- This topic has 5 תגובות, 3 משתתפים, and was last updated לפני 17 שנים, 8 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
היום אולי
איזה חלום נפלא!
בדרך כלל אני לא מצליח, בזמן חלום, לשים לב עד כמה הוא נפלא. זה היה מקרה יוצא מן הכלל. יום אביבי, לא חם מידי, ולא קר מידי. אני הייתי רזה. הלכנו שלובי ידיים בתוך שדרה קסומה של עצי כליל החורש בשיא פריחתם. ריחות של יסמין אפפו אותנו מן השיחים הפזורים מסביבנו.
לא הכרתי את הגן הציבורי הזה. גם לילך לא. על פניה היה שפוך חיוך של אושר. והבעה של הפתעה.
"כל-כך יפה פה," היא אמרה לי בקול רך. ליבי ניתר. יכול להיות שדמעות של אושר עמדו בעיני. לחצתי את ידה. היא השיבה לי לחיצה, ונעצרה. ידי עטפו את מותניה בחיבוק רך. פני התקרבו אל פניה, פניה התקרבו אל פני. יכולתי להריח את השמפו שלה. משהו סגול. עצמתי עיניים. שפתינו נפגשו. אושר.
התעוררתי.
המיטה הייתה ריקה, אבל זה לא חידוש. כל מציאות תיראה מאכזבת לעומת חלום כזה, אבל בכל זאת, היו לי כמה סיבות טובות לשמוח. חופשה מיוחדת מהצבא, לפני כניסה לקבע. שבועיים. לילך אולי נוסעת ללמוד בחו"ל עוד חודש, אבל אפשר לנסות לעשות משהו. אחרי הכל, אם לא עכשיו, אימתי?
הושטתי את היד לטלפון. החזרתי את היד אל המיטה החמה. עוד לא היה לי אומץ. עדיף לחלום כמה דקות בהקיץ, להתקלח, להתלבש, לאזור אומץ, אז אולי אוכל להתקשר אליה. גם לא רציתי להתקשר אליה מוקדם מידי, אולי זה ילחיץ אותה.
עשיתי את כל סידורי הבוקר, ובאמת קיבלתי קצת אומץ. לא מספיק בשביל להתקשר אליה. השעה הייתה עשר ורבע. זה עוד עלול להיות קצת מוקדם מידי. אפשר להתחיל לעשות הכנות.
פתחתי אינטרנט, וחיפשתי 'חלומות בע"מ' בגוגל. תוך שנייה עלה אתר שלהם – אתר מושקע. חלום יחיד לחצי שעה – 350 ש"ח. חלום כפול לחצי שעה – 900 ש"ח. חלום יחיד לשעה – 500 ש"ח. חלום כפול לשעה – 1800 ש"ח. לא כל-כך הבנתי את לוח המחירים הזה, אבל ליתר ביטחון הזמנתי חלום כפול לשעה שלוש. אפשר לבטל עד שעה מראש, כך נאמר באתר.
הכנתי ארוחת בוקר טובה. שקשוקה וסלט ירקות. לחם עם חמאה. לא בכל יום אני מרשה לעצמי כזאת ארוחת בוקר. במיוחד לא בדיאטה. אבל חופשה מיוחדת אמורה להיות חופשה מיוחדת.
אכלתי, שבעתי, ניקיתי את הפירורים מן השולחן, ושטפתי כלים. אחת עשרה ורבע. כבר אפשר להתקשר? אולי החריף של השקשוקה נתן לי אומץ.
"לילך?"
קולה היה קצת מנומנם: "מי זה?" לעזאזל! הייתי צריך לחכות עוד!
"זה אני, שגיא. את יודעת ש…"
"היי, שגיא, מה שלומך?" היא חייכה אלי. יכולתי לשמוע את זה מעבר לקו.
"שלומי טוב. את יודעת שיש לי חופשה מיוחדת לפני הקבע?"
"וואללה. ואני עוד חודש נוסעת לחו"ל. היי לא נפגשנו כבר לפחות חודשיים, רוצה לעשות משהו היום, ביחד?" הלב שלי התחיל להשתולל.
"תשמעי, את רוצה ללכת לחלומות בע"מ?"
"חלומות בע"מ?"
"כן, את יודעת מכונת חלומות. נכנסים ביחד ואז יש חלום משותף?"
"זה לא קצת יקר?"
"לא כל-כך. בכל מקרה, חשבתי ללכת איתך, זאת אומרת אם תסכימי, אז הזמנתי לנו חלום לשעה שלוש."
"אני לא יודעת, זה לא קצת מוזר כל העסק הזה?"
