- This topic has 19 תגובות, 7 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 5 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
זה היה קצת ימינה מאמצע כלום.
או לפחות כך תיארו את זה המקומיים. עוד עיירה שכוחת אל על גבולה הדרומי של ארה"ב של אמריקה. הגבול היה במרחק קילומטרים מועטים משם, ולכן חצי מאוכלוסיית העיירה הייתה ממוצא מקסיקני או מקסיקנים לגמרי.
דבר לא השתנה בחלקים האלה של העולם בעשרות השנים האחרונות. אותן מסבאות מעופשות שהיוו מרכז בידור יחיד לכל תושבי העיירה, אותו המין, שהיה כל כך נפוץ בעיקר בגלל העובדה שלא היה משהו מעניין יותר לעשות, וכמובן, אותה הרגשת העצלות הכבדה שאפפה את הכל החל משעות הצהרים המוקדמות והתפוגגה רק מעט לקראת הערב.
זה היה עלול לקרות בכל מקום דומה ולכן אין להתפלא כי הדבר קרה דווקא במקום הזה.
השעה הייתה בסביבות השמונה וחצי. אנשים נאספו לתוך "המקום של ננסי" כמו זבובים שנמשכות לפגר בחיפוש שני המניעים העתיקים של המין האנושי: בידור ואלכוהול.
חוץ מהקבועים של הבר (שהיוו בעצם חצי מהאוכלוסייה הבוגרת של העיירה, ועוד כמה מהאוכלוסייה הלא כל-כך בוגרת) שהה בבר גם אינטלקטואל צעיר מאוניברסיטת קולומביה שהגיע למקום בעיקר בגלל שהיה שרוע ממצב רגשי קשה ובגלל הרצון הרב לברוח לכל הרוחות מכל החיים המטורפים האלה.הוא סיים בדיוק את כוס הבירה שלישית שלו ושקל לעבור לטקילה מקסיקנית גרועה שעמדה אל הדלפק, כשהדלת נפתחה. הוא היה כמעט בטוח כי לבר תיכנס צעירה מקסיקנית ומסתורית, כי זה היה ערב מתאים לשתויות מהסוג הזה, אך הדבר לא קרה.
לבר נכנס לאיטו גבר לבן כבן שלושים וחמש. לבוש בבגדים האופייניים לאזור, כלומר ג'ינס ממוצע וחולצה בעלת מראה לא מוגדר. הוא נשא בידו תיק לגיטרה באופן שרמז כי גיטרה באמת נמצאת בפנים.
אל-מריארצ'י. נגן שעובר מעיירה לעיירה ומעסיק את תושביהן בנגינה מסוג ממוצע ומטה. הרפרטואר שלהם כולל בדרך כלל שירי עם מקסיקניים וקאנטרי אמריקאי. תופעה ידועה וטיפוסית.
הוא ניגש לבעל הבר והחליף אתו כמה מילים בשקט. הצעיר עקב אחריו בחוסר עניין. הוא ציפה לבלות ערב שקט בהשתכרות והבחור הזה לא השתלב בתוכניותיו. לא השתלב כלל וכלל.
הנגן התיישב על כיסא ליד הבר והוציא את הגיטרה. הוא החל לכוונה, בזמן ששאר הנוכחים בבר החלו לסובב את עצמם לכיוונו. הנגן היה בידור, ובידור היה מטבע קשה להשגה באזור. ואז הוא ניגן. מהתווים הראשונים הבין מיד הצעיר כי זה לא בסדר. הנגינה לא הייתה טובה. היא הייתה מהממת. הצעיר לא שמע דבר כזה בחייו, והיה ידוע האוהב מוזיקה מושבע. מקומו של הנגן לא היה בחור מעופש הזה! מקומו היה על הבימות בגדולות של העולם, בניו-יורק, בלונדון…
וזה לא היה רק זה. זה היה האופן שהאנשים הביטו בו. זה היה הרוגע והשלווה בעיניהם. זה היה איך קצב נשימתם הואט וראשיהם הוטו במקצת הצידה כדי להיטיב ולשמוע את המנגינה. הם היו בנירוונה. בגן עדן הנכסף. הם שכחו מהעיירה אפופת האבק, מחייהם חסרי התכלית, ואף מדבר כה פעוט כמו גופיהם הגשמיים. הם היו הרבה מעבר לזה. מחשבות החלו להתגבש בראשו של הצעיר והם רדפו אחת את השנייה: הוא לא אנושי… אני מוכן למות למענו…אף אחד לא הבחין בדיוק כיצד ומתי זה נגמר הנגן עבר לאיטו בין שורות היושבים ואלה זרקו כמתוך חלום מטבעות לתוך שק קטן שהחזיק. כשהגיע לצעיר נפגשו עיניהם לרגע קט והוא והצעיר ראה את השלווה, את הכחול העמוק של האוקיינוס ואת השחור הבוהק של היקום הנצחי. הוא שם בתיק דולר. הוא עדיין היה תחת ההשפעה העדינה של המוזיקה…
אף אחד לא עקב אחרי הנגן כשהוא יצא. אף אחד פרט לאינטלקטואל צעיר ומבולבל. הוא תפס אותו בשרוולו בדיוק כשפתח את דלת הטנדר הכחול והחבוט שעמד בחנייה מול הבר.
