתי לוחמות נשלחו להביא את גבעול מהקרון שלו ובינתיים השאר הפכו את התנין על גבו וכלנית שהייתה מצוידת במין חרב מעוקלת וחדה מאד פתחה במכה אחת את הבטן החלקה. מראה הקרביים השפוכים והצחנה גורמים לכולן להסב את פניהן בגועל, סערה מצידה, הביטה היטב בכלנית. היא ראתה כיצד כלנית סותמת את האף ביד שלא אוחזת בחרב אבל ממשיכה לחטט בקרביו של התנין ושולפת משם לא פחות משלושה עקרבישים קטנים מכוסים בריר אבל שלמים למדי. סערה מסמנת לעצמה את כלנית כמי שראויה לקידום. זה יצטרך לחכות כמובן כי יש וותיקות ממנה, אבל ברור שכלנית מתאימה לתפקיד בכיר במשלחת של השנה הבאה, סגנית אולי. שלהבת, מצד שני, מסבה את עיניה מהמחזה ומסתכלת בריכוז אל הסבך. זאת בעיה, אם היא לא מסוגלת לעמוד במראה של קרביים שפוכים היא לא תוכל להישאר לוחמת עוד הרבה זמן. בינתיים הספיקה מרגלית ,אימו של גבעול, להגיע עם בנה בזרועותיה. מרגלית היא אישה גדולת מידות אבל ביישנית ושתקנית, עכשיו היא עוצמת את עיניה בסלידה ומעבירה את הילד מזיל הריר ללביאה. שלוש גולגלות שחורות מפוצחות בזו אחר זו, רק אחת העלתה אד קלוש שנשאב מיד לתוך ראשו של גבעול. "עבודה יפה כלנית", אומרת סערה בקול רם כך שכול הלוחמות ישמעו אותה. למעשה עליה להודות בפני עצמה שאלמלא כלנית בוודאי היו מחמיצים את העקרביש הזה. אחר כך היא אומרת "וכל השאר, עבודה יפה עם התנין הזה". במתכוון היא מתעלמת מהשגיאה של צמרת, לא יביא שום תועלת להזכיר את זה עכשיו. גבעול הופך שקט יותר פתאום ונראה כאילו הוא מרוכז באיזו נקודה לא ברורה באדמה. שיפור, חושבת סערה לעצמה. העקרביש המקורי שהכיש אותו כבר התפצל מזמן ומה שמצאו היום היה רק חלק קטן מהבינה שחסרה לו. גם החלק הזה נפגע קשה בזמן שהעקרביש שכב מת בבטן התנין. ועם זאת היה להם מזל נדיר וצריך לברך אפילו על השינוי הקטן הזה.
צעקת אזהרה גורמת לכולן לזקוף את ראשיהן ולהניף את כלי הנשק. שלהבת זיהתה תנועה של פראים בסבך, שערותיהם המקורזלות והנוצות שלהם נראים מצידו השני של האגם והם אוחזים חניתות בידיהם. "המחנה" צועקת כלנית, "צריך להגן על המחנה".
"עצרו כולן" , סערה לא מוכנה לתת לפאניקה להשתלט. "לביאה, תחזרי לאט ובצורה מסודרת עם כולן למחנה, שלהבת וכלנית תישארו כאן איתי."
יש רגע של שקט ואז הן מצייתות. בעוד חבורת הלוחמות נעה דרך הסבך בטור לכיוון הקרונות מקיפות את גבעול ואימו בטבעת הגנה, מתחילה סערה לצעוד לכיוון הפראים. כפי שאמדה מראש היו שם לא יותר מחמישה. היא עוצרת במרחק ביטחון ומחכה. זמן מה סקרו שתי החבורות זו את זו ואז הצביע סערה לכיוון שבו היתה מונחת נבלת התנין ואחר כך הפנתה את ידה אליהם כשכף היד כלפי מעלה. היא חזרה על המחווה כמה פעמים עד שהמסר היה ברור מספיק ? התנין שלכם. אחר כך היא פנתה והלכה ,גבה מופנה אל הפראים. כלנית ושלהבת הלכו אחורנית כדי להגן עליה במקרה של התקפה בוגדנית. סערה לא יודעת אם היה להן מזל בגלל ששלהבת נגעלה ממראה התנין השסוע או שהיא החליטה מיוזמתה להביט מסביב. בכל אופן זה כישלון שלה כמנהיגה, תמיד צריך להיות מישהו שיעמוד על המשמר. הן היו פגיעות לגמרי שם, מרוכזות כולן בתנין, והיא המנהיגה, הייתה צריכה לדאוג שחלק מהן יעמדו על המשמר.
כשהתרחקו מספיק שאלה לפתע שלהבת, "בשביל מה הם צריכים את התנין? הם מתכוונים לאכול אותו ?"
"בשביל העור" מסבירה סערה "אפשר לעשות הרבה דברים עם העור הקשה הזה".
כלנית שותקת, היא מתביישת בתגובה הפזיזה שלה כשראתה את הפראים קודם. סערה שמחה על הביקורת העצמית הזאת. כלנית אכן קורצה מהחומר הנכון: מעשית, ערנית ולא נרתעת מגועל וסכנה, אבל כדאי שתדע שיש לה עוד מה ללמוד.
במחנה שוררת דאגה בגלל הפראים, הלוחמות והגברים עומדים סביב הקרונות במעגל עם כלי נשק שונים ומשתדלים להיראות מאיימים. סערה מרגיעה את הרוחות ומסבירה שהפראים בוודאי יהיו עסוקים עם התנין עכשיו. בכל זאת היא מצווה על תנועה למרות שהחשיכה יורדת והגשם מתחיל בטפטוף טורדני. היא מוצאת זמן לנקות את עצמה מהבוץ בפיסת בד לחה לפני שהיא עולה על הסוס. כשהם מתחילים לנוע היא רוכבת ליד העגלה של מרגלית והיא שמחה לראות שהוא עירני יותר. גם הקולות שהוא מפיק נשמעים מובנים מעט יותר מאשר קודם. בן זוגה של מרגלית נקרא אשוח. שניהם היו סוחרים בעיר ונאלצו למכור את החנות שלהם כדי לממן את המסע הזה. הוא מודים לסערה בחום והיא מרגישה נבוכה, הם עשו כל מאמץ אפשרי למרות שברור שגבעול לעולם לא יחלים לגמרי ועדיין הם מודים לה.
"את חייבת להפסיק עם זה", אומרת חבצלת לשלהבת כשזו האחרונה מטפסת על הסוס, "בכול פעם שיש גבר פנוי בסביבה את מקימה רעש".
"פשוט לא יכולתי להסתכל על התנין הזה", מסננת שלהבת בחזרה, "הוא אפילו יותר מכוער ממך".
כשעה לאחר מכן שוב נשבר הציר הסורר בעגלה של ארגמן ומכיוון שהרחיקו מספיק הם עצרו ללילה. למרות זאת סערה דרשה מהגברים לחפש עץ טוב ולחטוב ממנו ציר חדש לעגלה. היא לא רוצה למצוא את עצמה מוקפת בפראים בבוקר עם עגלה שאינה מסוגלת לנסוע. יש קולות התמרמרות אבל הם מצייתים לה.
"הגברים האלו ", אומרת שלהבת קדורנית, " המוט שלהם לא מחזיק מעמד ועוד יש להם טענות".
כשעלה הבוקר אפשר היה לראות הרים במרחק וסערה ידעה שעוד מעט יגיע הזמן לעצור ולהקים מחנה קבע.

"למה לקחת דווקא את שיבולת איתך?", השאלה נשמעת תמימה אבל סערה מרגישה את הסומק עולה בפניה. עכשיו צאלה מפנה את מבטה מהחלון ונועצת בה שוב את שתי עיני הקרח שלה.
"היא התעקשה", אומרת סערה. זה איננו שקר, אבל מבטה של סערה נודד עכשיו אל נברשת הנרות שמאירה את החדר, אם כמה מהם היו כבים בדיוק עכשיו החדר היה הופך לאפל יותר והסומק בפניה לא היה מורגש כל כך. הנרות לא מרגישים בתחינה שלה וממשיכים לדלוק.
"את המנהיגה", צאלה אינה מרימה את קולה, "את יכולה להחליט את מי לקחת. למעשה זה התפקיד שלך".
סערה משפילה את מבטה, היא הייתה מנהיגת המסע, גברים חסונים ולוחמות אמיצות נשמעו לה ועכשיו, מול האישה הזאת שמימיה לא אחזה בחרב, היא מרגישה כמו ילדה נזופה.
"אני מניחה שזו הייתה טעות", היא אומרת לבסוף, מקווה שצאלה לא תציק לה עוד בעניין.
"חייה של מנהיגה אינם קלים", ממשיכה צאלה ביובש חסר חמלה, "הרבה יותר נוח לקחת את מי שמתנדבת ולהשאיר מאחור את מי שמתלהבת פחות. את אמורה לחשוב על טובת המסע, לא להקל על עצמך".
סערה מחניקה עווית, ספק של בכי, ספק של זעם והאמת נפלטת ממנה למרות רצונה, "אני זאת שאמרתי לה ללכת להר החושך".
היא נאנחת , "אמרתי לה את זה כדי להשתיק אותה, בדיוק הפלתי אותה מהסוס והיא כעסה עלי. אני מניחה שרציתי פשוט להעמיד אותה במקומה".
"להעמיד אותה במקומה", חיוך עצוב עולה על פניה של צאלה, "טוב, בזה בהחלט הצלחת, נכון?"
"אבל אחר כך אמרתי לה שהחלטתי להשאיר אותה בשיירה", מתפרצת סערה, "ואז היא התעקשה ולא הייתה מוכנה לוותר".
צאלה מהנהנת ועייפות ניכרת בעיניה, "היא חשבה שזה מבחן אומץ ולא רצתה להיראות כפחדנית ואת כבר לא יכולת לחזור בך, לא בלי להודות שלא התכוונת למה שאמרת קודם."
סערה משפילה את ראשה עכשיו כדי שצאלה לא תראה את הדמעות בעיניה. במובן מסוים היא איבדה את שיבולת על הר החושך, למרות שהצליחה להחזיר אותה בריאה ושלמה. שיבולת כבר לא תצא למסעות יותר וכל זה בגלל שסערה הייתה חייבת להיות זאת שתגיד את המילה האחרונה.

הגשם המשיך להתחזק והקור גבר, הלוחמות הוציאו פרוות מקרון הציוד והתעטפו בהן מעל השריונות, עם הקסדה העניין היה קצת יותר מסובך. צריך היה ללבוש את הקסדה על הפרווה ולרופף את רצועות הסנטר כדי שלא תלחץ והמראה לא מחמיא. לוחמות הן בכל זאת נשים ולא אוהבות להיראות שלא במיטבן.
