- This topic has 5 תגובות, 3 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 11 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
טאלני נעה בחוסר מנוחה, מתחמקת מעיני המרצה. הקורס שיעמם אותה. המרצה דיברה בקול מונוטוני ומרדים, משעמם, לא מחדשת כלום, אומרת בהבעת חשיבות עצמית את מה שנכתב בחוברת ההכנה לקורס, אותה רוב הנוכחים באולם לא קראו לפי המתח וההקשבה ששררו באולם העצום.
"…וכך, כל גזע המגיע לדרגה הנ"ל בהתפתחותו מפתח באיטיות מדע אמפירי, המאפשר לו לרדת לעומקה של השאלה הנצחית ומעניק לו את הכלים להבנתה ולגילוי תשובתה. הפריטים בגזע הנמצא בשלב ההתפתחותי המתואר לעיל מפתחים לרוב מערכת חברתית המושתתת על הבנה, סובלנות וכבוד הדדי, כך שהגזע מוכן לקראת השלב הבא באבולוציה שלו…" טאלני הקשיבה בחצי אוזן. הדאגה לשלומו של פאנר, הקבוע שלה מזה שנתיים, העסיקה אותה כרגע הרבה יותר משלבי ההתפתחות של גזעים שונים. אם ההשתתפות בכל שלבי הקורס לא הייתה חובה, היא לא הייתה טורחת לבוא לפתיחה, ומגיעה רק לשלבים המעניינים באמת.
"…ניצבים בפתח עידן חדש. לאחר שנפשותיהם התמזגו, הפריטים של הגזע הנ"ל הנם "מותכים" לישות אחת, עליונה, אשר מסוגלת להתמודד עם מצבים אותם פריט עצמאי לא יכול היה להבין, לפתור בעיות איתן פריט עצמאי לא היה מסוגל להתמודד. יש לנו בסיס מוצק להאמין שהישות המאוחדת הזו עוברת ונכנסת בדרך שאותה איננו מסוגלים להבין אל גופו של יצור מדרגה אחת גבוהה יותר, המתקיים במישור שם כל היצורים בנויים מישויות מאוחדות שכאלו…" פאנר הגיע סוף סוף והתיישב ליד טאלני, מושיט לה כוס קפה. "מצטער על האיחור", הוא לחש. "הפסדתי משהו?" היא גיחכה, מקטרת על כך שהמרצה לא אמרה עד עכשיו משהו שלא נכלל בחוברת ההכנה לקורס, אותה הם קראו יחד לפני שבועיים.
"…אנו מאמינים שכל אחד מאתנו מהווה ישות מאוחדת מדרגה נמוכה יותר. הנחת היסוד הזו, כמובן, מביאה אותנו לסיבה שבעטיה כולנו נמצאים פה." טאלוני השתתקה, ממרפקת את פאנר, רומזת לו להתרכז. חוברת ההכנה הגיע עד לקטע הזה בלבד. נאמר להם שמהנקודה הזו הדברים צריכים להיאמר אישית, עד כמה שהקורסים ההמוניים האלו יכולים להיחשב כדרך אישית למסור בה משהו.
"כפי שכולכם יודעים, הממשלה עסוקה מזה עשרות שנים בפרוייקט חשוב, אשר גורם לחלקים נרחבים באוכלוסייה להיעלם. בניגוד לתיאוריות הידועות, אין מדובר במלחמה, או בפלישות חייזרים." חלק מהנוכחים צחקו במבוכה. "למעשה, הפרוייקט המדובר, הוא מיזוג הפריטים של הגזע שלנו, ליצירת ישות מאוחדת." מהומה וצרחות החליפו את השקט המתוח שהשתרר בחדר בדקות האחרונות. כמעט כולם החלו לצעוק בפאניקה, מאשימים, מנבאים כישלון, דורשים פרטים.טאלני הסתובבה ברחובות השוממים, מנסה להעסיק את עצמה עד שתיים. כולם כבר התמזגו, איבדו את עצמם בתוך הכלל. היא נבחרה להיות האחרונה, עקב המיפוי המוחי והרגשי המצוין שלה. היא התנגדה, כמובן. להתמזג אחרון, משמעותו שנפשותיהם של כל השאר רק מהווים חיזוק לזו שלך, אתה הדומיננטי, מי שקובע הצלחה או כישלון.
