- This topic has 24 תגובות, 5 משתתפים, and was last updated לפני 20 שנים, 9 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
– "אולי יותר טוב שאני אלך". אמר האיש.
– האישה אמרה: "כן".יותר מזה לא היו קברני – האהבה צריכים לשמוע. הם לא היו צריכים לשמוע גם את זה, רק הנימוס – החוקים שלהם המוזרים, חייבו אותם לשמוע סוף רשמי לפני שהם באים ולוקחים את האהבה.
כשפתחו את הדלת, או נכנסו מהחלון, או דרך המרצפות כמו נמלים, חדר חריץ אור דרך הפתח והציף את הרצפה, ואת פניהם של האיש והאישה שכבר לא הייתה להם סיבה להסתכל זה בזו, או להפסיק להסתכל. הם לא התנגדו, לא נלחמו יותר. זאת הייתה שעת המוות כפי שצוינה בדף הביקורת, לפי כל הסימנים: שעת היום, ששיקף האור שחדר פנימה, הגיל שלהם, לפי מספר השנים שחיו על פני האדמה, גיל האהבה שלהם, מינקותה לבגרותה לזקנתה ולמותה. הכל אותו דבר. כשבאו הקברנים, הם לקחו גופה.
איך אהבה נראית כשהיא מתה? כמו קליפה, אולי, או כמו סבך ישן של חוטי צמר מאובקים, שעלים של וורדים ישנים מקומטים לכודים בו, וטביעות שפתונים, ודמעות וריחות בושם וצלילים מתים, תווים של מנגינה שאין טעם לנגן יותר, ממסיבות ריקודים מפוארות יותר או פחות ששייכות לעבר.
הקברנים ישבו בנקיק יפה ופראי, הצופה לקניון חתוך מעוצב, בגובה מטורף, לאור הכוכבים שרפו את הנותר, מעשנים ומביטים באש ושותקים.
האיש אסף כמה חפצים, האישה חיכתה. קפואה, עיניה יבשות, אישוניה עקבו אחרי מהלכיו: פנימה לחדר, החוצה עם ערמה קטנה של בגדים. למעלה לארון, ומטה עם מזוודה. ימינה לחדר האמבטיה והחוצה עם כלי גילוח ומברשת שיניים וחוט דנטלי ומגבת ונעלי-בית.
הוא סגר את המזוודה והרים אותה לא בלי מאמץ. "אני הולך" אמר. האישה לא ענתה. היא אמרה "ביי" רק אחרי שכבר נשמעו צעדיו היורדים במדרגות, שתי מדרגות בכל צעד, יש לציין, ואחרי טריקת הדלת. כעת הוא צועד ברחוב, כמו תייר, מזוודה בידו, מרגיש מטופש. האישה יושבת עייפה. כל מיני רגשות נעים סביבה כמו אווירונים קטנים, ווווום, מחפשים פרצה ולא מוצאים. היא שוללת אותם בתנועת ראש.…
קול ניפוץ נעים עולה מן המדורה, הקברן הזקן מפטם את מקטרתו בנחת. השני הוא צעיר, מתוח, לא הרבה זמן הוא עובד בעבודה המוזרה הזאת, לכן עכשיו הוא מרגיש צורך לדבר.
"חשבתי שזה יוציא ממני את החשק להתאהב, אתה יודע," הוא אומר, "אבל זה לא. אין לזה השפעה עלי בכלל".הזקן מסתכל עליו. "הכרתי פעם אישה שעבדה באיפור גופות", הוא עונה, "זה לא הוציא לה את החשק להתאפר". הצעיר נתן בו מבט תמה והזקן ניסה להסתיר חיוך במקטרתו. הצעיר קם. "אני יוצא לסיבוב", אמר.
הזקן הבין. "תנוח לך", אמר, יודע שהוא לא יחזור. "זה לא קל. חייבים לאהוב את העבודה הזאת" הוא החניק חיוך נוסף לא בהצלחה יתרה. אל מרום שנותיו וניסיונו הרב, הגיעו רק ההדים המצחיקים.
הצעיר, היה צעיר.
