- This topic has 38 תגובות, 9 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 10 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
אני מקווה שסיפור חדש יסית קצת את תשומת הלב הרחק מהוויכוחים הלוהטים בפתיל מתחתיי.
את הסיפור הזה כתבתי דיי ברצף ובכעס מסויים אחרי פגישה שהייתה לשכבה שלי עם בנאדם שעבר תאונת דרכים."אתה מוכן?" איילת שאלה אותו.
רון לא ענה. הוא כבר היה מוכן בחצי שעה האחרונה. מכנסיו וחולצתו היו נקיים ומגוהצים. היא הביאה לו את כיסא הגלגלים וזזה הצידה. הוא ירד מהכורסה לרצפה וטיפס בזהירות על הכיסא, יד אחרי יד. איילת יצאה והשאירה לו את הדלת פתוחה. הוא התגלגל החוצה לכיוון המכונית. היא פתחה את הדלת האחורית והורידה את המתקן של הכסא והוא עלה עליו.
שלושה אמבולנסים הגיעו לבית החולים באותו זמן. שני צוותים מיהרו לפרוק את המטען שלהם בזמן שהשלישי עבד לאט יותר. רופא המיון הראשון ראה אדם באלונקה מכוסה בדם כשהצוות עובד קשה בשביל להחזיק אותו בחיים. הדיווח היה צלעות שבורות, דימום פנימי ואולי טראומה לגב התחתון. הרופא השני מצא מצב כמעט זהה, לגבר הזה היו הרבה יותר חבורות לאורך גופו. שניהם מיהרו להכניס את המטופלים לחדר הניתוח. הרופא השלישי היה חוקר מקרי המוות. הוא מצא בחורה מרוטשת. הצוות הודיע לו שהיא מתה על המקום,טראומה מסיבית, לא היה אפשר לעשות שום דבר.
"אתה בסדר שם מאחורה?" איילת שאלה.
"כן," רון אמר ביובש. הוא הניח את ראשו על ידו והסתכל אל מחוץ לחלון. הוא ראה אנשים במכוניות האחרות, אנשים שנוהגים בלי בעיות. הוא ראה אנשים מטיילים על המדרכות, הולכים בלי שום עזרה. הוא ראה אנשים רוכבים על אופניים, רגליהם מדבשות בכוח שהוא לא יכול להפעיל.
"בואי פשוט נגיע לשם. אני רוצה רק לגמור עם זה וזהו." הוא משך באפו.
שלושה אמבולנסים הגיעו לאזור התאונה. המשטרה הספיקה לסגור את האזור אבל אנשים התחילו להתאסף. התאונה קרתה באמצע כביש בין עירוני. מכונית היוקרה הכחולה עמדה על צידה כשהיא נשענת על מעקה מבטון בצד השמאלי של הכביש. אופנוע הכביש היה שכוב על צידו כמה עשרות מטרים משם. הצוות הראשון עסק בלהוציא את הגבר מהמכונית. הוא כנראה לא חגר חגורת בטיחות ונפגע מכלוב הנהג עצמו כשהמכונית התהפכה. הצוות השני הגיע אל הגבר ששכב על הכביש. הוא עף מהאופנוע, כשהמכונית פגעה בו, נחת עם הגב על מהמורה בכביש, התגלגל למרחק מספר מטרים וכרגע לא זז לשום מקום. הצוות השלישי ירד מהכביש אל שולי האפר שם הוא מצא את הבחורה שעפה מהאופנוע ונחתה על האבנים בצד הכביש. המוות היה מיידי.
"רון ואיילת רוטשילד. לפגישה עם דוקטור האמר," איילת אמרה לשומר בשער. הוא בדק ברשימה שלו והנהן בכיוונה. השער נפתח והמיני-ואן גלש לאיטו לתוך מגרש החניה. איילת יצאה החוצה ומיהרה לפתוח לרון את הדלת ולהפעיל את המתקן שיוריד את כיסא הגלגלים. רון לא אמר כלום. הוא רק שתק וחיכה שכיסא הגלגלים יגיע לרצפה. משם הוא גלגל את עצמו בעקבות איילת אל תוך הבניין הגדול.
