ואולי לא – סיפור משוכתב

[אורי מאיר]

ואולי לא

קשה מאוד בזמן חלום לזהות שאתה בעצם חולם. זה קשה במיוחד אם החלום סוחף אותך, ואתה פשוט לא רוצה להאמין שזאת לא המציאות. הצלחתי, אבל זה לא גרע כהוא זה מעוצמת החוויה. החלום, סליחה על הקלישאה, היה פשוט חלומי.
יום אביבי, לא חם מידי, ולא קר מידי. פרפרים ריחפו מסביב, וריח בשום עמד באויר. אני הייתי שרירי. היא הייתה יפה, ושוב סליחה על הקלישאה, כמו חלום שהתגשם. הלכנו שלובי ידיים בתוך שדרה קסומה של עצי כליל החורש בשיא פריחתם. לא היו כל זבובים או יתושים באויר, וזה כבר היה אחד מן הסימנים שאני ממש חולם. גם המראה הצנום שלי, והאמת שגם ההתלהבות הבלתי מוסברת של לילך רמזו שזו איננה המציאות.
המקום המופלא לא היה מוכר לי, וגם לא לה. על פניה היה שפוך חיוך של אושר. והבעה של הפתעה.
"כל-כך יפה פה," היא אמרה לי בקול רך. ליבי ניתר. יכול להיות שדמעות של אושר עמדו בעיני. לחצתי את ידה. היא השיבה לי לחיצה, ונעצרה. ידי עטפו את מותניה בחיבוק שהמיס אותי. הפכתי לשלולית. פני התקרבו אל פניה, פניה התקרבו אל פני. יכולתי להריח את השמפו שלה. משהו סגול. עצמתי עיניים. שפתינו נפגשו. יכולתי להרגיש את האדום הבוהק גם דרך עיני העצומות. אושר.
התעוררתי.
המיטה הייתה ריקה, אבל זה לא חידוש. כל מציאות תיראה מאכזבת לעומת חלום כזה, אבל בכל זאת, היו לי כמה סיבות טובות לשמוח. אחת הראשונות היא שלמרות אופטימיות קצת מוגזמת, החלום הזה ניתן להגשמה. אולי היום. היום אולי נדחה את בוא הלילה…
הייתה לי חופשה מיוחדת מהצבא, לפני כניסה לקבע. שבועיים. לילך אולי נוסעת ללמוד בחו"ל עוד חודש, אבל אפשר לנסות לעשות משהו. עדיין אפשר. אחרי הכל, אם לא עכשיו, אימתי?
הושטתי את היד לטלפון. החזרתי את היד אל המיטה החמה. עוד לא היה לי אומץ. לא ידעתי אם אמצא אותו, אבל קיוויתי שהוא יבוא לי, לאט לאט. בינתיים חלמתי כמה דקות בהקיץ, התקלחתי, התלבשתי, חייכתי אל עצמי המפוחד מאוד במראה, וניסיתי להתעודד. תמונות קפואות מן החלום ריצדו במחשבתי. לא ידעתי אם זה ייתן לי בעיקר אומץ או פחד. חששתי, כלומר לא רציתי להתקשר אליה מוקדם מידי. אולי זה ילחיץ אותה.
עשיתי עוד כמה סידורי בוקר, ובאמת קיבלתי קצת אומץ. לא מספיק בשביל להתקשר אליה. השעה הייתה עשר ורבע. זה עוד עלול להיות קצת מוקדם מידי. אבל אין זמן כמו ההווה כדי לברר כמה עובדות, ולהכין כמה הכנות.
פתחתי אינטרנט, וחיפשתי 'חלומות בע"מ' בגוגל. תוך שנייה עלה האתר שלהם – אתר מושקע. 'אנחנו נספק לך את החלום שלך היום.' זה היה בורוד מזעזע. כותרת המשנה הייתה: "אתה רק צריך להגיד על מה רצית לחלום. ציוד החלימה המשוכלל שלנו יאפשר לך לקבל את החוויה החלומית שביקשת. חדש! בואו לנסות את שירות החלום הזוגי שלנו. מחקרים הוכיחו שחלומות זוגיים משפרים מאוד את מערכות היחסים של המשתתפים." על זה די בניתי.
כמובן שכמו כל אתר ישראלי, שמודע היטב לשיווק, היה קשה מאוד למצוא את המחירים. אבל התעקשתי, ולבסוף מצאתי: חלום יחיד לחצי שעה – 350 ש"ח. חלום כפול לחצי שעה – 900 ש"ח. חלום יחיד לשעה – 500 ש"ח. חלום כפול לשעה – 1800 ש"ח. לא כל-כך הבנתי את לוח המחירים הזה, אבל ליתר ביטחון הזמנתי חלום כפול לשעה שלוש דרך שירות ההזמנות שבאתר. להפתעתי שירות ההזמנות עבד כמו… חלום, כן. אפשר לבטל עד שעה מראש, כך נאמר באתר.