"מה מוזר?"
"קראתי למשל שאתה תמיד חולם שאתה חולם, ואז אתה כאילו מתעורר, ואז מתחיל החלום שהזמנת."
"נו?"
"לא יודעת זה נשמע לי מוזר. וגם, מה קורה אם החלום הופך לסיוט באמצע?"
"איך זה יכול לקרות?"
"תשמע. לא יודעת עם כל העניין זה. כבר קרה לי שחלמתי בדיוק על מה שרציתי, ואז פתאום באמצע הכל הפך לסיוט. לא במכונה."
"כן," אני בטוח ששמעו את האכזבה בקול שלי, "אולי את צודקת אז…"
"אתה רוצה אולי ללכת לסרט במקום? אני מזמינה."
"אין שום דבר שאני רוצה לראות במיוחד, יש משהו שאת רוצה?"
"חשבתי אולי 'ההורס 4'. "
"לילך, את יודעת שאני מפחד מסרטים כאלה, ועוד עם כל המציאות המדומה. אולי סתם נלך לטיול בפארק?"
"אתה כזה בחורה, אמרו לך פעם?"
"שאני לא אגיד לך מה את. אז את מסכימה?"
"כן. תבוא לאסוף אותי בחמש. רוצה שנביא פיקניק?"
"למה לא? כל אחד שני דברים? כמו כשהיינו בתיכון?"
"עשינו עסק."
סגרתי את הטלפון, וליבי הלם. לא ידעתי איך לפרש את השיחה הזאת. הייתי מתקשר לנימי. הוא מומחה בדברים האלה, אבל כבר נמאס לו לדבר איתי על מערכות יחסים, ובטח על לילך. הוא תמיד אמר שאני צריך למצוא את הזמן המתאים, ופשוט להדביק לה נשיקה. אני תמיד חששתי שלפני שהשפתיים שלנו יתחברו, אני אחטוף התקף לב. זה שהצלחתי בחלום עוד לא אומר כלום.
זה היה ברור מה אני צריך להביא. פוקצ'ה ומוס שוקולד. לילך לא יכלה להביא דברים משמינים, ואם אני לא אביא, היא תכעס. הכנתי את המוס והקפאתי אותו. הכנתי את הבצק לפוקצ'ה, נתתי לו לתפוח, ויצאתי לריצה בחדר כושר.
זה לא שאני רץ בדרך כלל, אפילו ממש לא. פשוט קיוויתי שהאנדורפינים ירגיעו אתו בפגישה עם לילך. רצתי הכי הרבה שהצלחתי. ארבעת אלפים מטר. באחד עשר קמ"ש. לא רע בשבילי, אבל יש לי רושם ששני אלה שרצו מצדדי הסתכלו עלי במבט של: "מה האפס הזה עושה כאן?"
באמצע הריצה נזכרתי שלא ביטלתי את החלום המשותף. חזרתי הביתה. העמדתי את הבצק לתפיחה חוזרת, וביטלתי את החלום המשותף. בעסה.
במלוא חוסר הצניעות אומר שהמוס והפוקצ'ה הצליחו. אולי זה סימן טוב. העמסתי הכל ויצאתי לאסוף את לילך.
הפארק בחלום היה טוב יותר מהפארק במציאות. היה חם. המוני ילדים רועשים מילאו את הפארק, ובקושי מצאנו פינה שקטה לדבר קצת.
"או יופי. פוקצ'ה ומוס, חבל רק שאני בדיאטה." עשיתי לה פרצוף.
"שזיפים בוואסאבי, וסלט לבבות חסה. זה נראה טעים!"
"זה טעים, חמור! תטעם!"
טעמתי מהכל. זה באמת היה נפלא. לרגע הצלחתי להתעלם מהדביקות הכללית ומהעקיצות של הדשא. אין מה לחלום אפילו על נשיקות באווירה כזאת. מרחוק ראיתי עץ לילך פורח. ליבי נסחט כמו לימון.
רציתי להגיד לה שהיא יפה כמו העץ, או שהעץ יפה כמוה, משהו כזה. מה שיצא לי באמת היה: "היי לילך, תראי את כאן, ואת גם שם, מצחיק, לא?"
"אתה חייב לעבוד על החומר שלך." היא נזפה בי, ולשמחתי הרבה היא לקחה חתיכה של פוקצ'ה.
הגענו למוס. למרות הצידנית שלי, הוא היה נוזלי מידי בשלב זה, מה שדווקא התאים לאוירה הכללית, אבל לא היה משמח במיוחד. לילך ניאותה לאכול קצת. אני אכלתי קצת יותר מקצת, שזה נראה לי מותר, כי גם רצתי היום, וגם זו חופשה מיוחדת.