"זה אתה, נכון?" פלט הצעיר.
הנגן הסתובב וחייך חיוך נעים. "אני זה אני", הוא אמר. "ואין טעם להיכנס לדיון פילוסופי על זה. אם לא הייתי אני הייתי מישהו אחר, וגם זה די ברור."
"זה אתה", המשיך הצעיר כלא שומע, "אתה הגעת, סוף סוף, אתה המשיח, אתה הנביא החדש, המהאדי, התגלמותו האחרונה של בודהה. אתה מי שהאנושות זעקה ליו במהלך אלפי השנים האחרונות. את תיקח את האנושות אל האור, אתה תאחד אותנו! אנחנו זקוקים לך! לא ללוחם, שיביא לנו ניצחונות גדולים! לא למדען, שייתן לנו יידע! אנו זקוקים לאומן, למוזיקאי, שייראה לנו את היופי שבעולם ויזכיר לנו שבני אדם אנו, וכי אין מנוס מהחיים! עזור לנו!" ובאומרו כך נפל על ברכיו "עזור לנו, אני מתחנן! בוא איתי לערים הגדולות! הראה את עצמך לעולם! אחד אותנו! הבא שלום! עזור לנו!" הוא השתתק וראשו נשמט למטה. דמעות זלגו על לחיו.
"קום, קלווין" אמר הנגן רכות "אין לך בגלל מה לבכות לפני."
הצעיר קם על רגליו לאיטו, וניגב את דמעותיו בתנועה, שנראתה ילדותית מאד פתאום. הוא אמר: "אתה יודע את שמי."
הנגן חייך "כמובן שאני יודע את שמך! הרי אני רק חיזיון. תוצאה של היגון שלך וצרתך. עלייך להפסיק לשתות כך קלווין, יום אחד עוד תיפגע!"
הצעיר נראה המום, "אבל," הוא אתחיל, חשב רגע קט, וסיים בהצהרה שנראתה לו הכי מתאימה באותו רגע: "אבל אתה ממשי!"
"אולי", חייך הנגן ושם את ידו על כתפו של הנגן, "אבל מה ממשי בעולם הזה שאנו חיים בו היום? מה חשוב מספיק כדי להיות ממשי? אני רק חלום, קלווין. חלום שאולי משוטף לעוד חלק נכבד מהאנושות, אבל עדיין רק חלום. את תזכור אותי מחר, קלווין אבל רק כצל מעורפל במסע השיכרון שלך. מחר תחליט להתמודד עם חייך תיסע בחזרה לאוניברסיטה ותגיד לה שאתה אוהב אותה ולא אכפת לך ממה שההורים שלך חושבים!" הנגן עצר והסתכל אליו במבט עמוק, "לא כן קלווין?"
"כן." ענה הצעיר ולפתע ידע כי כך יהיה.
"הנה!": חייך הנגן חיוך רחב "נכון שנחמד להכניס קצת סדר בדברים! אני אסע עכשיו קלווין, שמכתי לדבר אתך, אבל יש עיירה מסוימת בארגנטינה שאני חייב להגיע לשם עד הבוקר, ואין לך מושג כמה קשה להגיע מכאן לארגנטינה בטנדר!" הוא צחק והמשיך: "אבל אל דאגה קלווין! אני בטוח שמיד תרגיש טוב יותר!"הוא הכניס את הגיטרה למושב לידו ונכנס בעצמו לרכב. הוא סגר את הדלת, התניע וחייך בפעם האחרונה לקלווין ההמום. אחר כך הוא יצא מהחנייה ופנה דרומה. ארגנטינה חיכתה לו.
קלווין עמד בשולי הדרך והביט אל הטנדר המתרחק. לפתע הבין שהוא מתחיל להרגיש הרבה יותר טוב. -
-
-
-
את האיות כי על זה כל אחד יכול להעיר לך.