"תיזהרי שלהבת", אמרה חבצלת בקול כשהשיירה עשתה את דרכה בגשם דק וטורדני, "עלולים לחשוב שאת דוב בטעות".
"אם ככה לך אין סיבה לדאגה", השיבה שלהבת, "שום דוב שמכבד את עצמו לא יעיף בך מבט שני".
כמובן שיש דאגות אחרות כשזה מגיע לילדים, הילדים בעגלות הצטננו לא אחת ושיעולים טורדניים נשמעו תכופות במהלך המסע. אגוז היה שובב ונפל מהקרון במהלך הנסיעה, לגודל המזל האדמה היא בוצית ורכה והוא לא נחבט קשה מדי. כלנית הרכיבה אותו לפניה על הסוס כדי להפיס את דעתו אבל אחר כך הגשם התחזק והוא הוחזר לקרון למרות מחאותיו. עכשיו הם לא עצרו בגלל הגשם יותר. המטרה היחידה הייתה להגיע להרים כדי לא להישאר באזור הביצות האפל בזמן שהאד מתחיל לעלות מן האדמה. אדי הביצות הם לא בריאים וכן יוצרים מחסה מצוין לפראים אם הם רוצים להתקיף את השיירה. מאוחר יותר הצטערה סערה על כך שהדגישה כל כך את הסכנה שבפראים. אולי בגלל האזהרות שלה, הסתכלו שתי הקשתיות של השיירה לכיוון השיחים כל הזמן ולא השגיחו בגריפון.
ביליה ואנראה רכבו כשהקשתות שלהן דרוכות בידיהן, מבטן בלש את השיחים והן בהחלט לא היו שאננות. בכל זאת אף אחת מהן לא שמה לב לצל המרחף ממעל. לא הייתה שום אזהרה לפני שצווחה פראית גרמה לסערה לזקוף את ראשה וליבה קפא למראה הדמות הענקית מתרוממת באוויר עם מינו, בנו של ארגמן, אחוז היטב בין הטפרים המעוקלים.
"חץ ! חץ!" היא צורחת אבל הקשתיות ,ישובות באוכפיהן, מתקשות להסתובב ולכוון והגריפון הכה בכנפיו באוויר והחל להתרחק נושא איתו את מינו הבוהה לכיוון העצים. בצווחה פראית סערה מדהירה את חומי בעקבות הציפור המתרחקת, היא ממשיכה לצרוח כדי לגרום לכולם לפנות לה דרך וכששיבולת הקטנה נכנסת בטעות לנתיב הדהירה שלה היא פשוט מתנגשת בה בכוח וממשיכה לרכב בלי לעצור למרות שכנראה הפילה אותה מסוסה. הן כבר יתארגנו למרדף בעקבותיה זה לא הזמן לעצור ולתת הוראות אלא לרדוף בלב הולם אחרי זוג הכנפיים המפלצתיות שמתרחקות במהירות. הגריפון נע בכבדות, משקלו של הילד הקטן מעיק עליו. טוב שמינו איננו מבין ותלוי ברפיון מציפורניה של המפלצת, אם היה משתולל או צועק , מספיקה מכה אחת של המקור המעוקל… סערה מגרשת את המחשבה ממוחה ומדהירה את חומי הנאמן שלה אל תוך הסבך. עצים מופיעים לפניה בערפל והיא מושכת במושכות מצד לצד בפראות כדי למנוע מהסוס להתנגש בהם, היא שומעת את הפרסות של חומי מכות במים ,אבל אלו מים רדודים ומהר מאד שוב יש אדמה מתחת רגלי הסוס. עכשיו היא הגיעה לקרחת יער ובה צומח עשב גבוה המקשה על הדהירה. היא שומעת דהרת סוסים מאחוריה ומין צווחה פראית אבל לא פונה לאחור, כל הפניה של המבט, כשהסוס דוהר במהירות כזאת, יכולה להסתיים בהתרסקות כואבת. תוך כדי דהירה, היא מנסה ללכוד את דמותו של הגריפון מבעד לעלווה הירוקה של העצים. נדמה לה שהייצור פונה ,משום מה, במעגל גדול כאילו חוזר לכיוון השיירה. הצווחה המוזרה ששמעה קודם הולכת ומתגברת מאחוריה. בדחף פזיז ומטופש ,היא בכל זאת מפנה מבט מהיר מעבר לכתפה וכמעט נופלת מהסוס. בשבריר שניה לפני שהחזירה את תשומת ליבה לפנים הספיקה לראות את איזדה, שתי ידיה צמודות לפיה כמשפך, והיא רוכבת על סוסה של שיבולת בלי להחזיק במושכות. הצווחות, מסתבר, בקעו מגרונה של איזדה והן נשמעות מוכרות בצורה מוזרה.
בעוד סערה נאבקת להטות את הסוס בעקבות הגריפון , היא רואה את איזדה עולה בשתי רגליה על האוכף ונעמדת תוך כדי דהרה. המראה כל כך מפתיע אותה שהיא צונחת מגבו של חומי לאדמה. לגודל המזל היא נופלת לתוך שלולית מים עמוקה, מתגלגלת כמה פעמים ונשארת שרועה לרגע בתוך הבוץ. החבטה קשה והיא צריכה להכריח את עצמה להתעלם מהכאב שבגבה ולעמוד. היא קמה ,מלוכלכת כולה ושונאת את עצמה, ילד אומלל נמצא בסכנה איומה והיא נופלת כמו טירונית מגוחכת. איזדה בינתיים נעלמה אבל הצרחות הפראיות ממשיכות וצל מעליה גורם לה להרים את ראשה בדריכות. הגריפון צולל לכיוון אחד העצים הגבוהים שממנו, מסתבר, בוקע קולה של איזדה. הוא מתיישב על ענף ומינו, עדיין בוהה ניכחו, תלוי ממקורו. שנייה לאחר מכן מופיעות ידיה של איזדה מבין הענפים ותופסות בזנב הנחש המתפתל.
הבעה מגוחכת מופיעה על פני הגריפון כשהוא נבלע בין הענפים הדוקרים ואז במטר של עלים יבשים וזלזלים שבורים צונחת איזדה אל האדמה כשידיה אוחזות בזנב המסוכן. שריטות אדומות מעטרות את פניה וזרועותיה אבל היא, כאילו אדישה לכאב, נוחתת בחבטה על הקרקע הבוצית מבלי לעזוב את הזנב. עכשיו היא קמה על רגליה וקושרת את הזנב לענף נמוך. סערה, שממהרת אליה בחרב שלופה, לא יכולה שלא לשים לב לנחרצות והדייקנות שבתנועותיה, צריך הרבה מומחיות כדי לא להינשך על ידי ראש הנחש המסוכן שבקצה זנבו של גריפון.
הגריפון מתפתל בזעם, כנפיו מנפנפות בכוח, מנסות לשאת אותו אל איזדה שהקיפה את העץ כדי להתרחק ממנו. ארבע זרועות האריה שלו מכות באיום באוויר וראש הנשר מחפש אחרי מטרה לנקר בה. לפחות מינו נשאר בענפים שמעל, הרחק מכלל סכנה. מחשבה מנסה לפרוץ לתודעתה של סערה אבל כרגע חשוב יותר להציל את מינו והיא רצה בצעקת קרב אל הגריפון שמצידו שמח למצוא מטרה לפגוע בה. בינתיים לביאה וחבצלת שהפעם הצליחו לא להתנגש זו בזו מזנקות מהסוסים שלהם ורצות לעזרה. צמרת הגיעה ברגל עם החנית שלה. בעוד היא מרתיעה את המפלצת בעזרת חוד החרב שלה, רואה סערה בזוית העין ,את איזדה חוטפת בכוח את החנית מידיה של צמרת המופתעת ומזנקת אל הקרב. עכשיו גם בינתו המוגבלת של הגריפון מספיקה כדי להבין שהוא במצוקה. הייצור מנסה להתרומם גבוה הרחק מטווח החרבות השלופות, ככל שזנבו הקשור לענף מאפשר לו.
"תחזיקי אותי רגע", קולה של איזדה נשמע באוזנה של סערה, "איך היא הספיקה להגיע אל מאחורי?", חושבת סערה, "היא הרי צולעת", ואז ,בכל כובד משקלה, מטפסת איזדה על גבה של סערה, שנאלצת לתקוע את חרבה בבוץ כדי לא למעוד שוב. היא מפתלת את צווארה לראות מה בדיוק עושה איזדה. מהתנוחה שבה היא נמצאת, כול שהיא רואה הוא עלווה ירוקה, צל של גריפון פורש כנפיים באיום ואת דמותה הכהה של איזדה עם החנית, "את מפילה אותי, אל תזוזי", מצווה עליה איזדה שמזדקפת עכשיו כשרק רגליה נשענות על כתפיה של סערה. נראה לה שמשום מה איזדה מחזיקה את החנית הפוך ותוקפת את הגריפון עם הצד הקהה שלה.
קול מחליא נשמע מלמעלה, גשם של קיא צהוב מלכלך את הקרקע המוריקה ולא מעט גם את הלוחמות כשאיזדה דוחפת את קת החנית לגרונו של הייצור. הצחנה מכה בנחיריה של סערה, איזדה יורדת בקפיצה מכתפיה, מעווה את פניה כשהרגל הצולעת פוגשת בקרקע ומזדקפת מלוא קומתה. למרות שגם היא מלוכלכת בקיא ובבוץ, איזדה איננה טורחת להתנקות אלא מצביעה בקצה החנית על שני גושים מתפתלים בעשב, עקרבישים. "אפשר לשחרר אותו עכשיו ", היא אומרת ללביאה בקול מצווה, מתעלמת לגמרי מסערה. לביאה מחזירה לה במבט נדהם, חבצלת לעומתה מבינה מיד ומכה בחרבה על ראש הנחש שבקצה הזנב, משחררת אותו מהענף.
בצווחה ממריא הגריפון כלפי מעלה ונעלם בין הענפים. שובל של דם מלכלך את פניה של חבצלת והיא מעווה את פניה, על הקרקע ראש הנחש נושך פעם אחת בעווית ואז נדם. סערה מתעשתת, מביטה בצמרת ומצביעה בידה הפסערה אל צמרת העץ. היא עצמה תשושה מדי בשביל לטפס אבל צמרת מבינה מיד, היא אוחזת בענפי העץ ומושכת את עצמה לתוך העלווה הירוקה. בעוד צמרת מטפסת על העץ כדי להביא את הילד המבועת, מגיעות עוד לוחמות על סוסים ואיתם כמה מההורים. צווחותיה של חרסית, אשתו של ארגמן, נשמעות ממרחק בעודה כושלת דומעת בין העצים. ארגמן עצמו כבר כמעט הגיע אליהן, הגרזן בידו והבעת פניו שוב זועמת כמו בלילה שבו הותקפו על ידי פראים.
"איזדה" אומרת סערה מלביאה בכבדות "אזדרכת הצפונית".
