- This topic has 19 תגובות, 7 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 11 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
דוני התקדם לאיטו, כמעט בהיסח הדעת לכיוון מערות המוות.
הוא היה רעב אך חשש מעט מהשאלה הקטלנית.
לפתע מצא עצמו בוהה לתוך פתח אפלולי, אשר נפער למרגלות הגבעה היחידה שעל היבשת.
אגדות רבות סופרו תמיד סביב המדורה, כיצד יצרו האלים את היבשת מן המים ואיך בטיפשותם הביאו על עצמם תושבי היבשת את קללת המערות.
דוני כבר לא היה ילד קטן והזקנים לא תמיד הצליחו לשכנע אותו בסיפוריהם המופלאים,
רק לפני חודש ניצח בתחרות המרתון השנתית, כאשר הקיף בריצה את כל היבשת בפחות מיום ולילה.
חייב להיות הסבר אחר לכל זה, תמיד חשב בלבו.
מחשבותיו נקטעו כשפתאום הגיע הריח לאפו, הוא שכח את כל חששותיו וצלל לתוך הפתח האפל.
עיניו שלא הספיקו להתרגל לחשכה לא עצרו בו מלמצוא את הגומחה בקיר.
ושם, שם חיכתה לו הארוחה הגדולה פירות טריים ועסיסם אשר לצידם נתחי בשר צלוי וחם, בדיוק במידה עם הרוטב שכל כך אהב.
בבת אחת נהיה מודע לרעב ששידרה בטנו, והוא הרי לא התכוון לאכזב את בטנו המקרקרת.
הגומחה הקטנה התרוקנה במהירות ודוני לא עצר ולו לרגע קט גם כאשר שמע את נקישות המנעול מאחור.
לאחר שהשביע את רעבונו, פנה לכיוון היציאה וחיפש את השאלה.
הפתח שדרכו נכנס היה עתה נעול בסורגי פלדה צפופים אשר לא ניתנים להשמדה.
אנשי היבשת כבר מזמן הכירו בעובדה זו, ואף על פי כן קם בכל דור הספקן, שמנסה ללא הצלחה לשבור את הסורגים. דוני לא היה אחד מהם.
הוא ניגש ישירות לשער ובחן את המנעול.
המנעול נראה כמו קופסה בינונית אשר בה שלושה חורי הצצה כאשר הציץ לתוך כל אחד מהחורים יכול היה להבחין רק בחלק ממנגנון הנעילה.
חייב להיות עוד חלק לחידה, חשב לעצמו.
הוא הסתכל סביב ומצא על הרצפה חלקי מתכת מוזרים בצורות שונות.
מיד התיישב והחל לנסות ולחבר אותן אחת לשניה בעזרת הזיזים שבלטו מכל אחת מהן.
החידה הייתה הפעם באמת קשה, הוא זכר שעוד בתקופת ילדותו היה שומע את סיפורי הגבורה של הזקנים כיצד הצליחו לפצח חידות בלתי פתירות ולפענח ביטויים בלתי מובנים.
דוני לא התרגש מסיפורי הלל אילו, מעולם לא חזרה אותה חידה פעמיים כך שלא היה טעם להקשיב לקשקושי הזקנים. ובכל אופן החידה שלו הייתה קשה שבעתיים מכל חידה ששמע מפיהם.
מה הטעם להקשיב לזקנים הרי משנה לשנה החידות נעשות קשות יותר ויותר והזקנים הטיפשים היו נלכדים ומתים. ברור שאין באפשרותם ללמד אותו דבר שאינו יודע כבר.
הוא סיים לחבר את חלקי המתכת והשחיל כל מפתח למקומו בקופסת המנעול, נשמע רעש קל והסורגים נבלעו בקיר.
מיד יצא מן המערה ופזז לעצמו על בטן מלאה כשהוא בוחן את יופי הטבע אשר לא עניין אותו בבואו לפני הארוחה.