מכונית היוקרה הכחולה התחרתה עם מכונית דומה על הכביש הבין עירוני. הם נסעו במהירויות מעל ל-120 קמ"ש. מכונית אחת עקפה את השנייה ובחזרה. הכביש היה ריק לכמה קילומטרים טובים עד שהופיע אופנוע הכביש בנתיב הנגדי בדיוק כשהמכונית הכחולה ביצעה עקיפה. המכונית השנייה האטה ומשכה אחורה בעוד המכונית הכחולה ניסתה לחזור לנתיב הימני. האופנוע גם סטה לנתיב השני בניסיון להתחמק מהמכונית. מכונית היוקרה פגעה מאחורה בצד האופנוע וסטתה בחזרה שמאלה. האופנוע עף תוך כדי סיבוב. האישה שישבה מאחורה עפה מכוח הפגיעה, רגלה המרוסקת לא שינתה כלום כי היא מתה מיד מהנחיתה בצד הכביש. הגבר שהיה על האופנוע עף בפחות כוח אבל נחת באכזריות והתגלגל על הכביש. המכונית איבדה שליטה וסטתה שמאלה. היא טיפסה על מעקה הבטון, התהפכה והאטה תוך כדי גירוד צידה הימני. האופנוע החליק על הכביש והשאיר חתיכות מעצמו לאורך כמה עשרות מטרים טובים.
רון נסע לאורך המסדרון הארוך. איילת הלכה אחריו בשתיקה, מגפיה נוקשים על הרצפה המצוחצחת ומלווים רק על ידי הקולות העמומים של רון דוחף את גלגלי כיסאו.
"חדר 223, זה פה משמאל," איילת אמרה לבסוף ופתחה את הדלת לחדר. רון הניע את עצמו פנימה.
בפנים חיכו להם דוקטור האמר, לבוש בחלוק לבן ומחזיק תיק חום, ואחות לבושה גם בחליפה לבנה.
"רון רוטשילד, תיק 206463," הדוקטור אמר, "ב-18 ליולי 2033 נמצאת אשם בעבירה חמורה על תקנות הנהיגה, גרימת שיתוק חלקי ובגרימת מוות. פסק הדין שניתן לך, מתוקף חוק התעבורה המתוקן, הוא 10 שנים במתקן ענישה מסוג בראדלי. היום, ה-18 ליולי 2043, אתה מסיים את עונשך. מערכת המשפט ביקשה למסור את תקוותה הכנה שלמדת את הלקח." הדוקטור סיים להקריא מהתיק והניח אותו על שולחן. הוא התקרב אל רון עם מוט אפור כלשהו. רון הרים את חולצתו וגילה את החגורה שאותה חגר בעשרת השנים האחרונות. הדוקטור כיוון את המוט אל נקודה מסוימת על החגורה וחיכה מספר שניות. החגורה צפצפה והדוקטור הוריד אותה. הוא מישש את גבו התחתון של רון ואחר כך עיסה קצת את רגליו כדי להיות בטוח. "אנחנו נשאיר אתכם לבד עכשיו," הוא אמר וסימן לאחות שהרימה את התיק ויצאה החוצה בעקבות דוקטור האמר.
"אז איך אתה מרגיש?" איילת שאלה.
רון עדיין לא ענה לה. הוא רק הסתכל עלייה ובחן אותה מכף רגל ועד ראש. הוא הסתכל למטה על רגליו והזיז את אצבעותיו. לאט לאט הוא דחף את עצמו למעלה והתרומם מהכיסא. הוא לקח כמה צעדים מהססים לכיוון איילת שהסתכלה עליו עם פרצוף מלא אושר. הוא סגר את הפער ביניהם בשנייה ותפס את איילת בחיבוק גדול. "אתה בסדר?" היא שאלה וקולה שבור.
"יותר מבסדר. יש לי אותך," הוא בכה, דמעותיו מרטיבות את כתף חולצתה.
דוקטור האמר נכנס אל חדר 224 וסגר אחריו את הדלת. בחדר ישב גבר בכיסא גלגלים אחר. הוא הסתכל אל תוך חדר 223 דרך מראה חד-כיוונית. הבעתו לא השתנתה לאורך כל התהליך.
"הוא קיבל את שלו, אורי. מה אתה אומר שתניח לזה?" דוקטור האמר שאל.