הלוחמות, אלו שהיו מספיק קרובות כדי לשמוע אותה מזדקפות באחת, "אזדרכת? ",ממלמלת לביאה בתדהמה," כאן מתחת לאף של כולנו?".
"הייתי צריכה לחשוד בגלל הצליעה" ,ממשיכה סערה. היא נשענת על גזע העץ, משלבת את ידיה כדי שיסתירו את החזה. נכון היא לא בדיוק שופעת, היא גם מלוכלכת בבוץ ובקיא הצהוב של הגריפון. עדיין לא נוח לה שגברים יביטו בה כשחזה עולה ויורד במאמץ. ארגמן שהגיע עד אליהן מניף את הגרזן כאילו הוא רוצה להתקיף את הלוחמות אבל בינתיים מופיעה צמרת על ענף נמוך, שריטות מעטרות את זרועותיה ומינו הקטן רפוי בזרועותיה. בחיוך ניגשת אזדרכת ולוקחת את הילד הקטן בידיה מתעלמת מארגמן ומסערה גם יחד. היא מקרבת את מינו לשני הגושים המתפתלים בתוך הקיא ומחווה בניד ראש לעבר חבצלת ששוב מצייתת ושוברת את גולגלותיהם של העקרבישים. אחד מהשניים שולח אד לבן לגולגלתו של מינו, קול בכי חזק נשמע פתאום כשיחד עם בינתו, חודרת אל מינו גם ההבנה לגבי הסכנה שבה היה נתון.
"זאת אזדרכת" מסבירה לביאה לצמרת שירדה מהעץ ועיניה של צמרת מתרחבות בתדהמה. אזדרכת , מצידה רק מחזיקה את העולל בזרועותיה המכוסות שריטות ומרגיעה אותו בטפיחות על גבו.
חרסית מגיעה עכשיו, מלביאה בכבדות ופניה אדומות והיא מושיטה את ידיה לעבר אזדרכת כשעל פניה מין תערובת של תחנונים וציווי. אזדרכת , בחיוך מבין, מעבירה אליה את מינו הצועק. ארגמן עומד במקומו, הבעת הזעם שעל פניו התחלפה בתדהמה. הוא נראה כאילו שכח שהוא מניף גרזן מעל ראשו, "מה, מה קורה פה?".
"אני אקח את זה", אומרת לביאה ובנימוס תקיף אוחזת בגרזן של ארגמן, "שלא תפיל אותו על מישהו בטעות".
"את..את..", מגמגמת חרסית, היא מביטה באזדרכת באותו מבט שהוא הטעם והסיבה לחיי הלוחמת. סערה מרגישה חמיצות עולה בתוכה. רק מנוולת שפלה תמנע מעצמה להתרגש בגלל שלוחמת אחרת זוכה להכרת התודה הטהורה הזאת.
"קוראים לה אזדרכת", אומרת צמרת לחרסית, "אזדרכת הצפונית".
"אזדרכת?", מנור מגיע עכשיו, חניתו הארוכה בידו, להבדיל מארגמן הוא נראה כאילו השם מוכר לו, "זאת לא את ש..".
"כן" משיבה חבצלת בחיוך, היא מנגבת דם מפניה ואומרת, "הר החושך".
"בחוגים שלנו היא נחשבת לאגדה", מסבירה לביאה לארגמן, "אתה לא רוצה לדעת איך היא קיבלה את הצליעה הזאת".
סערה משפילה את עיניה לאדמה, היא אמורה להיות מאושרת לדעת שאזדרכת הצפונית נמצאת כאן איתה במסע, הרי לא היה לה מושג מה לעשות כשדהרה בעקבות הגריפון בנחישות כזו כאילו החרב שלה יכולה להועיל נגד יצור שמעופף מעל העצים. מסתבר שהדבר הטוב היחיד שעשתה היה להפיל את שיבולת מהסוס כך שאזדרכת תוכל לזנק עליו ו..
"עד עכשיו היית מצוינת", כאילו אזדרכת קראה את מחשבותיה של סערה והיא פונה אליה בהטיה תיאטרלית של הגוף כדי למשוך את תשומת לב הלוחמות. "ראיתי מה עשית עם העקרביש הענק ההוא באגם", היא משתהה, מביטה מעלה כאילו חוככת בדעתה איזו מחמאה לתת, "לא הייתי עושה את זה יותר טוב בעצמי, גם לא בתקופה שבה הייתי בשיא הכושר", היא ממשיכה, "אבל גריפונים? זה כבר סיפור אחר, כאן צריך להיוולד בהרים כדי לדעת מה לעשות."
"הוא בוכה", ממלמל ארגמן וחרסית מוסיפה בקול חנוק, "את החזרת לי את מינו שלי".
"למעשה הגריפון החזיר לך אותו" מסבירה אזדרכת, "הסיבה היחידה לכך שהוא תקף את השיירה הייתה בגלל שהוא בדיוק טרף את העקרבישים שעקצו את מינו. גריפונים הם לא כמו תנינים את יודעת". ברור שחרסית איננה יודעת אבל אזדרכת ממשיכה, "הם רגישים מאד למה שהם טורפים. למעשה הגריפון הוביל את העקרבישים אלינו. תוסיפי לזה את תהליך העיכול האיטי מאד של גריפונים…"
"אז אולי את צריכה להנהיג את המסע מעכשיו", מרעים מנור וסערה חושקת שפתיים. הנה זה בא, היא יודעת היטב למה אזדרכת נחבאה אל הכלים עד עכשיו. אין מקום לשתי מנהיגות באותו מסע, בקרוב גם הלוחמות יתחילו לפקפק בה.
"אם הייתי חושבת שהמנהיגה לא כשירה הייתי עוזבת את השיירה", מכריזה אזדרכת בקול כשהיא מביטה הישר לפניה אל נקודה דמיונית בסבך. סערה אסירת תודה על הבעת התמיכה אבל היא יודעת שזה לא מספיק. "אני אומנם צולעת", ממשיכה אזדרכת "אבל לצוד עקרבישים אני עדיין יכולה, אם הייתי נתקלת בלוחמות לא ראויות הייתי מוותרת על העזרה ומנסה להסתדר לבדי". היא עוצרת ומביטה במנור במבט קשה," כפי שאמרתי",היא מוסיפה, " גריפונים הם דבר נדיר מאד".
"אבל אתה צודק מנור" שוב סערה נאלצת לבלוע את גאוותה ולשים את טובת המסע לפני כל דבר אחר, "לא ידעתי שיש גריפונים באזור הזה, מעכשיו תהיה עוד קשתית בשיירה שתפקידה להסתכל למעלה."
אזדרכת מעיפה אליה מבט מחויך כאילו חולקת איתה סוד. הלוחמות עולות על הסוסים וכולם פונים לשוב אל המחנה כשבכיו של מינו, חבוק בזרועות אימו הדומעת, מצטלצל בין העצים.
במתכוון סערה מאיטה את חומי בעודה קוטפת אגודת עלים ומנקה את עצמה ככל האפשר מהבוץ והקיא הצהוב וכפי שחשבה אזדרכת עושה את אותו דבר. בשלב מסויים נפתח פער גדול בינן לבין שאר החבורה. חבצלת מפנה אליהן מבט שואל ומשהו בעיניה של סערה גורם לה להסב את ראשה חזרה ולהמשיך לצעוד עם החבורה לעבר השיירה ולהשאיר את שתי הנשים לבדן.
אזדרכת וסערה רוכבות בדממה בין השיחים הירוקים עד שסערה עצרה את הסוס בקרחת יער קטנה ואזדרכת עשתה כמותה.
"את יודעת שנחשול צריך לנסוע דרומה", אומרת סערה ואזדרכת מהנהנת. סערה נושמת עמוק ונאנחת "ואת יודעת מה זה אומר?"
אזדרכת שוב מהנהנת יותר בקדרות הפעם, "מה התכוונת לעשות?" היא שואלת.
"טוב" פותחת סערה "בכל מקרה רוב הילדים היו צריכים לפנות מזרחה, כך שידעתי שקודם כל נצטרך להגיע למחנה החורף בהרים."
"ואחר כך?" אזדרכת מקדירה את מצחה ושיערה המאפיר נופל על פניה, שתי עיניה השחורות מביטות מבעדו בתקיפות, דורשות תשובה.
סערה מאדימה, "אני מניחה שלא רציתי לחשוב על זה" היא מודה, "אבל עכשיו כשאת כאן, אין כבר סיבה לדחות את הבלתי נמנע."
אזדרכת מהנהנת, "את יודעת שאני כבר הרבה אחרי השיא, רק הצליעה כשלעצמה.."
"את מהבודדות שהיו אי פעם על הר החושך." קוטעת אותה סערה.
"ואיבדתי שתי לוחמות טובות." משיבה אזדרכת "את צריכה לשאול את עצמך אם לא נשארתי בחיים בגלל הסיבות הלא נכונות."
"שמעתי כבר את כל השמועות" סערה מחדשת את רכיבתה לכיוון המחנה, "גם עלי יש שמועות, אני מניחה שזה סוג של מעמד לא? כשמתחילים להטיל דופי בהישגים שלך, זה אומר שיש לך הישגים שאפשר להטיל בהם דופי."
"זה לא נושא להתפארות" מצליף קולה של אזדרכת, גשם דק מתחיל לרדת והן מדרבנות את הסוסים לכיוון הקרונות שכבר נראים בין השיחים הגבוהים. "את מנהיגה היטב את השיירה ומסתדרת עם השרצים האלו, את זה אני יודעת. אבל משהו אומר לי שמעולם לא נלחמת בבני אדם, נכון?"
סערה מהנהנת בשתיקה ואזדרכת ממשיכה, " הר החושך היא לא מקום שבו את רוצה עוזרת מבוגרת וצולעת שהשיא שלה מאחוריה."