הסיפור (לדעתי) פשוט צפוי מדי. הכתיבה נחמדה, משעשעת משהו, אבל אותו משיח חיזיוני… איך לומר, נו… טסק טסק. הוא אגדתי מדי. זה לא ממש מד"ב, וזה לא ממש פנטזיה – זה אגדה.
לא ידענו שקלווין שרוי בתסבוכת רגשית (An emotional wossname) ובעיות עם ההורים שלו; הקטע הזה לא ממש משכנע. בכלל, כל השיחה בין השניים ממש בעייתית. "אתה יודע את השם שלי" – "בטח שאני יודע, איים א פיגמנט אוף יור אימג'יניישן". נו באמת. היה אפשר לעשות את זה אמין יותר, והיה אפשר להשקיע יותר במסר. מה המסר? שצריך מוסיקאי שיוביל אותנו למילניום השלישי? אז הפיסקה שאומרת את זה צריכה להיות הרבה יותר מושקעת, הרבה יותר ברמה. לא כמו שהיא עכשיו. אין מנוס מהחיים? למה? תסביר. תנמק. אתה לא חייב להדגים, אבל תשקיע במה שראוי להשקעה.אבל אהבתי את הסגנון. מאוד. תקן שגיאות ועבוד על הרעיון קצת, ואני ממש אוהב את זה. השאר מן הסתם ימשיכו לקטול
-אבישי
-
אני אהבתי את הסיפור. ומה הקטע של כל החברים המדוקדקים באגודה הנכבדת בנושא שגיאות כתיב ???? הפכתם כולכם להיות מורים ללשון העברית ( השנאה התהומית שלי למורים ללשון גורמת לי לכתוב עם שגיאות בכוונה עד היום).
ולגבי הסיפור – מאוד אנושי. זאת תכונה שחסרה להרבה סיפורי מדע בדיוני. בדיוני – סבבה, אבל הדגם היה ונשאר – ( חייב להישאר לפחות) – אנושי. -
-
-
-
אני רוצה לציין שאני שמחה מאד על כך שנעשה צעד נוסף לעבר הפקת סרטי מד"ב מטעם האגודה במקסיקו… (מה זאת אומרת למה הכוונה – הרי זה היסוד הראשון שקיבלנו לתסריט!!!)
לגבי הסיפור – כתוב לא רע בכלל, ביעס אותי קצת שיש שגיאות, ומילא שגיאות (אני קצת יותר ליברלית בקטע מאשר מר NY, שהוא חיה טורפת…) אבל שהופיעה שגיאה בפעם היחידה שמופיע כינויו של "המשיח" (אל מריארצ'י? מאיפה צצה הר' המיותרת?)…
הסוף קצת קלוש. יש הרגשה של סיפור שהתבסס על רעיון לא רע, אבל באיזהו שלב הלך לאיבוד. ואגב, אחד מהדברים שהסיפור מאד הזכיר לי זה את ההתחלה של אחד מזוכי ההוגו (כמדומתני), על החלילן מהמלין שמישהו פוגש בפאב אפלולי. התיאור ההתחלתי ממש ממש מזכיר את זה בקצב וברעיונות. מישהו זוכר איך קראו לסיפור?
בכל אופן, יש פוטנציאל, המימוש שלו קצת קלוש, שווה קצת עבודה נוספת, וכמה אתה רוצה על הזכויות לתסריט לסרט שנפיק במקסיקו? -
אוקיי, קודם כל אני אודה ל- NY על כל הביקורת הבונה, ועל ההאשמות על העתקה.
שנית, הרשו לי להפריך:
א) אני כתבתי את הסיפור, ואת כל מגרעותיו וטעויותיו תייחסו לי.
ב) אתם יכולים להאמין לי או לא, אבל באמת שלא קיבלתי את הרעיון מאיזשהו סיפור אחר שקראתי, גם לא מאיזה סיפור גרוע ולא ידוע באנגלית שאפשר לתרגם אותו וזלכות בכל התהילה.
ג) הסיבה שהעלילה היא בגבולה הדרומי של ארה"ב היא שהייתי זקוק לאיזשהו מקום נידח ולא ידוע, אבל מקום שכולם (או לפחות הרוב) יבינו על מה אני מדבר. מי שלא שם לב בסופו של דבר הנגן עובר לארגנטינה, אז תרדו מימני בקטע של אמריקניזציה או המקסיקניזם של הסיפור.
חוץ מזה, כתבתי את הסיפור בפרץ פתאומי של השראה שבא אליי בשבת בערך ב- 24:00, כשהתכוותי לישון. אז הייתי, אולי, קצת עייף ולא שמתי לב לשגיאות וסמכתי על המילון הנאמן של הוורד שלי שיבדוק אותן במקומי. אולי סמכתי עליו לשווא.ועוד דבר. הסיפור בא כדבר מאד בלתי צפוי לי. וכאן אני עובר לנימה אישית, אז מי שלא מעניין אותו מוזמן להפסיק לקרוא.