"לעולם לא," אורי ענה וסובב את כסאו לפנות אל הדוקטור, "שום דבר, שום עונש שיתנו לו לא יספק אותי. הוא, בטיפשותו, הרג את רותם ושם אותי בכיסא הזה עד סוף חיי. אני לעולם לא יסלח לו."אורי תפס את צדי כיסא הגלגלים ודחף את עצמו אל מחוץ לחדר.
-
הרעיון הבסיסי טוב, עונש מעניין, גישה מעניינת שניתן לפתחה לכיוונים מגוונים, כמו סירוס, או אין אונות תמידי. עכשיו לעניין.
דווקא המהלכים ההפוכים של הסיפור, פוגעים בו, יכולת לנוע מהלך מקביל למהלך, זה לא היה מוריד מהעניין. סדר הארועים ההפוך פוגע בעיקר בסוף. אם המטרה היתה להדגיש את מידת העונש…
קטעי "האקשן" יכלו להיות טובים יותר, בעזרת עבודת פיסוק ושימוש נכון במילות קישור.
אם יש נושא שמעסיק אותך, ושאתה רוצה לכתוב עליו, תלמד עליו,זה לא יזיק, ובהחלט ישפר את האמינות שלך בעיני הקורא.
עצם הרעיון הוא עדיין בגדר דמיון, לא צריך לדבר על הזמן. הרעיון שעומד מאחורי הסיפור, מספיק טוב גם כך.
טעון שיפור בסגנון, להוריד כמה מילים מיותרות, לשים דגש יותר על פיסוק, מצד שני, מי אני שיאמר דבר כזה…
בהצלחה בהמשך.
-
כתוב טוב ומאוד קריא. הטוויסט בסוף מאוד מעניין ובכלל לא צפוי. מצויין.
אני מסכימה עם אלון לגבי הזמנים ההפוכים. הרעיון מעניין, ואני חושבת שגם חדשני, אבל הוא לא עובר טוב. מאחר שאנחנו יודעים שלבית החולים מגיעים שני גברים פצועים ואשה מתה, אנחנו מוצאים את עצמנו קוראים עובדות שאנחנו כבר יודעים. בשלב הזה הצורה בה התרחשה התאונה כבר לא כל כך מעניינת.
הזכיר לי קצת את הקטע המזעזע מסדרת "חפצי הכוח" שקראתי לאחרונה. אחד הגיבורים נחטף ליקום מקביל ומסתבך בקרב שסיכוייו לשרוד בו הם קלושים. הוא כמובן שורד, ויוצא מזה בלי פגע. אחרי זה, הסיפור עובר לחברים שלו שבדיוק שומעים שהוא נחטף ליקום האחר, אבל לא יודעים מה קרה לו. יש שם סערת רגשות שלמה שמוחמצת מבחינת הקורא, מפני שהקורא כבר יודע שהוא בסדר.
(אבל אל תדאג. אני לא משווה אותך למגי פיורי. לפחות על סמך הסיפור הזה, אתה הרבה יותר טוב).לבד מכך היה מושג לא ברור. אופנוע כביש? אני מכירה כמה סוגים של אופנועים, אבל מקובל שברירת המחדל היא כביש, ולכן לא מציינים את זה אלא פשוט אופנוע. השימוש במלה כביש נראה לי קצת מיותר.
קצת ניטפוקים לסיום (יש ממש קצת): האשה ישבה מאחור ולא מאחורה. (חזר בעוד מקום).
בסוף אורי אומר "אני לעולם לא יסלח לו". צריך להיות "אסלח לו", אלא אם כן הטעות מכוונת (אנחנו לא יודעים מספיק על הדמות כדי לדעת אם הוא מדבר בשגיאות באופן קבוע).
היה עוד משהו שהפריע לי בזמן הקריאה, אבל אני לא מוצאת אותו עכשיו.לסיכום: סיפור טוב, שמאוד אהבתי.
-
-
יכול להיות שבעתיד "ברירת המחדל" באופנועים תהיה אופנוע ים, אבל אין בסיפור שום דבר שאפילו ירמוז על זה. לפיכך אפשר להסתמך על כך שכל הקוראים יניחו באופן אוטומטי שהכוונה ב"אופנוע" היא אופנוע שמותאם לנסיעה בכביש רגיל, דהיינו, לא אחד מהסוגים המיוחדים.
המושג "אופנוע כביש" הופיע בדברי המספר הכל יודע. אילו היה מדובר במחשבה או דיבור של אחת הדמויות, הייתי מבינה מיד שבעתיד יש אופנוע סטנדרטי שונה מהאופנוע המוכר לי, ולכן מציינים במפורש שמדובר באופנוע כביש.