"לא" נאנחת סערה "בשביל זה יש לי כמה עוזרות צעירות ובריאות בשיא כוחן ואני אצטרך לבחור מהן אחת או שתיים, מה שלא היה לי עד עכשיו הוא מורת דרך שכבר הייתה שם קודם." הגשם מתגבר עכשיו והן במילא קרובות מאד למחנה לכן הן משתתקות. הלוחמות כבר הקיפו את הקרונות שוב במבנה הגנה מוכנות להמשיך בהתקדמות אבל את פניהן מקבלת שיבולת עומדת בבוץ והבעה זועמת על פניה. ההבעה אינה מיועדת לאזדרכת כמובן, שיבולת כבר יודעת מי גנבה ממנה את הסוס ופתחה בדהירה בעקבות סערה . ברור שהיא לא תכעס על אגדה מהלכת כמו אזדרכת הצפונית שהופיעה פתאום במחנה והביסה גריפון בצורה כל כך יעילה. מצד שני,כמו כולן ,גם שיבולת מסתכלת עכשיו על סערה קצת אחרת. סערה מבינה שהיא חייבת להפסיק את המרדנות הזאת בעודה באיבה. היא גולשת מאוכף הסוס בגשם וניגשת בצעד נחרץ לשיבולת "אני רואה שאת בריאה ושלמה" היא פותחת ובעוד שיבולת הכעוסה פותחת את פיה לענות היא מוסיפה מיד "זה טוב כ

[סוקולובסקי]

בגלל הגשם שירד בערב, הדלקת מדורות הייתה דבר בלתי אפשרי. הן חנו במישור, בצידה של גבעה , האדמה תהפוך הררית יותר ויותר ככל שימשיכו בדרכן. מצד אחד ההרים משמשים מחסום יעיל בפני משבי הרוח הצורבים, מצד שני ההרים משמשים מחסה נוח למי שרוצה לתקוף את השיירה. כמו תמיד, הוצבו הקרונות במעגל והסוסים נקשרו בתוכו, כך יקשה על הפראים להתגנב בחשיכה ולגנוב סוס. אנראה הקשתית היא זו שהגתה את הרעיון לפרוש יריעה בין שני קרונות סמוכים כך שכל הלוחמות יוכלו לעמוד ולהקשיב לסערה בלי להירטב. אולי התקרית עם הגריפון שבה הקשת שלה לא הועילה גרמה לה לרצות לפצות על כך במשהו. סערה הסבירה להם שהמשלחת עומדת להתפצל. לביאה תנהיג את רוב השיירה, סערה ואזדרכת יעזבו את השיירה בקרוב לכיוון הר החושך שבדרום.
"ואני צריכה עוד שתי לוחמות איתי", אמרה סערה, הבל בהיר נפלט מפיה בקור עם כל מילה. היא התכוונה להמשיך ולומר שאיננה מחפשת מתנדבות אלא תחליט בעצמה את מי היא לוקחת איתה, אבל לפני שהיה סיפק בידה להמשיך, עקרה שיבולת ממקומה והתייצבה ליד סערה, הבעה נחושה על פניה.
לגודל המזל, בחושך לא ניתן היה לראות את הסומק המכסה את פניה של סערה, היא לא ציפתה לזה משיבולת. היא לא באמת רוצה דווקא את הלוחמת הזאת איתה במשימה הזאת, היא חשבה ששיבולת נמוכת הקומה תהיה אסירת תודה כשסערה תשחרר אותה. מה היא יכולה לומר עכשיו? שרצתה רק לסתום את פיה של שיבולת אחרי שהפילה אותה מהסוס?
"חשבתי על זה שיבולת", היא אומרת ברשמיות, "ונראה לי שבכל זאת חייבים להשאיר את החובשת עם השיירה, את יכולה להישאר."
"אני לא מפחדת", שיבולת לובשת הבעה לא אכפתית, אפשר לחשוב שהיא נערה מרדנית בתקופת ההתבגרות שלה.
"לא חשבתי שכן", משקרת סערה, "זאת החלטה שלי כמפקדת, אני יכולה לקחת רק עוד שתיים איתי, יותר מזה כבר יעמיד את השיירה בסכנה".
"אם תמצאי עוד שתי מתנדבות, אני נשארת", אומרת שיבולת בהתרסה, הערעור על סמכותה של סערה גלוי עכשיו, ברורה גם הסיבה לכך. הימצאותה של אזדרכת בשיירה משנה הכול, במיוחד כשאחרי התקרית עם הגריפון הוכח שהיא המומחית הגדולה ביותר מבין שתיהן.
"אני באה", מרימה כלנית את ידה. סערה מביטה סביב אבל אף אחת אחרת לא באה בעקבות כלנית.
"אז סיכמנו", אומרת שיבולת בקלילות מאולצת, "אני וכלנית". אין שאלה בקולה וסערה מרגישה דכדוך. לא רק אובדן הסמכות מפריע לה. היא לא רוצה את השתיים האלו איתה במסע להר החושך. שיבולת היא חובשת טובה ובשביל לצוד עקרביש היא מתאימה בהחלט. אבל כאן מדובר בפראים שעל הר החושך, לחימה בבני אדם של ממש כשהמשקל והכוח הגופני קובעים לא מעט. כלנית היא סיפור אחר, השאפתנות שלה ברורה, היא רוצה להצליח וזו בעיניה הזדמנות לקנות לעצמה שם, לא המניע הנכון כשיש משימה מסוכנת כמו זו.
שוב מוצאת סערה את עצמה שמחה על החשיכה, היא מסתירה את האכזבה שעל פניה. סערה מחפשת במבטה את רעמה הגדולה ואת צמרת, את שתי אלו היא התכוונה מראש לקחת איתה. כמובן שהן מביטות בקרקע הבוצית עכשיו ונמנעות ממבטה של המנהיגה.
באופן פרדוקסאלי זה דווקא סימן לכך שהייתה צריכה להתעקש ולבחור בהן. לוחמות אינן לוחמים, הן לא מיועדות להרוג אלא להציל. לוחמת שאיננה חוששת היא לוחמת מסוכנת, לא רק לאויב אלא גם לעצמה ולמשימה.
אולי לכן משנה סערה את תוכניתה המקורית, היא הייתה אמורה לרכב עם כולן כשבוע בערך לפני שהשיירה תתפצל. עכשיו היא מנסה לדמיין את הרכיבה כשהמתח רובץ על כל השיירה כמו שמיכה מחניקה, את ההשוואות הבלתי פוסקות בינה ובין אזדרכת, את העקיצות שיוחלפו בין שתי האמיצות – בעיני – עצמן עם אלו שלא התנדבו לרכב להר החושך והמריבות שעלולות להתעורר, היא מגיעה להחלטה.
"בסדר גמור", היא אומרת, מקווה שקולה לא מסגיר את סערת רוחה, "מחר בבוקר נצא אני, שיבולת וכלנית ביחד עם אזדרכת לכיוון הר החושך. השאר, בפיקודה של לביאה ימשיכו לכיוון מזרח".
"אבל..", לביאה היא הסגנית והייתה שותפה לכל ההחלטות, בצדק היא מופתעת מהשינוי הזה ותחושת חוסר האונים של סערה גוברת, עכשיו גם הסגנית שלה מפקפקת בה ליד כולן.
"בשביל מה לחכות?", שואלת סערה את לביאה, מאלצת את קולה להיות אגבי ככל האפשר.
לביאה לא הגיעה לתפקיד הסגנית בגלל שליטתה בגרזן, היא מתעשתת במהירות ומתחילה לחלק את המשימות למחר בין הלוחמות. סערה אסירת תודה על המהירות שבה התייצבה לביאה לימינה, המצב היה יוצא לגמרי מכלל שליטה אם גם הסגנית שלה הייתה מתחילה להתווכח איתה עכשיו. היא מנסה לראות את הצד החיובי שבעניין, היא ושתי הלוחמות הן היחידות שממש התנדבו ללכת להר החושך, כל השאר שמחו להמשיך במסלול הרגיל. אם יהיו, בשעות הקרובות ,הערות מלגלגות או שלוחמת לא תמהר לבצע פקודה, תמיד אפשר להזכיר את העובדה הזאת. בליבה היא יודעת שזהו מצב לא רצוי, לא משיגים נאמנות מלוחמת על ידי כך שקוראים לה פחדנית.

כשהבוקר עולה מתברר שהגשם אמנם פסק מלרדת אבל האדמה כה בוצית עד שכמה עגלות שקועות במקומן ויש לגייס את הגברים כדי לדחוף אותן מהבוץ. העיכוב גורם לכך שהחדשות נפוצות על פני המחנה, בהתחלה מתנדב מנור להתלוות ללוחמות ונראה מאד נחוש. אבל תכלת באה ואחזה בשרוולו ופניה מסיכה של זעם ותחנונים וסערה ששקלה לרגע להיענות להצעה הניעה את ראשה לשלילה.
"תכלת צודקת", היא אמרה , יושבת באוכפה על גבו של חומי, "התפקיד שלך , בסופו של דבר, הוא לשמור עליה ועל שנהב. חוץ מזה", היא מוסיפה, "הדרך בין ההרים לא מאד בטוחה, אחרת הייתי לוקחת את כול הלוחמות איתי ונותנת לכם להמשיך לבדכם למחנה".
זה לא היה שקר. נכון, הפראים נוטים להישאר באזור הביצה, זאת משום שההרים החשופים ריקים כמעט לגמרי מצמחיה ובעלי חיים. יחד עם זה, תמיד יש אפשרות שאחרי שיירה עמוסת אספקה כמו זו שלה, יעקבו פראים לתוך ההרים, מחכים להזדמנות לתקוף. גם נמרים וזאבים יכולים להימשך לריח המזון שנודף מהקרונות, במיוחד עכשיו כשהקור הגובר מבריח את החיות ששימשו להם לטרף אל מתחת לאדמה.
בסופו של דבר ניצבו כולן במעגל על סוסיהן וסערה נתנה מספר הוראות כלליות כדי ליצור לפחות מראית עין של פרידה מסודרת. בענייניות מאולצת משהו נפרדו שלושת הלוחמות מחברותיהן בלי חיבוקים או דמעות. אזדרכת לא יצאה כלל מתוך הקרון הקטן שלה, כביכול בגלל נחשול שעליו היה עליה להשגיח. עם זאת היה ברור שהלוחמת הוותיקה משתדלת לא להאפיל על מנהיגותה של סערה, למעשה היא השתדלה יותר מדי, דבר שהפך את הכוונה הטובה שלה על פיה. הייתה זו כמעט שעת צהריים כשהקרון הקטן רתום לשני סוסים חומים ומלווה בשלוש הלוחמות נפרד מעל השיירה והתחיל עושה את דרכו בדרך המתפתלת בין ההרים דרומה.
כשהגיעו לראשה של גבעה נמוכה, עצרה סערה והביטה מטה אל השיירה שכבר נעה באיטיות מזרחה. שיבולת שראתה אותה עצרה גם היא ואמרה לכלנית בקול, "הנה הולכות הפחדניות" וזה גרם לסערה לחשוק את שיניה בזעם, היא הכריחה את עצמה לספור עד עשר ואז פנתה אליה ואמרה, "את חושבת שאת אמיצה שיבולת? אני במקומך הייתי מחכה עד שניתקל בפראים של הר החושך לפני שאתחיל להתפאר".
לא הייתה לה ברירה, היא לא יכלה להסכים עם דבריה של שיבולת וגם לא להעמיד פנים שלא שמעה. אבל כמובן שאחרי חילופי הדברים האלו הייתה שתיקה מתוחה כל הדרך עד שעצרו עם ערב מתחת לפסגת הר משונן לחניית לילה.