הכנתי ארוחת בוקר טובה. שקשוקה וסלט ירקות. לחם עם חמאה. לא בכל יום אני מרשה לעצמי כזאת ארוחת בוקר. במיוחד לא עכשיו, כשאני בדיאטה. אבל חופשה מיוחדת אמורה להיות חופשה מיוחדת. והיום אמור להיות חגיגי במיוחד. לעזאזל, רציתי להיות במצב רוח טוב כשאני מתקשר אליה.
אכלתי, שבעתי, ניקיתי את הפירורים מן השולחן, ושטפתי כלים. אחת עשרה ורבע. כבר אפשר להתקשר? יכול להיות. אולי החריף של השקשוקה נתן לי אומץ.
ביד רועדת הרמתי את השפופרת והתחלתי לחייג.
"לילך?"
קולה היה קצת מנומנם: "מי זה?" לעזאזל! הייתי צריך לחכות עוד!
"זה אני, שגיא. את יודעת ש…"
"היי, שגיא, מה שלומך?" היא חייכה אלי. יכולתי לשמוע את זה מעבר לקו.
"שלומי טוב. את יודעת שיש לי חופשה מיוחדת לפני הקבע?"
"וואללה. ואני עוד חודש נוסעת לחו"ל. אני לא ממש עושה הרבה לפני זה. היי! לא נפגשנו כבר לפחות חודשיים, רוצה לעשות משהו היום, ביחד?" הלב שלי התחיל להשתולל.
"תשמעי, את מכירה את הקטע הזה שאפשר להזמין חלומות זוגיים, דרך חלומות בע"מ?, שמעת על זה? את רוצה ללכת אולי?"
"חלומות בע"מ?"
"כן, את יודעת זו חברה חדשה, עם טכנולוגיה שהם חייבים לקרוא לה מהפכנית. נכנסים ביחד לתוך המכונה, ואז אפשר להזמין חלום משותף. מחקרים הראו שזה…"
"שזה מה?"
"שזה מאוד בריא ללב, או משהו כזה. את רוצה ללכת?"
"אה, עכשיו אני נזכרת ששמעתי על זה משהו. זה לא קצת יקר?"
"לא ממש. בדקתי מחירים, וזה נשמע לי סביר. חוץ מזה, מה אכפת לך, אני מזמין."
"לא יודעת, זה נשמע לי יותר מידי טוטל ריקול."
"בכל מקרה, חשבתי ללכת איתך, זאת אומרת אם תסכימי, אז הזמנתי לנו חלום לשעה שלוש."
"שמעתי שיש כמה דברים ממש משונים בכל הטכנולוגיה הזאת."
"מה למשל?"
"קראתי למשל שאתה תמיד חולם שאתה חולם, ואז אתה כאילו מתעורר, ורק אז מתחיל החלום שהזמנת."
"נו?"
"לא יודעת, מה אם אחד החלומות מתקלקל? מה קורה אם החלום הופך לסיוט באמצע?"
"איך זה יכול לקרות?"
"כבר קרה לי שחלמתי בדיוק על מה שרציתי, ואז פתאום באמצע הכל הפך לסיוט. לא במכונה."
"כן," אני בטוח ששמעו את האכזבה בקול שלי, "אולי את צודקת אז…"
"אתה רוצה אולי ללכת לסרט במקום? אני מזמינה."
"אין שום דבר שאני רוצה לראות במיוחד, יש משהו שאת רוצה?"
"חשבתי אולי 'ההורס 4'. "
"לילך, את יודעת שאני מפחד מסרטים כאלה, ועוד עם כל המציאות המדומה. אולי סתם נלך לטיול בפארק?"
"אתה כזה בחורה, אמרו לך פעם?"
"שאני לא אגיד לך מה את. מסכימה?"
"כן. תבוא לאסוף אותי בחמש. רוצה שנביא פיקניק?"
"למה לא? כל אחד שני דברים? כמו כשהיינו בתיכון? ולילך?"
"מה?"
"היום אולי נקדים את בוא הלילה."
"תגיד לא נמאס לך מהשיר הזה. אני כבר לא יכולה לשמוע עליו, או אותו."
"אני לא מבין איך יכול להימאס לך משיר כל-כך רומנטי."
"פשוט תגיד תודה שאין שום שיר על שגיא. פיקניק, חמש, כל אחד שני דברים. אני צריכה ללכת."
"עשינו עסק."