הסגנון, אומנם, שלי, אך זה אינו דומה לאף סיפור אחר שאי פעם כתבתי (או לפחות התחלתי לכתוב) הסיבה שכתבתי ככה היא שאותם פרצי השראה ארורים פשוט מסרבים להיכנס לגבולות של ה"רגיל והנודע". גיליתי רק לפני ימים מספר שקיימת קהילת מד"ב ופנטסיה בארץ, והופתעתי מאד בגלל שאני לא פוגש אנשים כאלה ובעיקר לא בעירי בת-ים. כבר שנים שאני כותב "למגירה" ואף לא חשבתי לפרסם את השטויות שאני כותב בשום מקום אחר חוץ ממעגל מצומצם של חברים שגם הם קוראים מד"ב מפעם לפעם.
בגלל שהתלהבתי מהסיפור שבא אליי בכזאת פתאומיות, ובגלל שהתלהבתי כשגיליתי שיש בארץ אנשים החולקים אותו תחום התעניינות וכי עכשיו באפשרותי לפרסם משהו שחשבתי שלא אפרסם לעולם, החלטתי לפרסם פתאום את הסיפור כאן, ותאמינו לי, אני עדיין לא יודע למה.אני לא כועס על אף ביקורת, למרות שבאמת שיעשע אותי הרעיון על ההעתקה שלי ואני אמסור בפעם אחרת את הטלפון של הסוכן שלי בשביל הסרט במקסיקו. אני מוכן לגלם את התפקיד הראשי אם מישהו ישיג לי גיטרה.
אני לא מבטיח להפסיק לכתוב פה (תודו שרציתם, אה?) אבל אולי אנמיך את הקצב.
תודה לכל מי שמצא משהו חיובי בסיפור. תודה בעיקר ל Rene על מציאת הפן האנושי שבסיפור ול Boojie על הדרך הלא כל-כך גסה שלה להגיד לי שאמשיך לנסות. אולי בפעם הבאה אני אפרסם משהו שכבר הספקתי להרהר בו ולתקנו. תודה לכולכם.נ.ב.
אני באמת לא זכרתי איך "מוזיקאי" בספרדית. עם ר' בלי ר'? להבא אזכור. -
-
בשום אופן לא טענתי שהעתקת. אמרתי שהאווירה בתחילת הסיפור מזכירה לי את אחד מזוכי ההוגו (שיש לציין שזו יכולה להתפרש כמחמאה), וזו אולי הסיבה שהסיפור נשמע מוכר לאנשים.
לגבי הנושא המקסיקני – הסיבה שהתייחסתי לזה היא פתיל שהופיע בפורום השני שלנו (פורום הדיונים של האגודה) ובו קראתי להפקת סרטי מד"ב של האגודה במקסיקו, בעקבות התייחסות של מישהו למחיר הזול שעלתה הפקתו של אל מריאצ'י. כמובן ששיעשע אותי מאד לראות באותו יום סיפור שמתייחס לאל מריאצ'י.
בנוגע לסיפורי המגירה שלך – אני אשמח *מאד* לקרוא סיפורים נוספים שלך, אז אל תהסס לפרסם אותם כאן. קהילת המד"ב הישראלית, למרבה השמחה, חיה ובועטת, והרבה מזה בזכות האינטרנט. יש לנו תקוות לכבוש את העולם. -
מדהים! מדהים! מדהים!
לא מושלם
אבל מדהים.
שגיאות כתיב היו נפוצות לא מעט וגם שגיאות לשוניות
לעיתים נראה כי מרוב ה"שוונג" של ההבעה והדחף העז לכתיבת המשפט הבא,סטית קצת מסגנון הכתיבה ונגעת בשפת היומיום.
אלו היו הדברים היחידים שהפריעו בקריאה.
חוץ מזה: מדהים! מדהים! מדהים!
כמו כל היצירות שלך שהכרתי עד כה.(אוווווווווווו)
אלכס,אתה יודע מה אתה שווה.
אתה רק מחכה לשמוע את זה מאחרים.
ואתה לא מסתפק בחברים שלך שיעידו על הכשרון שלך.
אתה רוצה לשמוע את זה מ"הציבור"(מהאינטלקטואלים האליטיסטים,כמובן. כאלו שמבינים עניין)
אז הנה לך אלכס!
ראית מה אתה שווה!!!!
אוהבים אותך!!!!
במיוחד אני
ביי ביי -
-
-
-
-
-
-