הוא פנה והתרחק בירידה, צעדיו גדלים והולכים ככל שהוא מתרחק, זועם ולא מסביר לעצמו מדוע. הוא עבר את החלק הטרשי והגיע לכביש מואר באור ירח מלבין, קווקווי ההפרדה שלו נצצו בקור. הצעיר צעד לאיטו לאורך הכביש, דורך על האספלט הקשה, שואב ביטחון עם כל צעד. מקלל את הקברן הזקן בשפתיים מתוחות ושיניים חשופות.הזקן עצמו ניער כעת את אפר מקטרתו בין העלים הוורודים השרופים. כתלתלי פחם נראו אלה עכשיו, זיכרונות חרוכים ואבקת קסם מושחרת שלא תצלח עוד. הטבק המת רקד קצת מעל לקו האש, ריקוד אחרון לצלילי אולמות נשכחים, פיזוזי אורות ונעלי עקב ותסרוקות וריסים נופלים ומשאלות וחלומות.
הוא הצטער כעת בלבו על שצחק. עיניו התמהות הפגועות של הצעיר עלו בזיכרונו וליבו החמיץ. אח, אח, אח, הכה את ליבו. באמת אתה לא בסדר. לא בסדר. ואיך אתה מאבד אותם תמיד. ובעודו גוער בעצמו קם, נעמד מול האש הגוועת והטיל את מימיו לכבותה סופית.
….
-
-
-
-
קודם כל תודה
אני קצת התעסקתי בשותפים לעבודה לא מתגמלת גם ב"שניונת", כאן יש פשוט עוד זווית של העניין.
ההבדל הוא שהזקן כאן לא מביע אמפתיה ולכן מאבד את השותף שלו. הוא לא מביע אותה כי הוא לא מרגיש אותה. היא הלכה לעזאזל יחד עם היכולת להזדהות עם כאב אבדן האהבה של הלקוחות.
מה שנשאר זו ציניות.
הצעיר, הוא צעיר, כמו שכתבתי, ולכן לא מסוגל לשתף פעולה עם הקור שמציע הזקן.
אני חושבת שזה נמצא שם במידה שרציתי, אבל אני אנסה לחשוב הלאה, אולי יש צורך בעוד פירוט.
(יצא שאני עונה כאן גם לשועל, אז תודה גם לך) -
-
לא נראה לי שסיפור כזה קצר יכול להכיל שתי זויות של אותו ענין.
את צריכה להחליט איזו זוית מעניינת אותך, ולהתמקד בה.באופן פבלובי, אנחנו מניחים שהזוית המעניינת היא האחרונה שמוצגת, ואנחנו מניחים שמה שקדם לה נועד להציג את הרקע, העולם, הדמויות וכד'. יוצא מכך שהקוראים מחפשים להתמקד במה שקורה עם הדמויות האחרונות שהוצגו, ולא עם הראשונות. את חייבת להחליט איזו מבין הזויות מעניינת אותך, ולהתמקד בה. שוב, מה שקורה כאן (כמו בשניונת) זה שיש פיזור של תשומת הלב, במקום התמקדות.
עודף דמויות בסיפור קצר אינו בהכרח יתרון. נהפוך הוא. -
-
טוב, יצא ארוך, אבל באופן כלל יש כאן כמה נושאים לדיון מעניין, לדעתי. ולכן, למרות שלא הסכמתי עם הביקורת שלך, מצאתי לנכון להגיב כי יש בה כמה הנחות ששווה לדון בהן.
הצגת בביקרות שלך כמה אקסיומות, ואני מוצאת שאני חולקת על רובן, בלי קשר לסיפור הזה דווקא.
א. סיפור קצר אינו יכול להציג שתי זוויות של אותו ענייו –
אני ממש לא חושבת שזה נכון.
אני חושבת שסיפור קצר טוב יכול וצריך לתת הסתכלות שיש בה זוויות שונות, כל עוד הן באותו עניין. לדוגמא, אחד הסופרים האהובים עלי, קארל צ'אפק שמו, כתב פעם סיפור על חוקר משטרה המנסה לחקור תאונת פגע וברח. הוא חוקר מספר אנשים ומגיע לעד ראיה שהוא גם משורר, המשורר לא זוכר דבר מהתאונה, אבל מראה לבלש שיר שכתב מיד אחרי התאונה. הבלש לא מבין בשירה, ומבקש הסבר, ובתוך השיר מסתבר שמסתתרים פרטים על המקרה, שמביאים בסופו של דבר לתפיסת הפושעים. יש כאן זווית ריאלית יבשה, של הבלש, וזווית רגשית ואומנותית, אימפרסיוניזם אם תרצה, של המשורר, הסיפור (שברור שהוא שונה משלי ובעיני עולה עליו בהרבה) מביא שתי זוויות של אותו עניין העניין הוא התאונה, ושתי הזוויות נבדקות על העניין, ויוצרות בסופו של דבר תמונה רחבה ומרתקת.