שקט שרר גם סביב המדורה. הן ישבו ארבעתן, עטופות בשמיכות נגד הקור והביטו באש בפנים חתומות. אזדרכת שהחזיקה את נחשול בידיה העבירה את מבטה ביניהן בזו אחר זו ולבסוף, בטבעיות ובלי דברי הקדמה החלה לדבר.
"הפראים של הר החושך", אמרה אזדרכת בקול ענייני והטיבה את תנוחתו של נחשול בזרועותיה, "אינם כמו הפראים של הביצות, ככל הנראה יש בהם משהו שהופך אותם לחסינים במידת מה לעקיצות עקרביש, אומרים שהם מקריבים את הילדים שלהם לעקרבישים כשאלו רק נולדים כדי שיעקצו אותם. מה שברור הוא שכולם נעקצו".
"אם הם נעקצו", שאלה כלנית "למה הם מסוכנים?"
"הם והעקרבישים שעל ההר", מסבירה אזדרכת, "מקיימים מין מערכת יחסים לא ברורה, קשה להגיד מיהם המשרתים ומי האדונים. להבדיל מהעקרבישים, הפראים אינם יודעים פחד מהו וכשתראי את העיניים הבוהות שלהם תביני למה. לא ברור כיצד הם מתקיימים ואיך נשארה להם תבונה מספיקה כדי לצוד או לעשות לעצמם כלי נשק אבל זאת עובדה. בגלל שהם נטולי בינה כמעט לגמרי", אזדרכת התכופפה מעט קדימה ואז זרקה את שיערה המאפיר אחורה בתנועת ראש, "קל מאד לעבור על פניהם ולמצוא את העקרביש שאנחנו מחפשות, הבעיה מתחילה ברגע שהרגת את העקרביש."
עכשיו כולן הביטו בה, מקשיבות רוב קשב ואזדרכת המשיכה, "ברגע שפגעת בעקרביש שלהם הם מרגישים את זה מיד, לא ידוע איך אבל זאת עובדה. באותו רגע כול מה שנשאר הוא לרדת מההר ולעשות את זה מהר, הם רודפים אחרייך בצרחות עם חניתות העץ האלו שלהם, כאמור הם חסרי פחד, כך שעדיף לא להילחם בהם".
פיה של שיבולת מתעוות כאילו בלעה לימון, "מה זאת אומרת, עדיף לא להילחם? ", היא שואלת, נראה שהיא מתחרטת על הנחישות הראשונית שלה לצאת להר החושך.
"פראים רגילים", מסבירה אזדרכת," יחשבו פעמיים ברגע שאחד מהם ייפגע, הם יבינו שהמצב מסוכן והם צריכים להיזהר, כך גם את היית נוהגת במקומם נכון? אולי היית ממשיכה להילחם אבל היית נזהרת הרבה יותר".
שיבולת מהנהנת, מארבעתן רק אזדרכת נלחמה אי פעם בבני אדם, אבל כולן עברו אימונים והיא יודעת על מה אזדרכת מדברת.
"ובכן אצל הפראים של הר החושך זה לא כך", מסבירה אזדרכת, "הם רצים אחרייך ואם הרגת אחד השאר לא עוצרים ולא מאטים, מצד אחד קל יותר כך לפגוע בהם, מצד שני", היא עוצרת ומביטה בשלושתן קדורנית ,"אם חבורה שלמה שוטפת אותך, זה ממש לא משנה אם תהרגי אחד או שניים או אפילו ארבעה, בסופו של דבר…"
יש שתיקה, שלושתן מביטות באזדרכת, יודעות שהיא מדברת מניסיון, שכבר ראתה מה קורה ללוחמת שפראים מקיפים אותה עם החניתות שלהם. כלנית שהאווירה הקודרת קשה עליה מכחכחת בגרונה, "אבל את ניצלת נכון?", היא אומרת בקול קצת לא יציב, "עובדה שאת צולעת אבל נשארת בחיים, כלומר.."
"היינו שלוש", קוטעת אותה אזדרכת בקול קשה, "הפראים התקיפו אותנו וראינו שלא נצליח לברוח לכן ניצבנו במבנה הגנה, גבה של כל אחת מופנה לזה של שתי האחרות", עיניה נסגרות כמעט לגמרי ורואים שהיא איננה ששה לחזור לאותו רגע.
אחרי רגע של שתיקה היא אומרת, "אל תשכחו שהיה שם גם תינוק, היינו צריכות להגן עליו. הוא היה על הקרקע ואנחנו סביבו. בכל אופן שתיים נשארו שם על ההר ואני קיבלתי חנית בשריר השוק והייתי צריכה לצלוע כל הדרך למטה, אם עוד קבוצה של פראים הייתה מגיעה כבר הייתי אבודה".
"רגע", מזדקפת עכשיו שיבולת, "זה נכון שהיו שם לפחות עשרה פראים?"
"תריסר", משיבה אזדרכת,"ואל תחשבי שאני גיבורה גדולה, אין לי מושג כמה אני הרגתי וכמה הרגו זאבה ונחשול". היא מביטה מטה אל נחשול הישן בזרועותיה, בלי מילים מבינות שלושת הלוחמות שהיא קראה לו על שם חברתה המתה.
שיבולת איננה מרפה, היא מחכה רגע ואז אומרת באיטיות מכוונת , "אמרת שלא רדפו אחרייך יותר, אז אולי.."
"חיסלנו את כולם?", משלימה אזדרכת בחיוך סלחני, "לא הייתי סומכת על זה."
"את יודעת שלא תוכלי לעלות איתנו להר", אומרת סערה עכשיו, "עם הצליעה שלך לא תוכלי לרוץ".
"אני יודעת", מהנהנת אזדרכת בהשלמה, "ואל תחשבי שאני מצטערת על זה". חיוכים עוברים על פני כולן אבל סערה יודעת שהלוחמת הוותיקה משקרת, לה ולאזדרכת יש משהו משותף ולא מדובר באומץ לב, שתיהן לא מסוגלות לראות ילד קטן כלוא בגיהינום הריקנות בלי לנסות ולמשוך אותו החוצה משם. היא נוזפת בעצמה, הנה עוד שתי לוחמות נמצאות איתה, במה היא טובה מהן? גם לביאה הייתה בוודאי מגיעה אם לא היה זה מתפקידה לפקד על השיירה. אבל היא יודעת, מאותו יום כשלקחה את נחשול בזרועותיה באור המדורה, היה ברור לגמרי, הן לה והן ללביאה, שהיא תלך להר החושך בעצמה ולא תשלח אחרת במקומה.
כשהגיעה שעת השינה, לקחה סערה לעצמה את המשמרת האחרונה, הקשה מכולן. בשלב הזה כבר היה ברור שהלוחמות ישנו בתוך הקרון החם ביחד עם אזדרכת ועם נחשול הקטן. היה ברור גם שאזדרכת איננה יכולה לשמור. גם כשהיא ישנה אזדרכת איננה שוכבת על רצפת הקרון, היא סידרה לעצמה מין מצע משקי קמח כך שישנה כשהפעוט בידיה בעודה ישובה למחצה. אף אחת לא קינאה בה, אלו חיים הם כשאינך יכולה להניח את הילד מידך אפילו לרגע? מילא אם היה מדובר בתינוק בן יומו אבל נחשול כבר כמעט בן שנתיים. בכל רגע יכול היה הפעוט להקיא ואם אזדרכת לא תשים לב בזמן הוא ייחנק מההפרשות של עצמו.

באישון ליל, אחרי שכלנית העירה אותה בניעור קצת תקיף מדי, עמדה סערה מחוץ לקרון. היא כיסתה את עצמה בשמיכה והצמידה אבן חמה לשריון החזה שלה. הלוחמות דאגו מראש להכניס למדורה כמה אבנים גדולות כדי שיספגו את החום שנשאר ברמץ. כך אפשר היה להעביר משמרת בחשיכה בלי שהשיניים ינקשו מרוב קור.
למרות שהתאמצה להישאר ערנית, נדדו מחשבותיה. שוב ושוב היא חזרה אל המשימה שמצפה להן בהר החושך ושום תוכנית פעולה לא נראתה טובה מספיק. הן ישאירו את הסוסים במקום הגבוה ביותר האפשרי, יצטרכו לחמוק מעיני הפראים בדרך למעלה, ימצאו את העקרביש, יהרגו אותו ויחזירו לנחשול את בינתו. עכשיו, כשילד ערני בידיהן הן צריכות לרוץ במורד ההר התלול כשהפראים בעקבותיהן ולהגיע אל הסוסים. אם יעלו על הסוסים בזמן יצליחו לברוח מהפראים והמשימה תוכתר בהצלחה, מה יעשו אם הפראים ישיגו אותן?
היא לא מתכוונת למצוא את עצמה במצב שבו הייתה אזדרכת, מוקפת פראים שואגים ושתי חברותיה נהרגות מול עיניה. למעשה סביר להניח שבמקרה כזה לא תרד אף אחת מהן מההר. אזדרכת היא אגדה מהלכת בקרב הלוחמות ולא רק בקרבן, עלילות הגבורה שלה ידועות בכול הממלכה, כול שולף חרב שמע עליה וגם עכשיו, בגילה המתקדם ועם הצליעה שלה, היא עדיין נראית כאילו היא יכולה להביס גבר חזק בקרב פנים אל פנים. על נחשול וזאבה לא שמעה הרבה, אבל ידוע לה ששתיהן היו גדולות מימדים וחזקות . היא עצמה רזה ונמוכה ושיבולת עוד קטנה ממנה, כלנית היא המוצקה והשרירית משלושתן וגם היא איננה גבוהה במיוחד. אנחה נפלטת מפיה של סערה, חייבת להיות דרך אחרת. היא יודעת שאם שלושתן ימותו יהיה זה גם סופו של נחשול שם על ההר. ברור לה שזה מגוחך, אבל האפשרות שהילד הבוהה יישאר שם בידי הפראים מציקה לה יותר מהמחשבה על חנית עץ שתפלח את גופה.
השחר החל לעלות, כבר אפשר היה לראות באופק את פסגתו של הר החושך שעכשיו נצבע בארגמן. סערה הסיטה את היריעות שכיסו את פתח הקרון, בעוד מלמולי מחאה נשמעים מבפנים היא טיפסה בראש מורכן ונכנסה אל אפילת הקרון.
"אזדרכת", היא טלטלה קלות את כתפה של האישה הגדולה, אזדרכת פקחה את עיניה והחזירה לה מבט נוקב, סערה לא ראתה מימיה יקיצה מהירה כל כך. היא הכריחה את עצמה להתרכז ברעיון שעלה במוחה במהלך השמירה, "יש לך במקרה רשת בקרון? אולי חבלים?", היא שאלה.

"אני מבינה שהרעיון היה ללכוד את העקרביש על ההר ולהביא אותו חי למטה", אומרת צאלה. היא חובקת את נחשול בזרועותיה ועווית כאב חולפת בפניה כשהשובב הקטן מושך בעגיל הגדול שבאוזנה, "די, ילד שובב", היא נוזפת בו.