"לילך?" העזתי לנסות לדבר בקול רך רק אחרי שכבר הנחנו את האוכל בצד, והגן נהיה קצת יותר שקט, וקצת יותר קריר.
"מה שגיא?"
"תגיד, מה את חושבת על מערכת היחסים בינינו?"
"מה אני צריכה לחשוב עליה?"
"את היית רוצה? כלומר, את נהנית היום?"
"היה חמוד, יכולתי להסתדר עם פחות חום, לחות ורעש, באופן אישי."
"אולי היינו צריכים ללכת לחלום הזה, ביחד."
"שגיא, מה אתה מנסה להגיד לי?"
"שאולי…" חום חזק מכה בפנים. הלב הולם. כמו בריצה. "את יודעת, אני רוצה שנהיה…"
"מה?" אמרה לילך. היא הסמיקה, אבל לא הייתי בטוח שזה הסומק הנכון.
"שנהיה, לא רק ידידים. הנה, אני מתחיל קבע. ואני מוכן לעשות הרבה כדי…"
"שגיא, עצור עכשיו, אל תמשיך."
בתאונות דרכים יש עניין כזה של זמן תגובה. כבר הייתי בתוך המהלך, ולא הבנתי מה היא אומרת לי. "אני אוהב אותך לילך. אני אעשה הכל בשבילך. בוא נהיה ביחד, מסכימה?"
"אויש, שגיא!" יכול להיות שהיו לה דמעות בעיניים. "למה תמיד בזמן הלא נכון? אני לא יכולה עכשיו, אני נוסעת ללמוד בחו"ל. שנתיים. עכשיו קלקלת."
"קלקלתי מה?"
"שאלת עכשיו, ואני אמרתי לא. עכשיו זה אבוד."
"אבל למה? אני מוכן לחכות לך. שנתיים, עשר, לנצח."
"אתה כל-כך טיפש שזה הורג אותי."
"למה?"
"למה מה?"
"מה אמרתי שהוא כל-כך טיפשי."
"תראה, חלק מההתרגשות של לנסוע לחו"ל, חלק מהחלום, זה להכיר אנשים חדשים, כן?"
"אני מניח שכן."
"אז עכשיו, זה כאילו שאם אני אצא עם מישהו שם, אני אומרת לך לא, אני בוגדת בך, כן?"
"לא."
"אז אם לא היית שואל, וזה היה קורה, וזה בטח יקרה, אז אחרי זה עוד אפשר היה להגיד שכלום לא קרה, כן?"
"לא."
"ועכשיו זה אבוד."
"לא."
"מה לא?"
"לא מאמין שזה קורה לי."
"אמרתי לך שחלום יכול להפוך לסיוט."
התעוררתי.
מחיתי את הזיעה הקרה מגופי. היום הראשון לחופשה המיוחדת. איזה מזל שלילך לא ענתה לטלפון בבוקר. איזה מזל שהלכתי למכונת החלומות לבד. היא כל-כך חכמה לילך. גם בחלום שלי היא יודעת להזהיר אותי. אולי אני אדבר איתה בחופשה, אולי לא.
מה שבטוח, אני אחכה בסבלנות עד שתחזור מחו"ל, אפילו שזה נשמע לי כמו סיוט. -
.
ספוילר בהמשך
*ספוילר בהמשך*
ספוילר בהמשך
פשוט ידעתי שאנשים יתחילו לכתוב סיפורי "ואז התעוררתי" בעולם הזה. זה היה שקוף. אורי – אני עליתי על הפואנטה ברגע שהוא ביטל את החלום המשותף, אבל כאמור ציפיתי לדברים כאלה. כאן לא פורום ביקורות, אז אני רק אומר שבסך הכל זה סיפור חביב מאד, אם כי לדעתי פספסת לגמרי את המהות של עולם "חלום בהקיץ", שבו העניין הוא שחלומות הופכים למציאות ממש. אבל מילא.
-
-
-
זה לא בדיוק מתאים לעולם "חלום בהקיץ". זה יותר total recall.
ושנית, אני עדיין לא בדיוק בטוחה מה רצית להגיד פה, אם בכלל רצית להגיד משהו. אולי משהו על התבוסתנות של הגיבור? אולי משהו על חלומות ואיך הם מה שאנחנו מביאים אליהם? הסיפור הזה היה יכול להגיד הרבה דברים, אבל אני חושבת שהוא לא אומר אף אחד מהם עד הסוף, ונשאר ככה, קצת פרווה.
-
-