הרחובות דיכאו אותה בניקיונם, בשקט. היא התרגלה כל כך לרעש שהקימו מאות רוכלים וקונים, אנשי עסקים וכל שאר מי שעבר ברחובות, עד שהשקט נראה לה מאיים ומפחיד, מבשר רעות.
היא לא סיפרה לאף אחד שהיא זייפה, שלא כל התשובות שלה במיפוי היו אמת. היא לא יכלה לומר, היו משאירים אותה לבד, לא מניחים לה להצטרף אל השאר. היו מנדים אותה, כמו שעשו לאלו אשר לא הסכימו לאבד את עצמם בתוך הכלל. היא הייתה נאלצת להישאר לבד ברחובות השקטים והנקיים, עד שתמות מרעב או מבדידות.
לבסוף, לאחר פרק זמן שנראה כנצח, השעה הייתה עשרה לשתיים. היא נכנסה אל הבניין המפואר בו נערך המיזוג, עולה ישר אל הקומה ה84, לחדר הקטן והפשוט שבו נערך המיזוג, רועדת, לא מסתכלת אל תוך החדרים הקטנים בצדי המסדרון בו עברה, בהם אוחסנו הגופות הגשמיים של אלו שכבר היו מאוחדים; רוב בני מינה. אחרי זמן קצר היא נכנסה לחדר העגול הקטן. הרצפה הייתה מכוסה שטיח עמוק שליטף את ארבעת רגליה, מדגדג בעדינות את זנבה. מעביר בה צמרמורת קטנה של עונג, שנבלעה מייד על ידי החרדה שהציפה אותה. היא נעמדה במרכז החדר ועצמה עיניים, ממתינה להיתלש מגופה, מפחדת כפי שלא פחדה מעולם.
לאט לאט היא החלה לחוש נוכחות סביבה, מין הרגשה מטרידה כמו התחושה שמבשרת לך שמישהו נועץ בך עיניים. התחושה הלחה והתחזקה, מקיפה אותה, מסמרת את פרוותה, צורבת את קצוות עצביה. הנוכחות החלה למשוך אותה בעדינות במעגלים. בהתחלה רק ראשה זז, בתנועות קלות, ואז התנועות התחזקו וגם גבה הצטרף, ומותניה, וכולה… היא חגה במעגלים פראיים, יותר ויותר חזקים, יותר ויותר רחוקים ממרכז גופה, מרגישה את עצמה יוצאת מגבולות עורה, נשאבת כלפי חוץ המערבולת. היא חשה קריעה חזקה, כואבת, ופתאום הייתה לא רק היא עצמה, אלא גם פאנר, ונורלין, ומינדי, רואה את עצמה ממאות זוויות… המערבולת קרסה כלפי פנים, מתכווצת, מוחצת, מרכזת את כל ישותה אל תוך נקודה אחת, ואז מתרחבת שוב, בכוח, נחבטת בדפנות רכות וחמימות של מערה מוזרה, מוקפת בדם. היא נדחקה בלחץ עצום אל קצה המערה המואר, האור מסנוור אותה, מכאיב לעיניה החדשות, מעביר זרמים של כאב בתודעתה.הדבר האחרון שראתה לפני שאיבדה את מודעותה העצמית, הייה יצור מוזר, דק ארוך וחלק, בעל שתי רגליים, לבוש לבן, שהחזיק אותה בשתי גפיים עליונות וחבט בישבנה, מאלץ אותה להכניס אוויר אל ריאותיה החדשות.
-
קודם כל יופי של דבר. הרעיון נהדר, וגם הביצוע בכלל לא רע. כמה הערות:
כדאי להבהיר כבר בהתחלה שלא מדובר בבני-אדם. כמו שזה עכשיו, בשלב שמבינים שלא מדובר בבני אדם כבר מתחילים לחשוב על הסיום ולצפות אותו. מה שמביא אותי אל ההערה השנייה – הסיום טיפה צפוי מדי בתוך עצמו. בעיקר ה"מערה מוזרה, מוקפת בדם" – זה כבר נשמע כמו הנוסחה המוכרת ל"אני מנסה לתאר רחם בלי להגיד רחם". אפשר היה בלי, והסיום היה אז הרבה יותר עוצמתי לדעתי.חוץ מזה, ההתחלה נהדרת, וגם הפסקה האחרונה ממש טובה. הייתי אומר לך להמשיך כך, אבל אני לא יודע אם לומר המשך או המשיכי.
-אבישי
-
תודה!