"כן", מהנהנת סערה, "אזדרכת אמרה שברגע שהורגים את העקרביש, הפראים מרגישים ומיד יוצאים מהמערות שלהם כדי לנקום, לכן רציתי להרוג אותו למטה, ליד הסוסים".
"אני מניחה שזה נראה כמו רעיון טוב בזמנו", אי אפשר לדעת אם צאלה מדברת ברצינות או שהיא לועגת לה. עכשיו נאלצת האישה המבוגרת להסב את פניה כשנחשול מחליט לתפוס באפה ולנסות לתלוש אותו מפניה, "די כבר", היא צועקת בקול רם. אחרי רגע נפתחת הדלת הצדדית בקול חריקה ונער גבה קומה שחיוך על פניו נכנס לחדר. סערה רואה כיצד מתרככים פניה של צאלה והיא מניחה את נחשול על הרצפה וניגשת את הנער, "נבהלת מהצעקה של אימא?", היא שואלת בחיוך. סערה מכירה את אלמוג, בנה של צאלה, הוא נער נאה שהחיוך אינו מש מפניו. רק המבט הריק בעיניו והקולות חסרי הפשר שהוא מוציא מפיו מסגירים את האמת העצובה, בינתו של אלמוג כלואה באותו מקום ריק ואפל שסערה מכירה היטב. היא גם יודעת שבגילו המבוגר כבר אפסו הסיכויים להחזיר אותה אליו. עושה רושם שהאסון של בנה לא גרם לצאלה לאהוב אותו פחות, אולי אפילו להיפך, למרות הבדלי המעמדות ביניהן היא מחבקת אותו בנוכחותה של סערה ולוחשת מילות אהבה באוזנו.
נחשול, מצד שני, מקנא כנראה בתשומת הלב שקיבל הנער הגבוה והוא רץ ונדחף בכוח בין אלמוג לצאלה שקריאת הפתעה נפלטת מפיה. סערה משפילה את ראשה ומנסה בכוח להבליע חיוך, במסע ממחנה החורף חזרה אל העיר גרם להם הפעוט השובב לצרות צרורות והתיש את כולן עד ששלהבת הציעה לחפש עקרביש שיעקוץ אותו ויחזיר להן את השקט.

הן הגיעו למרגלות הר החושך אחרי יומיים, בשלב הזה כבר הספיקה סערה לעבור על התוכנית שוב ושוב עם הלוחמות. הצעות הועלו, הסתייגויות נשמעו ורעיונות שונים נשקלו אבל בסוף התוכנית הייתה מוסכמת על כולן: אין מנוס מלקחת את נחשול אל ההר, רק באמצעות התנועות והקולות שלו הן יוכלו לדעת איזה עקרביש לתפוס. הן ילכדו את העקרביש ואז יגררו אותו חי במדרון. ברגע שיגיעו למטה יבקעו את גולגולתו של הייצור וימהרו עם הפעוט בחזרה אל אזדרכת שהקרון שלה מחכה בתחתית ההר. הפראים לא אמורים לרדוף אחריהם למרחק כה גדול, אבל הן סיכמו ליתר ביטחון שבמקרה הצורך תשחרר אזדרכת אחד משני הסוסים שלה, תעלה על גבו עם נחשול ותדהר איתם כשהיא משאירה את הקרון שלל לפראים. אזדרכת, שנותרה לוחמת בכל רמ"ח אבריה, תרגלה כמה פעמים את השחרור של הרתמה מהסוס וגם קשרה אוכף למהיר מבין השניים.
הן נפרדו מאזדרכת למרגלות ההר והאיצו בסוסים שלהן בלי להביט לאחור, בהתחלה היה השיפוע מתון והסוסים התקדמו בקלות יחסית על צידו של המדרון. מהר מאד הפך המדרון לתלול יותר ויותר ומוקדם ממה שחשבה נאלצה סערה להורות להן לעצור.
הר החושך, למרות שמו, מכוסה עשב ירוק שסלעים אפורים מבצבצים ממנו. העשב הופך את המדרון לחלקלק ולמרות שלא התרחקו מאד – עדיין אפשר היה להבחין בדמותה של אזדרכת עומדת לצד הקרון בתוך משטח ירוק של עשב ? היה ברור שאין טעם להמשיך הלאה על גב הסוסים. המשך המדרון היה כה תלול עד שאין טעם לעלות עליו עם סוס, אולי חומי שלה יצליח לטפס עוד כברת דרך, אבל כשיגיע הזמן לעזוב במהירות, דהירה מהירה במדרון כזה תסתיים בנפילה של הסוס עם הרוכבת והרבה עצמות מרוסקות.
נחשול היה קשור לגבה של כלנית במין מנשא ששימש קודם את אזדרכת. כשירדו מהסוסים ביקשה סערה את הפעוט מכלנית, היא החזיקה אותו בזרועותיה זמן מה ואז נאנחה בקול. "הוא שם", היא הצביעה לכיוון שבו צוק גדול ואפור חסם את שדה הראייה.
הבעה קודרת התפשטה עכשיו גם על פניהן של שיבולת וכלנית, ביומיים האחרונים לימדה אותן אזדרכת כל מה שיכלה על ההר.
הדרך אל הצוק הזה עברה על פני 'הסכין', מין התרוממות קרקע שנשחקה עם השנים עד שנותר מין מעבר צר וארוך שמדרונות תלולים משני צידיו, אין אפילו אפשרות לשתי לוחמות ללכת זו בצד זו על פני 'הסכין' ואין שום מקום להסתתר אם יבחינו בהן.
ליד הצוק יש כמה וכמה מערות שבהן מתגוררים פראים, אזדרכת הצביעה עליהן אתמול בשבילן. אז, כשעמדו והשקיפו מרחוק, לא היה שום דבר מאיים בכמה כתמים כהים על פני האפור והירוק של הר החושך. ממילא אי אפשר היה לראות פראים ממרחק כה גדול. עכשיו, כשהן קרובות מאד למקום המסוכן ביותר בהר כבר היה קשה להעמיד פנים אמיצות וסערה החליטה שאם ימשיכו לעמוד במקום ולהרהר בדבר יאבדו את אומץ ליבן לגמרי.
"קדימה", היא התחילה לצעוד לכיוון הצוק, מכניסה בטחון לצעדיה ככל שיכלה. לרוע המזל בחר נחשול דווקא ברגע הזה כדי לטנף את המנשא שלו. היה עליהן לעצור ולנקות אותו באגודות עשב שקטפו מבין הסלעים האפורים ורק אז להמשיך בדרכן.
המעבר הצר היה קרוב ממה שציפו ועכשיו היה עליהן לצעוד בזו אחר זו, נעזרות בחניתות שלהן כדי לשמור על שיווי משקל בעודן כושלות על פני הסלעים המשוננים. כלנית הפכה את המנשא של נחשול כך שהיה תלוי מצווארה מטה, אם הייתה משאירה אותו על גבה הוא היה עלול להתחלק מהמנשא מטה וליפול, עכשיו היה עליה להיזהר שלא תגרום לו להתנגש באחת מבליטות הסלע המזדקרות. כשסערה שהלכה בראש, הגיעה לקצה היא הושיטה יד וסייעה לכלנית לעבור את הצעד האחרון ואז פנתה לסייע גם לשיבולת. שיבולת הקטנה סחבה איתה את הרשת שהכינו כדי ללכוד את העקרביש, כיצד הן ישאו אותו חי ומפרפר על פני המעבר הזה? סערה דחקה את המחשבה מראשה ואחרי מנוחה קצרה, כשכולן עומדות בשתיקה ונמנעות האחת מעיני רעותה, הן המשיכו ללכת.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שבה הרגישה סערה את דקירתם של מבטים בגבה, כל מנהיגה מרגישה את התחושה הזאת כשעיני הכפופות לה נשואות אליה ואורבות לכל טעות שתעשה. היא הלכה בנחישות, נעזרת בחנית כדי לייצב את עצמה על פני השביל שהפך להיות תלול יותר ויותר, היא ידעה שאסור לה להראות שום סימן של חולשה או פחד, ששתי האחרות זקוקות עכשיו למנהיגותה כדי לצעוד לעבר הסכנה המחכה להן. אולי לכן, כשהגיעה לסופה של אחת העליות, לא עצרה כדי לבדוק את השטח אלא המשיכה לצעוד עוד צעד אחד מיותר ומצאה את עצמה עומדת בגלוי מול אחת המערות מרחק של שלוש מאות צעדים לערך מקבוצה של פראים. למזלה הפראים לא השגיחו בה, כפי שציינה אזדרכת, עקיצת העקרביש מותירה אותם כמעט נטולי בינה. המערה הייתה רחוקה למדי ובכל זאת אפשר היה לראות את הגופים החומים של הפראים יושבים עירומים בפתח המערה. היא הצליחה להתכופף בזמן ולסמן בעיניים מורחבות לשתי האחרות שקפאו מיד במקומן. אחר כך, באיטיות זהירה, הציצו שלושתן מעבר לאחד הסלעים וסקרו את המערה וסביבתה.
במבט ראשון, אי אפשר היה להבחין בהבדל בין הפראים של הר החושך לאלו של הביצה, אם כי הפראים שבביצה לפחות לבשו אזור חלציים כלשהו ואלו שעל ההר לא הוטרדו כנראה מזוטות שכאלו. מבט בוחן יותר גילה שהאנשים העירומים אינם מדברים זה עם זה ושום קולות לא נשמעו מכיוון המערה. לפתע הופיעו שני גברים מעברו המרוחק של המדרון, נושאים חניתות עץ ארוכות שיצורים כלשהם, אולי חרדונים, משופדים עליהן לעשרות. עכשיו נשמעו צעקות כשכול שוכני המערה התגודדו סביב השלל. בהתחלה ראו הלוחמות רק גברים שזכרותם מתנדנדת בעודם רצים לחטוף להם מהציד, אחר כך נשמעו צעקות מתוך המערה ושתי נשים, הולכות כפופות עד זחילה כמעט וילדים בזרועותיהן יצאו אחרי הגברים והצטרפו להמולה. "עכשיו ההזדמנות שלנו", לחשה שיבולת, "הם לא ישימו לב אם נרוץ עכשיו ונעקוף אותם".
סערה נטתה להסכים, היא החלה להזדקף כדי לצאת ממחסה הסלע ואז התכופפה בחזרה, הבהלה לופתת את ליבה כמו צבת של קרח. היא ראתה איך הפראים כולם מסתובבים לכיוון המערה וכורעים ברך מול שני מחושי ענק שהופיעו בפתח. אחת החניתות, עדיין עמוסה באותם יצורים שאי אפשר היה לדעת אם הם אכן חרדונים או לא, נזרקה אל הקרקע מתחת לשתי צבתות הענק. הצבתות אחזו בחנית והרימו אותה אל על, נושאות את התקרובת המבחילה אל פיו של היצור.