ב. באופן פאבלובי אנחנו מניחים שהזווית המעניינת היא האחרונה שמוצגת… וכו':
האם בכלל אנחנו מניחים הנחות פאבלוביות בקריאה? גם זו שאלה מעניינת. מבחינה מסויימת, אפשר להגיד שהקורא לומד-תוך-התקדמות, וחלק מתהליך הלמידה הוא לפענח את המבנה של הסיפור. אז אם קראת שלושת רבעי סיפור ופתאום הדמויות משתנות, האם מיד תסווג אותן כהתרחשות הרלוונטית היחידה ואת כל שקדם להן כאקספוזיציה? או אולי תתיחס אליהן בחשדנות, בגלל היותן חדשות, ותמצא את עצמך מחכה ש"הן ייגמרו" ונחזור לדבר על מה שאתה רגיל בו – חלק הארי של הסיפור, החלק הראשון? גם זו אפשרות.
למידה פאבלובית היא למידה תוך ניסוי וטעיה, ואם קראת את הסיפור שלי באופן כזה, והרי חלקו הראשון היה על הזוג, ואז התחלף הנוף ודובר על הקברנים. כפאבלוביסט אולי היית חייב להניח שמדובר בהתרחשות החשובה ושהזוג היו רק אכספוזיציה, ואז, מהר מדי, לפני שחלק הארי של הסיפור הצדיק את קיומו, נגמר הסיפור ואתה נותרת מאוכזב משהו. ההנחה הפאבלובית שצריכה להגיע עכשיו היא שהמבנה שחשבת עליו מוטעה ואין חתיכת בשר בצידו
הניסוי נכשל.
עכשיו יש לך שתי אפשרויות. להחליט שהאכספוזיציה בסיפור ארוכה מדי והחלק של העלילה לא מספיק ארוך – כלומר, הסיפור לא ממוקד, או לחילופין, לנסות מבנה אחר, מתאים יותר, שיאפשר לך להנות מן הסיפור.ג. עודף דמויות בסיפור קצר אינו בהכרח יתרון – נהפוך הוא. טוב, עודף אינו בהכרח יתרון בהרבה מקרים, אלא אם כן מדובר על עודף כסף, או עדיפות צבאית… אבל נתקלתי כבר בסיפורים קצרים רבי משתתפים שעבדו, ואני חושבת שאין דרך לקבוע איזה מספר דמויות הוא נכון או לא נכון בסיפור קצר. אתה יכול לכתוב: לי הספיקו הזוג, אני חושב שהקברנים היו שתי דמויות יותר מדי, לסיפור הזה, אבל אז בעצם, אתה אומר לי, אל תכתבי את הסיפור שלך, תכתבי סיפור על זוג שנפרד וזהו. ואני כתבתי על אהבה שמתה, ומה קורה לה אחר כך…
טוב, בעניין הסיפור שלי:
נושא הסיפור הוא מות האהבה. התיאוריה העומדת מאחוריו היא שכשאהבה מתה, באים קברני האהבה ולקחים אותה. הסיפור, כמו שתי תמונות בסרט, מראה לנו את הזוג ממנו נלקחת האהבה המתה, ואת הקברנים השורפים את שרידי האהבה. אנחנו מקבלים קצת פרטים על הזוג, ויודעים שהם נפרדו כל אחד לדרכו, ואז, באופן מעניין, שני הקברנים שלנו, שגם הם זוג, אבל מזווית אחרת, נפרדים גם הם.
