- This topic has 6 תגובות, 5 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 11 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
בנושא הקודם התבלבתי, אז עכשיו הסיפור:
הנער שחום העור ישב על העשב תחת עץ האלון, כשכפות ידיו צמודות זו לזו מול אפו ועיניו עצומות. לפתע פקח את עיניו בבת אחת, וזינק בקפיצה. מולו עמד קריבלו כחול-מקור, רגליו חזקות כשל סוס, גופו כגוף הצבי, וראשו כראש תוכי בעל מקור כחול ורחב באורך של אמה בערך. החיה פתחה את מקורה וצווחה בקול מצמרר. ניפיאו הביט בו באלם, אך ללא פחד, זו היתה הפעם הראשונה שראה קריבלו. רונול, האלף ששימש לו כאב, לימד אותו כיצד להתמודד עם כל בעל חיים המהלך על פני הארץ. ניפיאו נזכר: "על מנת להשתלט על קריבלו, ולרכב עליו, נדרש משהו שהוא קצת יותר מאומץ לב ואמונה גם יחד, שכן אם תטעה יהיה זה ניסיונך האחרון לבצע דבר כלשהו על פני האדמה." אמר לו רונול.
ניפיאו ידע שיוכל להמתין ללא נוע עד שהקריבלו יסתלק, אך לא היה בלבו לאבד הזדמנות כזו, מה גם שכחולי המקור היו שכיחים ביותר. ניפאו התקדם לעבר החיה, ולאט החווה בידו הימנית, מרכין את ראשו חלופות ללא הוצא הגה, הוא ידע שם יבצע תנועה חדה או ישמיע קול, או פן יפריע למעשהו אדם אחר, זה יהיה סופו. הוא המתין דומם כחמש דקות, ולבסוף הקריבלו נשכב מתיר לניפאו לטפס על גבו. ניפאו התיישב על גב החיה, וזו התרוממה והחלה לדהור בסביבה.
ניפאו ידע כי את מסע ההתבגרות בו הוא נמצא עליו להשלים בעזרת רגליו, ולא על גבו של הקריבלו. מה גם שהוא נמצא רק שלושה ימי הליכה עד סוף המסע, לאחר תשעה עשרה ימים מפרכים.
הקריבלו, ידע ניפאו, אינם יודעים לדבר או להבין את שפת האדם, אך הם יודעים לקרוא את מחשבותיו של האדם, והם בעלי תבונה רבה. ואכן הקרבילו עצר ונשכב על הארץ נותן לניפאו לרדת. ניפאו ירד והוריד את צמיד הרגל שלו וקשרה לירכו השמאלית הקדמית של הקריבלו וחשב על רונול ועל אימו בתקווה שהקריבלו יביא זאת אליהם."האם החלטתך סופית"? שאלה ליגד, אמו של ניפאו.
"כן", אמר רונול. "זמן רב הייתי אתכם, 13 שנים ליתר דיוק, ואני משתוקק לחזור לארץ מולדתי ולמשפחתי, ולראות שוב את ראיונה. אצא למחרת שניפאו יחזור"
"אז גם לא תחזור איתנו לאיטיקרה"?
"לא אוכל, אקח את הקריבלו הזה ואחזיר אותו לניפאו כשאמצע בהמת רכיבה טובה יותר, אחרי הכל, הוא שלו"."עוד נשוב להיפגש, אחזור בעוד שנה או שתיים" אמר האלף ופרע את שערו השחור של הנער.
"להתראות" אמר ניפאו ודמעה זלגה על לחיו, ופתאום פרץ הנער בבכי שלא ידע מעצורים.
אז התכופף רונול, חיבק אליו את הנער, ולאחר-מכן הביט בעיניו ואמר: "אביך היה גאה בך, הרם ראשך וזכור זאת: לא תמצא אדם, חיה, אלף או גמד שיגיד לך שרונול בן ויינר שכח לקיים את הבטחתו".
ניפאו ניגב את דמעותיו הביט בעיני האלף הכחולות ורק נענע בראשו.
"היה שלום, אלף יקר" אמרה ליגד, ורונול נעלם על גב הקריבלו אל מול השמש השוקעת. -
לא רוצה שיגידו שאני מנטפקר לכולם…
טוב, אז הסיפור כתוב לא רע,
בסגנון קריא, מפוסק כראוי *ובלי שגיאות*, כמעט.הבעיה שלי היא שלא הרגשתי שיש כאן ממש סיפור.
זה אמור להיות סיפור על מסע התבגרות, לפי הכותרת,
אך זה לא. יותר מעניין המסע שלא תואר מאשר
המפגש עם הקריבלו. ספר לי מה המסע הזה,
למה הוא יוצא למסע? לאן? אילו הרפתקאות עוברות עליו?הסיפור הקצר הזה יכול להיות פסקה מתוך סיפור יותר ארוך
שיהיה מעניין יותר לקרוא. -
-
תראה, הבעיה העיקרית בסיפור שלך, כמו שהגל האחר אמר לפניי, היא בעיקר היעדר העלילה.
נראה כאילו כל הסיפור בא להראות את דרך הלכידה של הקריבלו. בתור כזה, כדאי לך להתמקד קצת יותר באיך החיה נראת ומתנהגת (עצבנית, כחולה, אוכלת עשב), ובדרך שבה הוא לכד אותה ("הוא התקרב אליה לאט לאט, מפחד להשמיע קול שיקפיץ את החיה. היא הפנתה אליו את עיניה הגדולות, בוחנת אותו, ונרתעה צעד אחד ארוחה. הוא קפא על מקומו מייד, חושב על ידידות ושיתוף, מקווה שהיא תבין את המסר…" וכו, לדוגמה). מעבר לזה, אם אתה מחליט להתמקד בדמויות: מונולוגים של 4 משפטים לא ממש מספיקים בשביל לתאר דמות ומצב, בד"כ. עדיף להעשיר את הסצנה, בעוד דיבורים, או לחלופין בפעולות (""זאת החלטתך הסופית?" שאלה ליגד, אימו של ניפאו, כששניהם ישבו בסלון ביתה של ליגד. "כן," אמר רונול, מביט אל תוך עיניה. "זמן רב הייתי אתכם…" וכו', לדוגמא).ההתחלה חביבה, באמת. *אבל* במקומך לא הייתי נצמדת להגדרות של "אלפים". הרי הדמויות לא ממש מכילות איפיונים של אלפים, אז למה לא להמציא גזע חדש?
שורה תחתונה: קצת שיפורים ותוספות, ויכול לצאת לך סיפור טוב. הבסיס מוצלח בתור בסיס, שלד, עכשיו רק נשאר להוסיף בשר…
בהצלחה!
-
-
-
-