"תני לי אותו", לחשה סערה לעבר כלנית שהביטה בה המומה, סערה לא חיכתה עד שכלנית תבין, היא הושיטה את ידיה ואחזה בנחשול שבתוך המנשא, היא הכריחה את עצמה להתרכז. בעיניים עצומות למחצה ושפתיים חשוקות החזיקה בפעוט מבלי להוריד אותו מגבה של כלנית ואז הנהנה בהקלה.
"זה בסדר", לחשה לשתיים האחרות, "העקרביש הענק הזה הוא לא זה שאנחנו מחפשות, אנחנו צריכים לפנות לכיוון ההוא".
"את מתכוונת.. לשם?", שאלה שיבולת בקול רועד וסערה זקפה את ראשה והביטה במקום שאליו הצביעה ידה הרועדת של שיבולת.
מעבר לקפל קרקע, מחושיו זקורים ושתי עיניו האדומות סורקות את הסביבה הופיע עקרביש שני, גדול כמעט כמו זה שבמערה. לפי תנועותיו של נחשול לא היה ספק, זה היה העקרביש שחיפשו. "אנחנו אמורות לקשור אותו ולקחת אותו למטה כן?", כלנית ניסתה להתבדח אבל גם קולה רעד וסערה הבינה שהמשימה שלהן הגיעה לסופה.
"למעבר", פלטה קצרות , היא הכריחה את עצמה לתת לשתי האחרות לרדת ראשונות ורק אז לבוא בעקבותיהן. אי אפשר לפרוץ בריצה בשביל התלול והמתפתל אבל הן מיהרו ככל יכולתן, כושלות על גבי האבנים ומתעלמות מחבטה כואבת בירך או קרסול שהתעקם. סערה הביטה לאחור והחניקה יללת פחד, העקרביש היה בעקבותיהן, מחליק ללא קול על פני המדרון במהירות גדולה, גדולה מדי מכדי שיוכלו להמשיך ולברוח ממנו, הן הגיעו למקום שבו הסתיימה הירידה התלולה במדרון מתון ורחב, המעבר הצר שהן כינו "הסכין" היה מרוחק כמאתיים צעדים מהן, כשיגיעו אל המעבר הזה יצטרכו להאט ולעקרביש לא תהיה בעיה לזחול על פניו ולטרוף אותן בזו אחר זו, סערה צעקה לשתיים לעצור.
"נילחם בו כאן", היא פקדה עליהן. היה רגע של שתיקה, היא שאלה את עצמה אם תראה את מי מהן פורצת בריצה ומשאירה אותה מאחור ואז חזרו שתי הלוחמות והתייצבו לצידה. שלושתן פנו אל הצוק ממנו ירד עכשיו השרץ הענק, עין אדומה אחת שלו מכוונת כלפי המדרון והשנייה מביטה בלוחמות.
"לכוון חניתות", סערה ידעה שהרעד מורגש בקולה והיא היטיבה את אחיזתה במוט החנית, "אתן רואות את האבן השחורה שם בקצה הירידה?", שאלה אותן ומבלי להמתין לתשובה המשיכה, "כשהוא יגיע לשם נשליך עליו את החניתות ביחד ואז", היא עצרה לנשימה עמוקה, "הסתערות חרבות".
כלנית נעה באי נוחות, ככל שהיצור התקרב אליהן כך גברה השפעתו ונחשול החל להתפתל במנשא שעל גבה ובהחלטה מהירה היא הסירה את המנשא והניחה אותו על הקרקע כשהילד, חסר שקט וממלמל, בתוכו.
לא היה צריך לחכות הרבה, העקרביש לא האט לרגע, כלנית רק הספיקה לחזור לעמדת הקרב שלה והיצור הגיע כבר אל האבן השחורה שעליה הצביעה קודם סערה.
"עכשיו!", צרחה סערה ושלושתן השליכו את החניתות אל היצור, לרגע אחד הוא עצר במקומו, שלוש מוטות עץ בולטים מהגוף השחור דמוי החבית ואז, כאילו אינו חש בכאב המשיך הייצור הענק להתקדם.
"חרבות!", פקדה סערה ושלפה את שלה, בזוית עינה ראתה את עיניה המורחבות מאימה של שיבולת אבל הבחינה בכך שלמרות פחדה שלפה הלוחמת את חרבה ולא קפאה על מקומה, גם כלנית לא אכזבה והלהב המעוקל של החרב שלה התנוצץ מצידה השני של סערה.
"להסתע..", קולה של סערה נדם באמצע הפקודה כשזנבו הדק של חץ הופיע פתאום בתוך אחת העיניים האדומות, המרושעות.
בעוד אד לבן נפלט ממנו, קרסה רגל מפרקית אחת ואחריה עוד אחת והיצור התמוטט על צידו בעשב הירוק. רגע אחד אפף נחשול לבן את הפעוט השוכב על האדמה ואז התפוגג ,ידיים קטנות החלו להיאבק במנשא הבד ופניו הכועסים של נחשול הופיעו בעודו מנסה לקום על רגליו.
כמה צעדים מאחוריו עמדה אזדרכת והקשת שלה בידיה, למותניה חגורת עור שחרב ארוכה תלויה ממנה ועל גבה אשפת חיצים. היא לא הביטה בלוחמות אלא בילד הקטן שעל העשב וחיוך על פניה, לא חיוך של ניצחון אלא של מין השלמה יגעה.
"קחי אותו", היא אמרה, פונה אל סערה דווקא במקום אל כלנית והחוותה בסנטרה על נחשול. במקום לגשת אל הילד הקטן, הכניסה אזדרכת את כף רגלה בארכובת הקשת ודרכה אותה שוב.
יללות זעם מכיוון הצוק גרמו לשלושתן להתעשת באחת, סערה אספה את נחשול בזרועותיה ומיהרה אל אזדרכת, "את באה איתנו", היא אמרה בתוקף, אזדרכת פתחה את פיה לומר משהו ואז נמלכה בדעתה, היא פנתה והחלה מדדה בעקבות שתי הלוחמות האחרות כשסערה, אוחזת בנחשול הנאבק, הולכת במאסף ומביטה חליפות אל המעבר ואל הצוק.

"אני מניחה שלא העליתי על דעתי שהם מכירים עוד דרכים", אומרת סערה לצאלה. היא מביטה בנחשול שהבעה נחושה על פניו והוא אוחז בידו של אלמוג ומנסה בכוח למשוך אותו אל הרצפה. אלמוג השמיע את אותם קולות מגומגמים והחיוך על פניו נשאר קבוע. אי אפשר לשפוט לפי החיוך עם נחשול מרוצה כי הוא מחייך תמיד, אבל הן צאלה והן סערה ידעו שאם יש משהו שחסר לנער במצבו של אלמוג הרי זהו יחס מכל סוג שהוא. אי אפשר להכחיש, אלמוג בהחלט מקבל הרבה התייחסות מנחשול, עכשיו הפעוט עבר לרגלו של הנער וחיבק אותה בכל כוחו, מנסה ככל הנראה להפיל את אלמוג ארצה.
צאלה מחייכת לנוכח המחזה משובב הנפש אבל קולה נשאר שטוח וחסר גוון כשהיא שואלת, "אז מתי ראית את הפראים?"
"שלכת ראתה אותם", מודה סערה, "הם היו חכמים יותר ממה שציפינו והגיעו מסביב, אמנם העיניים שלהם היו ריקות וההבעה על הפנים שלהם..", היא משתתקת, נזכרת בפניו האטומות של הפרא שהתנפל עליה, הבעה שלא השתנתה גם כשהחץ של אזדרכת פילח את החזה השחום. היא עצמה התקשתה להילחם כשילד מתפתל אחוז בידה האחת אבל סייעה ככל שיכלה עם החרב שלה בעוד אזדרכת עושה שמות בפראים עם זו שלה.
"אבל יצאתן בשלום מהמתקפה הזאת", אומרת צאלה, "שלושתכן".
"כן", מהנהנת סערה, "היינו באמצע הדרך על הסכין.. המעבר הצר הזה, כשהגיעו כל השאר", דמעה זולגת מעינה והיא נסערת מדי מכדי לנגב אותה, צאלה אינה אומרת דבר, היא מחלצת את רגלו של אלמוג על ידי כך שהיא אוספת את נחשול בזרועותיה ומתיישבת איתו על כיסא, אלמוג פולט עוד אחד מהקולות חסרי הפשר שלו ומקרב את פרצופו אל זה של הילד הקטן. נחשול לא מחמיץ את ההזדמנות ותופס באפו של הנער.
"די כבר נחשול", נוזפת בו צאלה ומחזירה את תשומת ליבה אל סערה. סערה מרגישה מגוחכת, היא, מנהיגת הלוחמות, עומדת ומזילה דמעות מול מבטה המבין של האישה המבוגרת כאילו הייתה הילד השלישי בחדר.
"הם היו המונים", היא לוחשת, "זחלנו על פני הסלעים והגענו לצד השני, זה היה עניין של ריצה די ארוכה עד שנגיע לסוסים ולקח לי קצת זמן לגלות שאזדרכת נשארה באמצע המעבר".
היא מספרת איך הביטה בה האישה גדולת הקומה והצביעה במבט חמור לעבר המקום בו השאירו את הסוסים, את ההבנה שלא תספיק לחזור ולהכריח את אזדרכת לבוא איתן ויותר מזה, את האמת המרה שאזדרכת צודקת וזהו הפיתרון היחיד. הרי אם ימותו שלושתן על ההר יהיה זה גם קיצו של נחשול הפעוט והמאמץ כולו היה לשווא. ואז מיהרו שלושתן בריצה לעבר הסוסים, הסוס החום של אזדרכת היה קשור שם יחד עם האחרים והן דהרו למטה אל הקרון.
"אבל לא לקחתן את הקרון איתכן", אומרת צאלה.
"לא", מושכת סערה באפה, מנסה להשתלט על הדמעות,"לקחנו רק מה שיכולנו והשארנו את הקרון שלל לפראים. תיארנו לעצמנו שזה יאט אותם".
"אז את בטוחה שאזדרכת נהרגה שם על ההר?", שואלת צאלה, "אולי היא הצליחה להינצל".
סערה מניעה בראשה לשלילה, אחרי רגע ארוך היא נשברת ומספרת לצאלה את האמת, כיצד אחרי שעלו על הסוסים העבירה את נחשול לידיה של כלנית ורכבה בחזרה עם הסוס החום של אזדרכת. כיצד ראתה את הפראים זוחלים על פני המעבר הצר ואזדרכת כבר לא נראתה יותר. היא השאירה את הסוס החום ודהרה בחזרה, מקווה שהפראים ירדפו אחרי הסוס כדי לטרוף אותו ובכך תקנה עוד זמן לה ולחברותיה.