אני בכלל לא חושבת שזה נורא. זה פשוט משהו שתפס לי את העין והפריע לי בזמן הקריאה, וחשבתי שכדאי לציין את זה לטובת המחבר.
ציינתי שאהבתי מאוד את הסיפור ואני חושבת שהוא טוב, נכון? -
הקדשתי קצת מחשבה לרעיון להריץ חלק מהסיפור ברוורס. רציתי ליצור אי-וודאות מסויימת לגבי מי הנפגע, מי נפגע יותר ולאן רון הולך לכל הרוחות ולסגור את הכל בשני קטעים האחרונים. הצלחתי??
אני משתדל לעשות לפחות מחקר מינימלי על דברים שאני מתכוון לכתוב אבל את הסיפורים היותר טובים שלי אני כותב בשוונג. ובשוונג אין זמן לעשות מחקר אז אני עובד עם מה שנתן לי את ההשראה.
אני מסכים שהוספת התאריך לא מוסיפה לסיפור אבל אני מתאר לעצמי שככה זה יילך בצורה "משפטית" יותר.
בקשר לסגנון כתיבה ואיכות הכתיבה בכלל תמשיך להתריע ולהעיר, עדיף עם דוגמאות, זה מה שאני רוצה לעבוד עליו ולשפר.
תודה רבה.
-
.I want let it go to my head
לא קראתי את "חפצי הכוח" ואני לא מכיר את מגי פיורי אז אני לא יודע איך להגיב לזה.
אני לא יודע לגבי הברירת מחדל. אני גר בקיבוץ ופה ראיתי בינתיים "אופנוע כביש" אחד. כל החמש-עשרה האחרים הם אופנועי שטח. זאת ברירת המחדל שלי. אבל זה לא כל כך חשוב לי או לסיפור אז אם זה מה שמפריע לזרימה, אפשר לתקן.
תודה על תיקוני השגיאות, אמרו לי כבר לתקן אותם אבל שכחתי אילו בדיוק. ובשתי קריאות האחרונות שעשיתי, לא עליתי על זה. בקשר לאיילת ששואלת עם רון בסדר "מאחורה" אני מניח שזה סביל. אני מדבר בשגיאות כתיב ואני יודע שאני לא היחיד אז יכול להיות שיש עוד.
-
אוקי, רק, מי נהג האופנוע ומי האנשים באוטו?
אם הבנתי נכון, אז רותם זו הבחורה שנהרגה, אורי זה נהג המכונית וערן זה נהג האופנוע. אם זה ככה אז אורי אחראי לתאונה כי הוא התחרה עם מכונית אחרת והתנגש בערן (שניסה להתחמק, אם אני לא טועה). אז למעשה, אורי הוא האשם בהכל לא?
חוץ מזה, סיפור חביב ביותר. אה כן, שמתי לב שאיפה שהוא כתבת שהבחורה נמצאה בשולי האפר. אז, התכוונת לעפר או לאפר?
נ.ב
זה רק אני או שגם הדר' וגם מתקן הענישה נקראים ע"ש כלי לחימה ממונעים? ואם זה לא רק אני, יש לזה איזו סיבה נסתרת? -
-
אני תמיד צריך לתקן. הבעיה היחידה שלי בכתיבה היא שלפעמים אני לא כותב את המילה שאני רוצה אלא מילה שנשמעת כמוהה ובבדיקה החוזרת אני לא עולה על זה.
אני דווקא חושב שזה דיי ברור מי עשה מה למי. נהג המכונית עשה שטויות, פגע באופנוע והעיף את נוסעיו. אורי מאשים את רון ברצח ורון הוא זה שמסיים את עונשו. התכוונתי ליצור בלבול מסויים ואני מתנצל אם התבלבלת מדי ולא הבנת את הסוף. (-:
ושלישית, אולי אני קצת אגואיסט אבל עדיין לא שמתי את עצמי בתוך הסיפורים שלי.