סגרתי את הטלפון, וליבי הלם. לא ידעתי איך לפרש את השיחה הזאת. הייתי מתקשר לנימי. הוא מומחה בדברים האלה, אבל כבר נמאס לו לדבר איתי על מערכות יחסים, ובטח על לילך. הוא תמיד אמר שאני צריך למצוא את הזמן המתאים, ופשוט להדביק לה נשיקה. אני תמיד חששתי שלפני שהשפתיים שלנו יתחברו, אני אחטוף התקף לב. זה שהצלחתי בחלום עוד לא אומר כלום.
זה היה ברור מה אני צריך להביא לפיקניק. פוקצ'ה ומוס שוקולד. לילך לא יכלה להביא דברים משמינים, ואם אני לא אביא, לא יהיו לה הפחמימות שהיא זקוקה להן לאיזון ההורמונלי או משהו. היא תכעס. הכנתי את המוס והקפאתי אותו. הכנתי את הבצק לפוקצ'ה, נתתי לו לתפוח, ויצאתי לריצה בחדר כושר. בכל זאת דיאטה.
זה לא שאני רץ בדרך כלל, אפילו ממש לא. פשוט קיוויתי שהאנדורפינים ירגיעו אתו בפגישה עם לילך. רצתי הכי הרבה שהצלחתי. ארבעת אלפים מטר. באחד עשרה קמ"ש. לא רע בשבילי, אבל יש לי רושם ששני אלה שרצו מצדדיי הסתכלו עלי במבט של: "מה האפס הזה עושה כאן?"
באמצע הריצה נזכרתי שלא ביטלתי את החלום המשותף. חזרתי הביתה. העמדתי את הבצק לתפיחה חוזרת, וביטלתי את החלום המשותף. בעסה. רציתי לשפר את הזוגיות שלנו. לעזאזל, רציתי שתהיה זוגיות שלנו.
במלוא חוסר הצניעות אומר שהמוס והפוקצ'ה הצליחו. אולי זה סימן שמבשר טובות. העמסתי הכל, ויצאתי לאסוף את לילך.
הפארק בחלום היה טוב יותר מהפארק במציאות. היה חם. היו מעט שיחים נמוכים, ואפילו כמה עצים שלא עשו צל. מפתיע כמה השמש יכולה לקפוח באוגוסט אפילו בשעה חמש אחרי הצהריים. המוני ילדים רועשים מילאו את הפארק, ובעיקר את הנדנדות והמגלשות. הם צווחו ורבו כמו ילדים קטנים, וזה לא השרה עלי שמחה מיוחדת. קיוויתי שעל לילך כן, אימהות וכל זה, אבל לא נראה לי שהיה לזה אפקט מחמם לב מבחינתה. בכל מקרה פניה לא העידו על אושר. בקושי מצאנו פינה שקטה לדבר קצת.
"או יופי. פוקצ'ה ומוס, חבל רק שאני בדיאטה." עשיתי לה פרצוף.
"שזיפים בוואסאבי, וסלט לבבות חסה. זה נראה טעים!"
"זה טעים, חמור! תטעם!"
טעמתי מהכל. זה באמת היה נפלא. לרגע הצלחתי להתעלם מהדביקות הכללית ומהעקיצות של הדשא. אין מה לחלום אפילו על נשיקות באווירה כזאת. מרחוק ראיתי עץ לילך פורח. ליבי נסחט כמו לימון.
רציתי להגיד לה שהיא יפה כמו העץ, או שהעץ יפה כמוה, משהו כזה. מה שיצא לי באמת היה: "היי לילך, תראי את כאן, ואת גם שם, מצחיק, לא?"
"אתה חייב לעבוד על החומר שלך." היא נזפה בי, ולשמחתי הרבה היא לקחה חתיכה של פוקצ'ה.
הגענו למוס. למרות הצידנית שלי, הוא היה נוזלי מידי בשלב זה, מה שדווקא התאים לאוירה הכללית, אבל לא היה משמח במיוחד. לילך ניאותה לאכול קצת. אני אכלתי קצת יותר מקצת, שזה נראה לי מותר, כי גם רצתי היום, וגם זו חופשה מיוחדת.
"לילך?" העזתי לנסות לדבר בקול רך רק אחרי שכבר הנחנו את האוכל בצד, והגן נהיה קצת יותר שקט, וקצת יותר קריר, אבל חשוב לקחת את האמירות הללו באופן יחסי בלבד.
"מה שגיא?"
"תגיד, מה את חושבת על מערכת היחסים בינינו?"
"מה אני צריכה לחשוב עליה?"
"את היית רוצה? כלומר, את נהנית היום?"
"היה חמוד, יכולתי להסתדר עם פחות חום, לחות ורעש, באופן אישי."