"זה שונה נכון?", אומרת צאלה וסערה זוקפת את ראשה בשאלה, על הרצפה מתגלגלים כעת אלמוג ונחשול במאבק ועושה רושם שהפעוט בן השנתיים מביס את הנער. עד כמה שהוא גבוה ורחב, אלמוג הוא עדין מאד וסערה רואה שהוא מגן על פניו מפני הידיים הקטנות שמנסות כנראה לתלוש לו את האף אבל איכשהו, למרות בינתו המוגבלת, הוא נזהר מאד מלפגוע בפעוט.
"זה שונה כשנלחמים בבני אדם", מסבירה צאלה. עווית חולפת על פניה של סערה, "בני אדם?", היא שואלת.
"הנה תראי את שיבולת", אומרת צאלה, "היא כבר אינה רוצה להיות לוחמת נכון?", סערה מהנהנת קדורנית ומוסיפה, "גם כלנית כבר לא רוצה להמשיך במסעות איתנו, עכשיו היא רוצה להיות ציידת טרולים.
"ולמה זה לדעתך?", שואלת צאלה, "די כבר נחשול", היא שוב מפרידה בין בנה לבין הפעוט שמציק לו אבל חיוך סלחני מאיר את פניה.

זה היה בדרך חזרה ממחנה החורף, השיירה נסעה על פני המישור הגדול שהפריד בין הרי המזרח ובין עיר הבירה, למעשה אפשר היה לראות כבר את החומות הבצורות כמו פס כהה על פני הכחול של ההרים במרחק. קצת לפני רדת הערב פגשו בעגלה גדולה, נהוגה בידי שני שוורים, שעליה, מונחת בפישוט איברים, הייתה גופתו של טרול. כמובן שמנור מיהר בריצה לעבר העגלה והרבה טפיחות על השכם וקולות שמחה נשמעו כשהתברר ששניים מהציידים שתפסו את הייצור המכוער רכבו בעבר עם מנור בהרים. בעוד הם מקנטרים אותו על כך שכיום הוא מקבל פקודות מנשים, הקיפו הלוחמות את העגלה וסקרו את שריריו הכבדים של הטרול ואת ראשו הסלעי.
"מתעניינות בו?", צעק אחד הציידים לעברן, "חבל מאד, הוא שלנו".
"באמת חבל ", השיבה חבצלת, "לעומתך הוא פשוט יפהפה ".
"קוטלת שרצים", השיב הצייד בלעג,"אני אקבל עשרים מטבעות זהב בשביל הגופה הזאת, מה את תקבלי בשביל החרקים שאת תופסת?"
שלהבת השיבה לו שעשרים מטבעות זהב זה תשלום מועט מדי בשביל הזונה שתסכים להתמסר למכוער כמוהו אבל סערה ראתה שמשהו כמו נטרק בפניה של כלנית באותו ערב. הן הגיעו אחרי יומיים לעיר הגדולה. כרגיל הייתה פרידה עמוסת דמעות וחיבוקים מהמשפחות שלמדו להכיר במהלך השנה. סערה שמה לב שבין אם מצבו של ילד הוטב מאד במהלך המסע ובין אם רק השתפר קלות עדיין היו האימהות כולן אסירות תודה ונרגשות. האבות ניסו להסתיר זאת אבל ראו שגם להם קשה הפרידה מהלוחמות שעשו איתם מסע כה ארוך. אחר כך פנו כולן אל הארמון לדווח על קורות המסע לצאלה ולקבל את שכרן השנתי.
כלנית הביטה בעשר המטבעות שבידה, חצי ממה שהייתה מקבלת עבור טרול אחד ובקול רם הודיעה שנמאס לה. "אני יכולה להילחם לא פחות טוב מכול גבר", אמרה, "והוכחתי את זה".
זה היה נכון, בקרב על הר החושך הפילה החרב שלה לפחות שלוש פראים. סערה ניסתה לומר לה שחבל לבזבז את הכישרון שלה, "רק את גילית את העקרביש שעקץ את גבעול", כמעט והתחננה לפניה, "אפילו אני הייתי מחמיצה את התנין ההוא." אבל כלנית ענתה לה שכנראה לכישרון הזה אין הרבה ביקוש אבל לחרב שלה יש.
עם שיבולת הייתה בעיה הפוכה. עוד כשחזרו מהר החושך, רוכבות בקור המקפיא של ההרים במאמץ להשיג את השיירה, לא הפסיקה שיבולת למלמל, "אנחנו אמורות לעזור למסכנים האלו". שיחות השכנוע וההטפות שבאו לאחר מכן לא הזיזו אותה מדעתה. גם שיבולת צדקה, כל אחד מהפראים שהרגה היה קורבן של עקיצת עקרביש, הכשרתה כיוונה אותה להציל אנשים בעלי מבט בוהה שתודעתם נלקחה מהם, לא לנעוץ בהם חרב.

"אולי", מסננת עכשיו סערה, "אם היית יכולה לשלם על מסע של שנה את הסכום שמשלמים על טרול מת אחד, לא הייתי מפסידה את כלנית". היא ידעה שצאלה יכולה לנזוף בה על דבריה, המלך לא חייב לשלם עבור המסעות האלו בכלל, אם יישמע שהלוחמות הפכו חצופות מדי..
"את לא הפסדת אותה", נאנחת עכשיו צאלה," את גם לא אשמה בכך ששיבולת לא רוצה להילחם יותר", היא מחייכת עכשיו אל סערה, החיוך העצוב נראה לה מוכר במקצת, מזכיר את החיוך האחרון שראתה על פניה של אזדרכת.
"הביני", אומרת עכשיו צאלה,"בסופו של דבר עשית עבודה נהדרת במסע הזה", סערה המופתעת פותחת את פיה במחאה אבל צאלה ממשיכה, "אפילו אזדרכת איבדה שתי לוחמות על הר החושך, את איבדת אחת. זה שכלנית ושיבולת בחרו לעזוב את השליחות שלהן?", היא מושכת בכתפיה, "זה כבר לא תלוי בך, הן חזרו בשלום וגם הוא", שוב היא מתכופפת להרים את נחשול שמתעקש להציק לאלמוג, אלמוג מצידו שרוע על הרצפה הקרה, החיוך הקבוע על פרצופו והוא משמיע קולות צורמניים שיכולים להתפרש אולי כסוג של צחוק.
"אנחנו נשים", ממשיכה צאלה,"לגברים זה מאד פשוט להראות הישגים: כמה טרולים תפסת, כמה פרוות שועל יש לך", היא מרימה את נחשול ומחייכת אליו ואז נרתעת אחורה כשידו שוב נשלחת אל העגיל שלאוזנה. "אני זוכרת אותו כשיצאתן לדרך", היא אומרת עכשיו,"רפוי כמו בובת סמרטוטים, תראי אותו עכשיו, הנה משהו שאי אפשר למדוד".
"ובכן יש עוד בשורה לא נעימה", אומרת לה סערה, "גם אני פורשת". היא רואה את התדהמה על פניה של צאלה ומושכת בכתפיה," הדבר האחרון שאמרה לי אזדרכת, המילים האחרונות שלה היו 'קחי אותו', היא סמכה עלי שאדאג לנחשול ואני מתכוונת להצדיק את האמון שלה בי. אני לא אוכל להיות לוחמת וגם לגדל את נחשול".
צאלה מהנהנת,"מחויבות, תכונה נאצלת", שוב אי אפשר לדעת אם היא רצינית או מדברת בציניות, "ואיך בדיוק תתפרנסי כשילד קטן תלוי על צווארך?"
"אזדרכת הצליחה", אומרת סערה, "כלומר היא התכוונה.."
"אזדרכת כבר צברה לה לא מעט ממון", קוטעת אותה צאלה, "ככה זה כשאת לוחמת במשך שנים, בלי לבזבז כלום כמעט בזמן המועט שבין משלחת אחת לשנייה. חוץ מזה, אין לי הרבה מנהיגות עם ניסיון כמו שלך, בטח לא כאלו שהיו על הר החושך וחזרו בחיים, את יוצאת למשלחת הבאה".
"ומה יהיה על נחשול?", שואלת סערה, "מי ידאג לו?"
"מי באמת?", עונה לה צאלה בפשטות, אלמוג שוב קם על רגליו ונחשול כנראה כועס על כך ומנסה שוב למשוך אותו לרצפה.
"אבל השר לא..", מגמגמת סערה כשההבנה מחלחלת בה.
"השר לא מתעניין באלמוג", אומרת צאלה ביובש, "ולכן אין שום סיבה שיתעניין באח הקטן שלו", סערה יודעת שזאת פחיתות כבוד בשביל בת אצילים לשתף לוחמת בחיי הנישואין שלה ולכן שותקת.
"יש לי כאן את כול מותרות הארמון", ממשיכה צאלה, "המשרתות סרות למצוותי וכלום לא יחסר לילד הקטן", היא מלטפת את הראש הפרוע בחיבה, "וחוץ מזה, גם אני חייבת משהו לאזדרכת", היא מחווה בסנטרה על אלמוג שעומד עכשיו חסר אונים כשהפעוט שוב מחבק את רגלו, "לפני שהיא צדה את העקרביש ההוא אלמוג לא יכול היה לעמוד אפילו ".
סערה מהרהרת רגע, "כולנו", היא אומרת, "כל הלוחמות.."
"תתגעגעו אליו?", שואלת צאלה, "כן אני מבינה, אתן מוזמנות לבוא ולבקר אותו בכל עת כשאתן בעיר."
סערה מהנהנת ואז פונה ויוצאת מהחדר, היא שומעת את הבריח נטרק בעקבותיה וצועדת במסדרון המקומר, צאלה צודקת, אין עתיד טוב מזה לילד הקטן, בוודאי שסערה לא תוכל להעניק לו את מה שעומד לרשותה של אשת שר, למה אם כן היא מרגישה כאילו נוצקה עופרת ברגליה? לביאה שממתינה לה בקצה המסדרון מביטה בה במבט שואל, היא פותחת את פיה להסביר אבל אז נשמעת צווחה מהחדר הסגור ומטר של דפיקות ניתך על דלת העץ כשנחשול מבין לפתע שסערה איננה איתו בחדר.
"אני..", מתחילה סערה להגיד ואז נחנק קולה והיא מניחה את ראשה על שריון הכתף של סגניתה שמצידה מחבקת את כתפיה של המפקדת שלה. לביאה לא הגיעה למעמד של סגנית רק בגלל שהיא מיומנת בגרזן הכפול שלה. סערה יודעת שהיא יכולה לסמוך על לביאה שלעולם לא תספר על הרגע שבו בכתה המנהיגה בזרועותיה כמו ילדה קטנה והמשיכה לבכות עוד שעה ארוכה לאחר מכן כתפיה מזדעזעות שוב ושוב כאילו איננה מסוגלת לחדול.

[מאת]

תגובות