בתודה על הביקורת, ערן
-
בעצם ערן הוא לא האשם אלא אורי ואורי מצידו סתם מאשים אותו. אז למה ערן מקבל את העונש? זה הרי לא אשמתו. למה, למשל, לא להפוך את הסדר? שערן נהג במכונית ואורי היה נהג האופנוע. ככה ערן היה האשם וקיבל חלק מהמגיע לו (דרך אגב, רעיון מעניין העלת שם עם הענישה), אורי היה נכה וממורמר בצדק ומה שנשאר לחשוב עליו זה איך הבחורה נכנסת בסדר החדש…סתם רעיון קטן שחשבתי עליו
.ולא הבנתי, כן יש משמעות נסתרת מאחורי השמות של הדר' ושל מתקן הענישה או לא?
אין בעיה, בכל עת.
שמואל -
ותגובתך הזכירה לי את השגיאה האחרת שראיתי: עשר השנים ולא עשרת השנים (שנה זה נקבה, ובסמיכות – עשר השנים. שגיאה מאוד נפוצה).
בתגובה שלך – צריך להיות חמישה עשר האחרים. אותה שגיאה, אבל הפוךלגבי מאחורה: אין לי בעיה כשזה בא בדיאלוג. הבעיה היא שזה בא גם לא בדיאלוג, במקום בו השפה צריכה להיות צחה וחפה משגיאות. זה בא בתיאור התאונה פעמיים בהבדל של שתי שורות אחת מהשניה (הבחורה ישבה על האופנוע מאחורה – או משהו כזה, ועוד מקום לידו).
ואם לא קראת את חפצי הכוח, אז עדיף לך להשאר במצב הזה. לפעמים בורות היא דבר טוב…
-
-
-
-
-
-
-
א. כללי: חיבבתי את הסיפור.
ב. אני לא בטוח ביעילות הטריק של הסיפור לאחור, אם כי אני לא מצליח להחליט האם מדובר בבעיית ביצוע או בפגם קונספטואלי. הייתי מנסה לשחק עם זה.
ג. יש בעיה קלה של אי בהירות לגבי שמות הגיבורים. לדעתי נתן לשפץ זאת בקלות יחסית.
ד. כמה ענייני סגנון: "עסק בלהוציא את הגבר" צ"ל "עסק בהוצאת הגבר" או פשוט "הוציא את הגבר"; הייתי כותב "הרופא" במקום "הדוקטור"; "הוא לקח כמה צעדים מהססים לכוון איילת" – "הוא צעד בהיסוס כלפי איילת"; "שהסתכלה עליו עם פרצוף מלא אושר" – עדיף פשוט "באושר"; "מה אתה אומר שתניח לזה" – לא מתאים במיוחד להתנסחויותיו הקודמות של הרופא (מעט חבר'המני מדי…); כנ"ל "אנחנו נשאיר אתכם" – אולי עדיף ללא ה-"אנחנו". "'אתה מוכן?' איילת שאלה אותו" ו-"'אתה בסדר שם מאחורה?' איילת שאלה" – עדיף לשים את הפועל *לפני* שם המדבר, ולא תמיד חייבים להדגיש כי מדובר בשאלה, היות וסימן השאלה עושה את העבודה. בפעם הראשונה הייתי כותב "שאלה איילת", ואילו לאחר מכן אפשר אפילו להשמיט את שמה ולהסתפק ב-"אתה בסדר שם מאחורה?", כאשר עצם אזכורו של רון נותן לקורא את הרקע; "באותו זמן" – עדיף "בו-זמנית" או "באותה דקה"; "מתה על המקום" – "מתה במקום"; "אדם באלונקה מכוסה בדם כשהצוות עובד קשה בשביל להחזיק אותו בחיים" – מבנה משפט בעייתי. עדיף, אולי, "אדם באלונקה מכוסה בדם, סביבו אנשי צוות המיון הנאבקים על חייו", אם כי יש גם אפשרויות אחרות (יש להמנע, בהקשר זה, מ-"*כש*הצוות" ומ-"בשביל"). כמו כן – לפני כל שימוש במלה "הוא" כדאי לשקול את נחיצותה (מקומות בולטים: "הוא משך באפו", "הוא בכה", וכל פעם בה מופיעה המלה לאחר משפט בדיאלוג – אם כי לא רק).
ה. עלה והצלח, ובבניין ציון ננוחם! -
-
-
אני לא אעסוק ב-ב' ו-ג' כי אלה עיניינים שחשבתי עליהם בתחילת הכתיבה והחלטתי להשאיר איך שאתה רואה אותם. גם את ממנטו אי אפשר להבין לפי שתי הסצינות הראשונות, לא שאני מתיימר להיות כריסטופר נולן.