אנחנו מקבלים קצת יותר פרטים על הפרידה של הקברנים, מכיוון שפרידות רגילות אנחנו מכירים. בעיני, היה מעניין יותר לדבר על הקברנים, ודרכם לבחון את הזוגיות והאהבה המתה וכו'. לכן עברתי אליהם בסוף, ולא התחלתי בהם.אני מאוד מסכימה עם הביקורת שלך על שניונת, והילד מלאך באמת לא תרם לעניין, (ובלעדיו זה עדיין יהיה אותו סיפור)
אבל אני לא יכולה לדמיין את הסיפור שלי ללא הקברנים, או ללא הזוג, זה כבר יהיה סיפור אחר.
אני מבינה שלא נהנית מהקריאה, והסיפור לא דיבר אליך, וזה בסדר, אבל כשאתה מבקר מתוך חוויה של חוסר חיבור ועניין, מה שלא אעשה, מן הסתם לא יציל את חווית הקריאה שלך.
אני פשוט מקווה שיהיו סיפורים שלי שתאהב יותר. -
-
ואני מודה, לא ממש הבנתי בשביל מה נכתב הסיפור.
כתבת באחת התגובות: "כשהאהבה מתה באים הקברנים ולוקחים אותה". ושאלתי היא: אז מה?
האם הזוג בהתחלה הושפע מפעולות הקברנים? האם קרה משהו מיוחד בגלל פעולתם?בסופו של דבר בגלל העדר מובהק של מניעים הקשורים לנושא הסיפור, יצא שלא הזדהיתי עם אף אחד, לא היה אכפת לי מדבר הקשור לסיפור, ולכן מבחינתי לא היה טעם לסיפור.
בסיפור הזה יש רק רעיון, אבל אין מימוש שלו.
-
-
-
זה לא סיפור של דמויות, זה סיפור של רעיון. כל דמות בסיפור מייצגת רגש מסויים, ותקופה מסויימת בחיים. זה נראה לי יותר מסוג הסיפורים שבאים להאיר משהו קיים באור אחר, ולכן הדמויות והנרטיב הם לא העיקר. זה יותר דומה לשיר שבו מתמקדים יותר באירוע בודד ומה שנובע ממנו ולאו דווקה ברצף של אירועים ודמיות שיוצרים עלילה.
-
-
-
*היא* רוצה לציין שהטעם לכתיבת כל דבר הוא מאוד אישי.
זה סיפור, עם מבנה קצת שירי. אבל גם מאוד סיפורי.
הבנתי כבר שלא אהבת
אבל פיתוח הציפיות ושאלות "מה הטעם" זאת כבר קטילה מופרזת בעיני. אני עדיין כאן, לא צריך לקבור אותי, (אפרופו קברנים) ואני עומדת מאחורי מה שכתבתי.
אולי יקומו עוד כמה אוהדים לסיפור, שלדעתי הוא שווה ביותר, ויגידו את דעתם.
ואם לא אז לא -
הכוונה היתה "מה הטעם לכתוב את זה בצורה של סיפור" אם באים ואומרים לי שזה כמו שיר.
לא אמרתי שאין טעם לכתוב את זה בכלל.
וההערה על הציפיות היתה מחמאה! פיתחתי ציפיות לגביך, כי אני מעריכה את הכישרון שלך ואת ההשקעה. יש אנשים שאם אני רואה את השם שלהם בפורום אני ממש נמנעת מלקרוא את מה שכתבו. כשאני רואה את השם שלך אני מיד קוראת את הסיפור, כי אני חושבת שהוא יהיה טוב. ועד עכשיו לא התבדיתי. (כן, גם מה שלא אהבתי, לא היה רע).
לגבי העניין האישי, זה מאוד נכון – מי כמוני יודע. אבל כשאני באה לשפוט סיפור שמפורסם פה בפורום, לא מעניין אותי בכלל מה נוגע לכותב באופן אישי ומה הסיבות האישיות שלו לכתוב בצורה בה כתב. אותי מעניין מה עובר אלי בתור קוראת. וגם אותך מעניין מה עובר אלי בתור קוראת, אחרת לא היית מפרסמת את זה פה ומבקשת פידבק.
דרך אגב, אני לחלוטין לא שוללת את דעתם של האוהדים לסיפור. כל אחד וטעמו האישי. את צריכה לקחת את כל הדעות ולראות איך הן עוזרות לך.
-
לא חשבתי שיש עניין בסיבות האישיות, אבל אני לא הבנתי את זה כשאלה רטורית, והתשובה שלי נועדה להזכיר, שהסיבות לכתיבה הן אישיות. אני לא מוכנה להצטדק על בחירה בתחום, בסגנון, על כתיבה בכלל.
