- This topic has 17 תגובות, 9 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 11 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
נפתלי ניסה להרפות מידה של אמא, ולא הצליח. הוא רצה לעזוב: הוא הרי כבר היה ילד גדול, הולך לבית ספר ולא נמצא בבית כל היום. אמא החזיקה את ידו חזק, לא עוזבת לרגע.
הם הגיעו לשער בית הספר, ואמא התכופפה עד שעיניה היו באותו גובה עם עינייו הכחולות של נפתלי.
"אתה לא חייב ללכת, חמודי", אמרה לו בשקט.
נפתלי הניד בראשו בחוזקה. הוא חיכה חודשיים שלמים. הוא רוצה ללכת.
"אל תשכח לשתות הרבה, נפתלי, ואל תשב בשמש. ואם אתה מרגיש שאתה לא יכול לנשום, תתקשר הביתה. אתה זוכר את המספר?"
"שש-שש-שמונה,שש-שלוש-תשע", לחש נפתלי. גרונו בער מיובש כשניסה לדבר, אבל הוא ידע שאם יגיד לאמא היא תחזיר אותו הביתה.
אמא לטפה את ראשו הקרח, החלקלק של נפתלי, ועזבה במבט אחרון של דאגה.
נפתלי חיכה ליד דלת הכיתה. אישה מבוגרת יצאה מהחדר. מבטה נפל על נפתלי. היא נרתעה מעט, ושאלה, "נפתלי ברגמן?"
הוא הנהן לחיוב.
"אני אביבה, המורה של ג'2. אתה יכול להיכנס לכיתה". היא הציעה לו את ידה, ונראתה מלאת הקלה כשסירב להצעת העזרה שלה.
נפתלי נכנס לחדר המקושט. ארבעה טורי פנים הביטו בו.
"ילדים", הכריזה אביבה, "זה נפתלי, התלמיד החדש שלנו. אני בטוחה שכולכם תקבלו אותו בברכה ותעזרו לו להתמצא בסביבתו החדשה".
היו כמה מושבים פנויים, אבל אף ילד לא הציע שנפתלי ישב לידו. נפתלי התקדם אל אחורי הכיתה, לשולחן פנוי. המורה המשיכה.
כמה מהילדים המשיכו לבהות בו, בוחנים את העור הרירי, את הפה הפתוח למחצה, המשונה, את קווי הזימים שמתחת לאזניים. האוויר הדליל בער בגרונו של נפתלי, והיובש שרף את עורו. גופו היה כבד מדי.
נפתלי ניסה להקשיב למורה, וגילה שלא היה בכך טעם. הוא ידע כבר את רוב הדברים שאמרה. הוא לא הסתכל על הילדים האחרים.
הפעמון צלצל. הילדים רצו החוצה, צועקים דברים בלתי מובנים.
לאחר שכל הילדים יצאו, נפתלי קם מכסאו והלך החוצה. הוא התישב על ספסל ליד הכיתה, מסתכל על הילדים האחרים.
"היי, אתה!" קול רם הכריז משמאלו של נפתלי.
נפתלי הפנה את ראשו.
"למה אין לך שיער?" שאל הקול, שהשתייך לילד מנומש, ג'ינג'י.
"כן, ולמה העור שלך מבריק ככה?" שאלה ילדה בלונדינית.
נפתלי ניסה לענות, אבל גרונו היבש הפיק רק קרקור צרוד. אינסטינקטיבית, הוא ניסה לבלוע את האוויר, לקחת חמצן מהחומר הדליל שמסביבו.
"היי, הוא נראה כמו קרפיון", החווה ילד בחולצת כדורגל.
"ממש כמו קרפיון", הסכים איתו הילד המנומש.
נפתלי ניסה לקום וללכת משם, כמו שאמא אמרה.
"לאן אתה הולך, קרפיון?" שאלה הילדה. נפתלי התעלם ממנה, והמשיך ללכת.
"קר-פי, קר-פי, איפה האקווריום?" זימר הילד בחולצת הכדורגל. הילד המנומש הצטרף אליו.
נפתלי הלך מהר יותר.
ילד במכנסיים קצרים נעמד לפניו. "קר-פי, קר-פי.." הילד שר וצחק. עוד ילדים נעמדו מצדדיו, מצטרפים לשיר.
עיניו של נפתלי הזדגגו. השמש יבשה אותן מהר כל כך, והוא לא יכל למצמץ. הוא גלגל את עיניו כמו שאמא אמרה, אבל הן התייבשו מהר מדי.
"קר-פי, קר-פי.."
האור נחלש, נעלם, והחום הצורב נגוז.נפתלי פקח את עיניו. הוא שכב על מיטה לבנה, בצל. אור נכנס מהחלון בצידו השני של החדר.
אמא ישבה לידו. "אתה בסדר, מתוקי?" רכנה אליו בדאגה. הוא הנהן.
"ד"ר רופין חושב שכדאי שתישאר בבית לכמה זמן עכשיו".
נפתלי לא ענה.
גבר בחלוק לבן נכנס לחדר. הוא התיישב לצד המיטה וחייך אל נפתלי. נפתלי חייך חזרה.
"שמעתי שהסתבכת בצרות בבית הספר היום, נפתלי".
"כן", נפתלי אמר בשקט, בקול צרוד.
"טוב, אתה רק צריך לנוח כמה ימים ותהיה שוב כמו חדש. שכחת לנשום מהריאות".
אמא נראתה מלאת הקלה.
"אם לא אכפת לך, נפתלי, אמא שלך ואני צריכים לדבר קצת".
נפתלי הנהן והתהפך, חוזר לישון. עיניו נשארו פקוחות.גב' ברגמן ישבה על כיסא המתכת בחדר ההמתנה של בית החולים, כוס קפה בידה.