ד' – "עסק בהוצאת הגבר" מסכים, נשמע יותר טוב.
אני מעדיף להשאיר את "הדוקטור" כי זה התואר שלו ובזה החלטתי להשתמש.
"צעדים מהססים" = מדובר על מספר קטן של צעדים ועצירה. "צעידה בהיסוס" = המשיך ללכת.
"באושר", קיבלתי.
ניסוח חבר'מני – מה דעתך שהוא כבר חבר טוב של אורי שכבר בילה בבית החולים הרבה זמן לעומת הטינה שהוא עלול לנטור לבנאדם שעשה את הדבר הנוראי הזה.
"נשאיר אתכם", קיבלתי.
ניסוח השאלות, "בו-זמנית", "מתה במקום" קיבלתי.
"הוא", בפסקה שבה רון מסתכל החוצה זה באמת היה בכוונה. אני גם לא אוהב כל כך להשתמש בזה אבל אם אני מוציא את המילה זה נראה כמו משפט חסר, בלי נושא. אם יש לך רעיון איך לעשות את זה יותר טוב, אני אשמח אבל לי נראה שגם המילים "הוא" ו"היא" הם מין מילים 'בלתי-נראות' כמו "אמר", לא?ה' – תודה רבה. בבנין ציון מה?
-
-
-
– את הרעיון. מעניין, מקורי.
– את הדמויות. נוגעות ללב. רון ואיילת 'מגיעים' אלו – אנחנו מזדהים דווקא עם מי שבסוף יוצא הרע בסיפור – זה מצוין.
– את הטון. עדין, רגוע, לא מתפרץ למרות הנושא הקשה. יכול להיות שהתיאורים הגרפיים מזירת התאונה היו קצת יותר מדי – זה גרם לטיפה השתעממות וצריך לבדוק אם אפשר לוותר על משפט או שניים.ביקורת:
אני מסכים אם אלו שאמרו שהמהלך אחורה בעייתי. 'ממנטו' עשה את זה טוב, וכאן זה קצת חורק. אם אתה מתעקש ללכת אחורה, אל תיתן את כל הפרטים (מותה של הבחורה, למשל) בקטע הראשון. עוד דבר שיכול לעזור: לשים שעה ותאריך על כל קטע ב'רצף התאונה'. זה ייתן את תחושת הזמן הנע אחורה ויחדד את תחושת ה'דיווח'.
יש לי תחושה שהסגנון מסורבל לפעמים. יכול להיות שיישום ההצעות של NY יעזור בתחום זה.
דבר אחד שמאוד הפריעה לי: 'רגלה המרוסקת לא שינתה כלום כי היא מתה מייד'. המשפט הזה הוא אכזרי ואינו מקצועי, ולכן הוא לא במקום – לא מתאים לא לטון העדין של הסיפור ולא למקצועיות של הדיווח.בסך הכל, טוב שיש סיפורים כאלה! עלה והצלח!
-
התקדמויות העלילה, האחת רגועה ואיטית והשנייה אכזרית ומהירה יותר.
כמו שכבר אמרתי ל-NY, אני לא גם לא כל כך אוהב להשתמש בתאריכים מדוייקים ובסיפור הזה באמת ניסיתי להתרחק מכל דבר שנותן קיבעון חזק (וזה למה גם לא הרחבתי על טכנולוגיית הענישה).
יכול להיות ש"רגלה המרוסקת" הוא לא מתאים ובאמת התלבטתי אם להוסיף את זה אבל זה נראה דיי חסר בלי התוספת הזאת.
המטרות העיקריות היו: 1) ליצור טוויסט בקשר למי הגיבור פה. 2) להביא פה את הרעיון של עונש אחר ואולי קצת יותר מתאים.
אם הצלחתי בזה אז אני מגדיר את הסיפור כהצלחה. נראה לי שהצלחתי.
תודה על הביקורת, אני יכול לקבל רק עוד.
אם
-
ב+ג. ידעתי ש-"ממנטו" יעלה כאן בזמן זה או אחר. על כל פנים – לדעתי דרוש שינוי או שיפוץ קל, גם אם החלטת להחזיק בקונספציה ויהי מה.