במקרה של הסיפור הזה, לא מצאתי משהו שיכול לעזור לי, בניגוד להערות על הסיפורים האחרים, שהם בשלבים ראשוניים יותר של עבודה.
בכל אופן, לא קרה כלום. אני לא יכולה לצפות תמיד להיות מובנת. יהיו סיפורים אחרים.
ושוב, תודה שהגבת. -
א. אין ממש קשר בין הדוגמה שנתת לבין הסיפור שלך. אלו לא סתם שתי זויות, אלה שתי התרחשויות עם דמויות שונות, במקומות שונים.
ב. באופן פבלובי – הזוית האחרונה – או שהיא מאירה את הזוית הראשונה, או שהיא העיקר, והוקדמת היתה האקספוזיציה שלה. במקרה הספציפי שלך, אני לא התרשמתי שהיא מאירה את המקרה הקודם, ולכן הבנתי שהיא החשובה יותר. אלא שגם בזאת היא נכשלה.
ג. נכון. אין דרך לרבוע מה המספר הנכון של הדמויות בסיפור, ואין כלליים בענין.
לטעמי, בסיפור הנדון, היו ארבע דמויות, ששום זוג מהן לא היה יכול להחזיק את הסיפור לבדו, וגם העזרה של הזוג השני מבינהן לא עזרה. לטעמי, אפוא, או שהיה צריך להאריך את הסיפור, או שהיה צריך לחזק זוג דמויות כלשהן.
מבחינת חריגה מהשבלונה, והעיסוק בפנטסיה, הזוג השני – הוא המעניין יותר. -
אני אגיב רק לעניין הפאבלובי
זה פשוט לא נכון, ה,או או" שלך. הדמויות הבאות יכולות להיות עוד פן של אותו נושא, או חלק נוסף בשרשרת או אסוציאציה, או כל דבר. בסיפור שלי, זוג הקברנים, בעודם מטפלים בשרידי האהבה של הזוג הקודם, עוברים גם הן תהליך "זוגי" זה חלק מהקשר בין שתי התמונות.
חלק נוסף הוא כאמור האהבהשני זוגות שהמקשר ביניהן הוא האהבה, שמתה בסיבוב הראשון, ושרידיה מטופלים כדבר שבשגרה, בסיבוב השני. אין כאן סיבה להאריך את הסיפור, שהסגנון שלו הוא תמציתי. -
הדברים שאני אומר אינם ברמת ה"נכון" / "לא נכון" האבסולוטית, וגם הדברים שאת אומרת אינם ברמת ה"נכון" / "לא נכון" האבסולטית.
מה שאני אומר הוא נכון בעיניי, ומה שאת אומרת הוא נכון בעינייך.
לטעמי, הסיפור הנדון לא היה טוב.
בבואי לנתח את הגורמים להיותו של הסיפור לא טוב, בעיניי, פירטתי מספר אפשרויות.
את רשאית לחלוק עלי, כמובן, אלא שהסברים על שיקוליך ומניעיך לא יצליחו לשנות את התרשמותי מהסיפור, שכן, למען האמת, הסיפור, ככל סיפור, אמור להיות ברור מעצמו ללא עזרת המחבר.
והסיפור, לצערי (שכן אני אוהב את הכתיבה שלך), לא הצליח לעניין אותי ולא יצר אצלי שום רגש. הסיפור, לטעמי, היה מפוספס לחלוטין. -
בגלל עניין הרגש, התפספס לך הסיפור.
כשסיפור לא מדבר אלי בשום צורה, ולא עושה לי כלום, זה כל מה שאני יכולה להגיד עליו.
זה מה שקרה לך ולכן, אני לא יכולה להתייחס לפירוט בכובד ראש. ניסיתי להתייחס לעניין כללי, להגיב לרעיון הקריאה הפאבלובית וכו', אבל לאו דווקא דרך הסיפור הספציפי הזה, שלדעתי אבוד מבחינתך. מעולם לא התיימרתי לשנות את חווית הקריאה של אף אחד.וברור, אנחנו לא חייבים להסכים, וכל אחד והאמת שלו וכו'…
זה העניין בחיים, לא? -
-
-