"כמובן שרציתי שהוא ישאר בבית", אמרה בתחינה, "איזו אם אחראית הייתה יכולה לתת לבן שלה ללכת לבית ספר בנסיבות כאלו? אבל הוא כל כך רצה"..
ד"ר רופין חייך אליה, מנסה להרגיע אותה. "אם לא היית נותנת לו לנסות, זה בטח היה הורס את היכולת שלו להיות עצמאי אי פעם. ככה, הוא אולי נפל פעם אחת, אבל הוא ינסה שוב".
היא השפילה את ראשה. "אני שונאת לראות אותו ככה. הוא בקושי מסוגל לדבר אלי".
"עשינו את כל מה שיכולנו. אי אפשר לתת לילד לחיות את כל החיים שלו בתוך אקווריום".
"אתה לא מבין", אמרה בשקט, "זו לא אשמתך שהוא ככה".
"זו לא אשמת אף אחד".
היא זקפה את ראשה. "כן? הילד שלי לא נפל לאותו סיווג ביולוגי כמו צפרדע מחורבנת בלי סיבה. הגנים של מי עשו אותו בדיוק?"
"את לא שולטת במוטציות אקראיות–"
"זה לא עושה אותי פחות אשמה. הייתי יכולה לעשות מיפוי גנטי, הייתי יכולה לסיים את כל זה שבוע אחרי שהוא נוצר.." קולה של גב' ברגמן גווע בלחישה.
"אבל עכשיו הוא כאן", אמר ד"ר רופין, "ורגשות אשמה לא יעזרו לו. הוא צריך תמיכה".
גב' ברגמן בהתה ברצפה, לא עונה.נפתלי יצא מהמכונית. ההליכה באוויר לא הייתה נעימה, אבל נפתלי היה ילד גדול, והוא לא היה צריך שיסחבו אותו במיכל. הוא לא אמר כלום.
אמא פתחה את הדלת ולקחה אותו לחדר שלו. נפתלי צלל בתוך המים הנקיים, נושם כראוי סוף סוף. הוא שקע לקרקעית, נח על רצפת הפלסטיק הקרירה. היה שקט לגמרי בתוך המיכל, בלי צעקות של ילדים ואור שמש לוהט.
נפתלי היה בבית. -
החלק האנושי של הסיפור הוא טוב, גם אם לא מחדש הרבה. אבל ההסבר המדעי בסוף הרס.
אין שום דרך שמוטציות אקראיות יהפכו אדם לדו-חי. זה יכול להיות תוצאה של ניסוי גנטי. של הכלאה. של העובדה שאבא שלו היה צפרדע. אבל סתם מוטציות (ואל תאמינו לכל מה שהקומיקס אומר לכם) יהרגו את האדם אלפי פעמים לפני שיצרו לו אפילו זימים לא מתפקדים. לא לדבר על אדם שלא נושם מהראות באופן אינסטינקטיבי.
יש כאן אפשרות לסיפור המשך- נפתלי מתבגר ומוצא מי הכליא את אמא שלו עם צפרדע…
-
-
-
-
-
הסיפור חביב, אבל חסר בו משהו. קצת יותר עומק, תיאורים מפורטים יותר…
הבעייה היא אולי באמת בכך שכתבת אותו לפני מבחן, והשארת אותו כך.
כדי שסיפור יהיה קצת יותר מחביב, יש להשקיע בו קצת יותר עבודה. בהחלט קיים כאן הפוטנציאל. הרעיון מעניין, והוא גם כתוב לא רע.
אני לא מתייחס בכלל ל"שגיאות" המדעיות. לא מעניין ולא רלבנטי, ואין צורך בהתנצלות. אם כל סיפור מד"ב היה נמדד לפי אותן שגיאות, הרי שרוב המד"ב הכתוב היה נפסל. -
-
אין לי בעייה לסספנד ילד-צפרדע. בחיי סיספנדי דברים גרועים יותר. אבל ברגע שאתה נותן הסבר ספציפי, ואני יודע שהוא פשוט לא נכון, ולא יכול להיות נכון, אז הסיספונד נהרס. אני רואה שהרבה סיפורים שעוסקים בגנטיקה יהרסו לי, אבל מה לעשות.
(שימו לב לכך שכולנו משתמשים בביטוי שלמדנו באתר אחר, שיוצרו גם הוא הכלאה בין שודד ים לדג)
מוטציות אקראיות לא יכולות להיות אחראיות לנפתלי. אז או שזה סתם תירוץ שהרופא נותן, ואת זה אני יכול לקבל (הרבה יותר קל לסספנד קונספירציות), או שזה סתם תירוץ שהסופר המציא, ואז כבר יש לי על מה להתלונן.
-
-
-
-
It was my little sister…
I told her 100000 times to get her own nick…Do you really think I'll say something like that?
Of course that mutation needs more than 1 generation to developed well, and nothing will change it. I know. My sister don't.-Gal
P.S to write English with Spanish keyboard is harder than it looks. It's really complicated to fined some letters…
-
-
-
מתפלאה על כולכם.
ברור לגמרי, בהריון אמא שלו הסתכלה על צפרדע!!!
או שמא. הוא תוצאה של ניסוי גנטי בו ניסו ליצור את נסיך צפרדע המושלם??
בחייכם!!
מה זה חשוב בכלל.
הרעיון חמוד, הביצוע לא רע.
ובמקום לחשוב האם זה יתכן (לא זה לא יתכן דהההה – ראיתם סיפור מד"ב שיתכן??)
תבינו את הרעיון שאחרי
אחלה של רעיון.
וקצת חשיבה על השונה בחברה.. -
-
-