ד. בניגוד ל-"אמר", קל מאד להפריז במינון "הוא" ו-"היא". במשך רוב הפסקה הנ"ל השימוש היה סביר, אך בסופה ("הוא משך באפו") – שוב, לשים לב בעיקר כאשר המלה מופיעה לאחר משפט בדיאלוג. חשוב מאד גם, כפי שציינתי, לשים לב למיקום הפועל והשם לאחר כל שורת דיאלוג ("סומסום," אמר משה, ולא "סומסום," משה אמר). באשר לצעדים המהוססים: "לקח כמה צעדים" הוא ביטוי די רע – נסה לבטא את כוונתך באופן אחר. עוד דבר: "מדוושים" ולא "מדבשים" (מצפים בדבש?…
)
ה. בבניין ציון *ננוחם*. ננוחם היא עיר קטנה, לא רחוק ממעלות תרשיחא, בה גר פועל בניין העברי האחרון, בחור בשם ציון. הביטוי מסמל את הכמיהה הלאומית הנסתרת לעבודה עברית גאה בראש חוצות… -
אז אני אומר לך את דעתי על הסיפור:
הסיפור שהולך לאחור הוא בהחלט נחמד, אבל לא מוסיף שום דבר. למעשה, הוא אולי מוסיף על נסיבות התאונה, אבל דוגרי- לא מעניינות אותי נסיבות התאונה. למעשה כבר עכשיו אני לא זוכר מה הן היו. עכשיו, הסיפור אחורה לא מוסיף, אבל הוא בהחלט מפריע- אתה חושף את כל הפרטים ישר בהתחלה. למעשה, ברגע שיודעים שיש שלושה פצועים, מתוכם אחת מתה, כל השאר הוא חסר חשיבות. אולי במקום סיפור שהולך אחורה, יהיה כדאי לשים שני צירי זמן מקבילים?
ניטפוק קל: ברוב המקרים, האנשים שנמצאים על אמבולנס לא מוסמכים לקבוע מוות (אפילו במקרים שבהם הגופה נמצאת בחלקים). כך שאולי רופא חדר המיון הראשון שהיה רואה את רותם היה קובע את המוות, אבל עד אז- מתייחסים אליה כאילו היא חיה.
עכשיו משהו על הסוף: אהבתי אמד את הרעיון של העונש. אבל פשוט לא הצלחתי להתחבר למה שבא אח"כ. נכון, אני מסכים, מבחינת הסיפור אי אפשר לשים את הפסקה של הקתרזיס בסוף- זה נראה מלאכותי מדי. אבל הפסקה האחרונה היא פשוט מנותקת. לזה שבאמת בכיסא גלגלים אין שום השפעה על העונש. במהלך כל הסיפור אי אפשר לראות איך הוא מנסה לנקום בו (או לא סולח לו). אז למעשה, אתה פותח קו עלילה חדש- הנקמה- אבל מיד סוגר את הסיפור. מה שמשאיר את הקורא .(אותי, לכל הפחות) עם השאלה "ו מה אז?", שהיא אמנם שאלה טובה לפעמים, אבל לא כאן. המלצה שלי: תוריד את הקטע של הנקמה. תיקון: בקריאה נוספת של הסוף אני רואה שאין באמת נקמה, אלא שרק הבנתי שיש נקמה. וזו בעיה אחרת- למה הבנתי שהוא רוצה לנקום בו? אולי בגלל ה"לעולם לא אסלח לו", או ה"אולי תניח לו".. אולי הפסקה האחרונה עדיפה כך:
(במחשבה שנייה, לא עוזר להדביק את הטקסט, יוצא בויזואלית).
אני? לא ברור? מה פתאום? זה הXP החדש והמעצבן שלי…
-
-
-
-
-
-
-
-
עניים שני הסגנונות. אבל ייתכן שכדאי שסיפור התאונה יהיה קצר יותר, כדי לתת את התחושה ה'חריפה' שבו, במיוחד אם אתה לא משתמש בתאריך/שעה (הבנתי את הסיבה לכך).
לגבי 'רגלה המרוסקת', מה שהפריע לי הוא לא עצם האזכור אלא הסגנון. אם אתה חייב להכניס את האינפורמציה, אתה יכול לכתוב: 'רגלה הייתה מרוסקת, אך היא הייתה כבר מתה'. הרבה פחות אכזרי וציני כלפי דמות מתה. -
-
-
-