האמת היא שבהתחלה פשוט חשבתי שאני עוד אעשה מהם בני אדם (כן, מסוג האנשים שמתחילים לכתוב עם רעיון מטושטש על התחלה, ולפעמים סוף, בלי אמצע, ורואים מה יוצא). החלטתי להפוך אותם לבני אדם, כשמי שהציץ מאחורי כתפי העיר משהו בסגנון "וואו, קראתי על זה שכולנו מורכבים מבלה בלה בלה…" ככה ששיניתי אותם ללא-אנושיים רק בסוף.
אגב, זה לא הסיום היחיד. יש עוד סיום… תגיד לי בבקשה אם זה עדיף (אחרי שהתודעה קורסת אל תוך עצמה):
"החום היה נוראי. הפריטים השונים שהרכיבו את הישות החדשה התחרו על שטח אפסי. היא בעבעה בלא תזוזה, השתנתה, רעדה, קדחה, חלקיה השונים צווחים בהסטריה. לאט לאט הקולות השתתקו, הופכים להערות רקע, נעלמים, מפנים את המקום רק לה, טאלני. רק שהיא כבר לא הייתה היא. היא ראתה את עצמה בעיני אחרים, נשאה על כתפיה את צרותיהם של גזע שלם. היא התענתה מאכזבות, קנאות, כעסים ושנאה של מליונים. מטען הכאב והזעם היה עצום, היא בכלל לא ידעה איך להתמודד איתו.
הגוף הגשמי החדש שלה החל לקבל צורה באטיות מחרדת, מכאיבה. היא החלה לנסות לזוז, מנסה להבין ולהפעיל את הגוף החדש והנכרי שלה. עקב מה שלמדה בקורס, היא הניחה שנמצאה בתוך רחם כלשהו, אבל היא תמיד דמיינה את הרחם כמקום חמים ונעים, והמקום הזה היה קר. נורא. היא הניחה שזה נבע מהום הפנימי שלה, שאל מולו טמפרטורת הרחם נראתה לה קרה. היא שכבה שם מכווצת, מפודת, רועדת ומשתנה, מנסה להבין איך להזיז את השרירים שלה, ולאיזה כיוון.
הקולות החלו לחדור בחודש השישי, בערך. בהתחלה מוזיקה, המון מוזיקה.קלאסית בעיקר. זה היה שינוי שהתקבל בשמחה אחרי שישה חודשים של התענות עצמית. המוזיקה היוותה את הבידור היחיד שלה, הזדמנות ראשונה לנסות חוש אשר לא היה זקוק למישוש גשמי.
אחרי חודש, החלו לחדור גם הקולות האחרים, מהעולם החיזוני. צעקות, צרחות. בפעם הראשונה היא שקלה את האפשרות שטלטולי הרחם שבו שכנה באו בחוץ, ולא רק מבפנים, כששמעה קולות מוזרים צורחים בשפה גבוהה ומחרידה כל פעם שהרחם זז בפראות, ולאחר מכן בכי, מלמולי עצב.
היא לא רצתה יותר לצאת, להיות חלק מעולם שבו מתעללים כך בפריטים, גם בפריטים שנושאים בתוכם צאצאים. היא לא רצתה להיות חלק מזעם חדש, כבר היה לה מספיק בתוכה. היא התעייפה מהשנאה. היא החליטה.
חבל עדין קישר אותה מאמצע גופה אל הרחם. במאמץ עצום, בעזרת גפי-אחיזה שבהם עוד לא ידעה להשתמש כראוי וגוף מתפתח ומסורבל, היא לאט לאט הסתובבה, הרימה אותו, וכרכה סביב צווארה. היא לא תצטרך לחוות יותר סבל."עדיף?
אגב, אני בת (:
-
-
ואוי, קרה לי משהו ממש מביך.
נכנסתי לבמה חדשה, וראיתי שיש שם סיםור עם סוף ממש דומה… את הסיפור הזה (עם שני הסופים) כתבתי כבר ממש מזמן (אחרי מוות נורא מתוקשר פה, של עובר של אישה מוכה). עכשיו אני לא בטוחה האם הסוף הוא מקורי שלי, או שקראתי כבר פעם את הסיפור הדומה, וזה מה שהביא לי את הרעיון (באופן לא מודע. לא זכרתי את הסיפור עד שנכנסתי לבמה)…
במקרה שכן, אני מתנצלת בפני הכותב המקורי (אם הוא פה). -
-