לאחר זמן מה כשבטנו הוקלה במידה המספקת שם פעמיו לכיוון הכפר.
כבר מרחוק ניתן היה לראות כי משהו אינו קשורה.
הוא האיץ את צעדיו וכשהתקרב התחיל להבחין באנשים מתרוצצים הלוך ושוב.
מוזר מאד מעולם לא ראיתי את הכפר במצב כזה, חשב לעצמו.
המרחק התקצר מרגע לרגע וניתן היה לשמוע כעת אנשים צועקים ומחלקים פקודות לכל הסובב אותם ללא אבחנה.
העניין נראה לו מאד חשוד והוא פתח בריצה קלה לכיוון הכפר למרות בטנו המלאה.
כל הכפר המה ורעש, אך צעקה אחת נשמע בברור מעל כל בליל הצרחות האחרות "האלים באים, האלים באים" הם צרחו.
הנה ראה פתאום את הנגר שגר לידו מגיע לכיוונו בריצה, "מהר כולם לכיכר" צעק.
דוני החליט הצטרף לשאר ההמון בכיכר ונאלץ לפלס לעצמו דרך בקהל הגדול כדי לקבל נקודת תצפית טובה יותר על הבמה.
"מי היה מאמין שיום זה יבוא" צעק אחד לידו "סוף סוף נדע מה המשמעות של הכל" ענה חברו.
הייתכן חשב דוני האם סיפורי הזקנים נכונים והאלים הגיעו להחזירם ליערות המרחביים האין-סופיים כמו באגדות?
בעודו חושב נשתררה דממה כאשר זוג יצורים הופיע על הבמה המרכזית.
הקהל זז אחורה כגוף אחד בתדהמה אך דוני חשב שהם לא היו מוזרים כל כך למראה, אמנם גופם היה רזה וגבוהה בהרבה מן הממוצע ואכן עורם היה חלק וללא שערות אך חוץ מזה לא ראה הבדל מהותי.
האלים החלו לדבר:
"שלום לכם תושבים יקרים, אין אנו מתכוונים להרע לכם.
אנו הקוראים לעצמנו בני-אנוש שלטנו בכוכב זה הנקרא בפינו ארץ מזה אלפי שנים.
אך בעוד אנו פורחים ומשגשגים שאר מני החיים בכוכב זה לא זכו להזדמנות נאותה לפתח תרבות משלהם.
ולכן החלטנו לעזוב כוכב זה ולאפשר לאחרים כמותכם מה שהתאפשר לנו בראשית הדרך.
אנו מצטערים כי עקבנו את התפתחותם הטבעית, אך ניסינו לכפר על כך בעזרת האצת תהליך האבולוציה ולצייד אתכם בחוכמה הנחוצה להגדיל את סיכוייכם לשרוד כתרבות על כוכב זה.
אתם הנקראים בפינו קופים נבחרתם למטרה זו.
היו שלום ובתקווה שנפגש ביום מן הימים אי שם בין הכוכבים."
מיד עם סיום הנאום נעלמו האלים המוזרים והתושבים מצאו עצמם עומדים באמצע יער עבות ללא קצה.הזקנים צדקו חשב לעצמו דוני כשהוא מגרד את פרוותו.
-
-
הרעיון מגניב (אם כי ממוצה משהו). הערות הביצוע הן בעיקר טכניות: ריבוי אנטרים, שיוצר פסקאות של שורה אחת; חוסר סימני פיסוק (בעיקר מרכאות ופסיקים); משפטים באותו המשקל (זה מגניב בשירה אבל בסיפור זה יוצר הרגשה של מונוטוניות).