"אולי היינו צריכים ללכת לחלום הזה, ביחד."
"אני לא חושבת שהיינו צריכים ללכת לחלום ביחד. קראתי שזה משפר את הזוגיות, אבל לנו אין זוגיות."
"אבל לילך, אני רציתי להגיד לך משהו…"
"מה רצית להגיד?" לא יכולתי לקרוא את הבעת פניה. פשוט לא הבנתי מה היא חושבת, וזה הדאיג אותי.
"שאולי…" חום חזק מכה בפנים. הלב הולם. כמו בריצה. "את יודעת, אני רוצה שנהיה…"
"מה?" אמרה לילך. היא הסמיקה, אבל לא הייתי בטוח שזה הסומק הנכון.
"שנהיה, לא רק ידידים. הנה, אני מתחיל קבע. זה כבר מקום קצת יותר מסודר בחיים, ואני מוכן לעשות הרבה כדי…"
"שגיא, עצור עכשיו, אל תמשיך."
בתאונות דרכים יש עניין כזה של זמן תגובה. כבר הייתי בתוך המהלך, ולא הבנתי מה היא אומרת לי. או שהבנתי, אבל כבר לא יכולתי לשלב להילוך אחר. הייתי ברביעי, והייתי צריך לשלב רוורס. "אני אוהב אותך לילך. אני אעשה הכל בשבילך. אני חולם עליך כל לילה. בבקשה, לילך, תחשבי על זה?" הבטתי בפניה. אסון.
"אויש, שגיא!" יכול להיות שהיו לה דמעות בעיניים. "למה תמיד בזמן הלא נכון? אני לא יכולה עכשיו, אני נוסעת ללמוד בחו"ל. שנתיים. עכשיו קלקלת."
"קלקלתי? מה קלקלתי? רק אמרתי שאני אוהב אותך."
"אמרת בזמן הלא נכון?"
"יש זמן כן נכון?"
"לא יודעת." הדמעות זלגו על הלחיים. גם שלי וגם שלה. שתקתי.
"שאלת עכשיו, ואני אמרתי לא. עכשיו זה אבוד."
"אבל למה? אני מוכן לחכות לך. שנתיים, עשר, לנצח."
"אתה כל-כך טיפש שזה הורג אותי."
"למה?"
"למה מה?"
"מה אמרתי שהוא כל-כך טיפשי."
"תראה, חלק מההתרגשות של לנסוע לחו"ל, חלק מהחלום, זה להכיר אנשים חדשים, כן?"
"אני מניח שכן."
"אז עכשיו, זה כאילו שאם אני אצא עם מישהו שם, כשאני אומרת לך לא, אני בוגדת בך, כן?"
"מה את אומרת?"
"אני אומרת שעכשיו אין לי ברירות. כבר שאלת. כבר עניתי. אני לא יכולה שנהיה ביחד עכשיו, כי אני נוסעת לחו"ל, אז זה סתם באויר עכשיו, כן? אבל זה גם כבר אבוד, אתה מבין?"
"אבל אני אוהב אותך!"
"כן, אבל שנתיים בחו"ל עלולות לצנן את ההתלהבות שלך. אנחנו תמיד נעדיף את מה שקרוב, נכון? עדיף מוס שוקולד נוזל ביד, משניים על העץ, נכון?"
הנהנתי. לא שהסכמתי איתה, אבל לא ידעתי כבר מה לעשות. עוד דמעות נשרו לי על האף.
"אז אם לא היית שואל, ואני היית לוקחת איזה מוס שוקולד נוזל. או אתה, אז לא נורא. אחרי זה עוד אפשר היה להגיד שכלום לא קרה, כן?"
"לא." טישו.
"ועכשיו זה אבוד."
"אל תגידי את זה. הנה. לא אמרתי כלום. זאת הייתה בדיחה. חה. חה."
לילך לא אמרה כלום, אבל היא שלפה טישו מכיסה. ניגבתי את האף.
"לא מאמין שזה קורה לי."
"אמרתי לך שחלום יכול להפוך לסיוט."
התעוררתי.
מחיתי את הזיעה הקרה מגופי. היום הראשון לחופשה המיוחדת. איזה מזל שלילך לא ענתה לטלפון בבוקר. איזה מזל שהלכתי למכונת החלומות לבד. היא כל-כך חכמה לילך. גם בחלום הפרטי שלי היא יודעת להזהיר אותי. אסור לי להגיד לה כלום על הרגשות שלי. עוד לא. סבלנות. שנתיים של הסתפקות במוס שוקולד נוזל.
ואז… יום אחד אני אדבר איתה. אבל לא היום.
בטוח לא!

[מאת]

תגובות