כל אלה מתווספים לבעיה העיקרית, והיא התחושה שפשוט רצת עם הרעיון. היה לך רעיון, לא היתה לך הסבלנות להשקיע בו מספיק. מיני משפטים המתחילים ב"לפתע", למשל, או משפטים הכוללים התרחשות קריטית במספר מינימום של מילים (התיאור של פתרון החידה כדוגמה) ממש יוצרים הרגשה של "עזבו אותי מסיפור, יש לי פואנטה להגיע אליה". וכשאתה מגיע אליה היא לא פואנטטיבית כי לא היה מספיק סיפור קודם (וגם כי היא קצת צפויה).
חוץ מזה יש דברים שלא ממש סיימת, אולי מאותה סיבה – מי אמר משהו על מפתחות? השארת אותנו עם מנעול עם חורים וכמה חלקי מתכת, שפתאום הפכו למפתחות שהחליקו למקומם הנכון. איזה מקום נכון? היה שווה להשקיע יותר בתיאור החידה. גם בסיום יש חוסר עקביות מסויים – המשפט "אתם המכונים בפינו קופים נבחרתם…" קצת בעייתי, כי לפני זה הובן כי ההזדמנות ניתנה לכל הגזעים על כדוה"א. דברים קטנים כאלה.בכל אופן, סליחה על הקטילה. יש גם דברים מאוד חיוביים ("דוני לא היה אחד מהם", למשל, או מה שהוא חושב על זקני הכפר). אני מקווה שהביקורת הייתה גם בונה ולא סתם קוטלת. שוב סליחה. סך הכל – לא רע בכלל ויש פוטנציאל.
-אבישי
-
-
-
זה לא בדיוק משפטים מאותו משקל, אלא מאותה צורה. האפקט בעצם נוצר ע"י האנטרים:
טה טה טה טה, טה טה טה טה טה.
טה טה טה טה טה, טה טה טה טה טה.
טה טה טה טה טה טה.במקום –
טה טה טה טה, טה טה טה טה טה. טה טה טה — טה טה, טה, טה. טה.
טה טה טה טה: טה טה, טה.מקווה שהבהרתי עצמי (אנטר אחרי כל שורה, משפטים מצורת התחלה-פסיק-סוף).
-
-
-
מונוטוניות – כיוון שכל פסקה היא בעצם משפט מאותה הצורה:
שמוליק הלך כהרגלו אל גן הילדים.
לפתע ראה ילדה רצה בוכה החוצה.
עוד אחת חשב שמוליק בלבו כשהוא עובר על פניה ומחליק על קליפת קוקוס.אני בהיר?
וחוץ מזה, אני מסכים עם בוג'י בנקודה הזו.
וחוץ מחוץ מזה, אולי תקטול אותי בביקורת גומזת על הסיפור שלי במקום? זה יהיה נחמד מצדך.
-
-
-
-
שוב – השד מורכב רובו מדיאלוג, ואם תשים לב, הבחור המוכשר שכתב אותו (אהמ…) גם טרח לשים בפנים שינויי אווירה (בקטע של הדיבור עם הבוס – "זה", אמר מישהו, "לא היה טוב בכלל. תצטרך לנסות שוב – משפט במשקל אחר).
בכל אופן, הוויכוח הזה נגרר טיפה יותר מדי, ואנחנו מאבדים את הכיוון. אני חושב שדי הבנת למה אני מתכוון, וחוץ מזה בוג'י תומכת בי. נקא לך. אפשר להמשיך, אבל זה יהיה כבר סתם בשביל קוריוז.(גם אני יכול לפרסם את עצמי: סיפור לביקורת)
-
אבל:
1. סביר מאד כי בוג'י תתמוך בך. בוג'י ואני חלוקים בעליצות על כמות כה גדולה של נושאים, עד כי היינו יכולים לפתוח משרד גישור, או לפחות מכולת.
2. אמת, אתה יכול לפרסם את עצמך. אמנם לא בחן כמוני, אבל לא מדובר באי אפשרות. חוקי הפיסיקה בהחלט מאפשרים לך לעשות זאת. מעולם לא נטען כאן אחרת. Trust me on that one. -
-
-
-
-
-
-
