- This topic has 77 תגובות, 7 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, חודש 1 by
.
-
תגובות
-
-
החוזרים בתשובה
"איך אתה מרגיש עכשיו, בן זונה?", סינן לעברי הקצין הגבוה כשטרק על אצבעות ידי את דלת תא הגזים. הדלת נאטמה ואני רק יכולתי להרגיש את הכאב הפועם באצבעותיי השבורות. ידעתי מראש שזו תהיה טעות להתנגד, במצבי החלוש לא היה לי כל סיכוי להתמודד עם עוצמתו של הקצין החסון, אולם האינסטינקטים הבסיסיים שלי עדיין פעלו כמו בתקופה שהייתי מסוגל לגבור על הקצין בלא מאמץ כלל.
צנצנת פח שהושלכה מחור מחופה בתקרה, הסבה את תשומת לבי מהכאב בידי. ידעתי בדיוק מה עומד לקרות עכשיו, אולם ידיעה זו לא הקלה במאומה על האימה שגאתה בי, מוחקת כל שריד של תבונה.
התחלתי דופק על הדלת וצועק לעזרה בעוד הגבישים הכחולים שבצנצנת מתחילים להעלות עננת גז מצחין.
תחושת בחילה איומה עלתה בי, השתופפתי על הרצפה והקאתי, אצבעותיי מנסות לשווא לחפור דרך מילוט בבטון החשוף. זעקתי תחינות עזרה אחרונות לשומרים שמעבר לדלת עד שלבסוף ירדה עלי החשכה הגואלת.776 ו774 סייעו לי במסע הארוך חזרה אל צריף האסירים. בדרך עברנו ליד שני סוהרים שניצלו את ההזדמנות לקלל קצת ולירוק עלינו. 776 ו774 עשו כמיטב יכולתם לגונן עלי מההתעללות השגרתית. למרות כל מה שקרה, הם עדיין נשארו נאמנים – אולי סימן אחרון לתקווה בתופת בה שהינו בשנים האחרונות.
"אל תדאג בוס", אמר 776 כשהשכיב אותי על מדף העץ הצר בצריף, "אנחנו נשרוד. שרדנו את האינקווזיציה, את הפרעות וגם על זה נצליח להתגבר איכשהו. הם יישברו הרבה לפנינו". רציתי להאמין לו בכל לבי, אולם לא יכולתי לשכוח את שאירע ל552. בניסיון הבריחה האחרון שלו, סיימה את בריחתו הגדר המחושמלת. כשראיתי מה עשו לו המנתחים במעבדות המחנה, יכולתי רק להודות לעצמי שלא הצליח לשרוד.
"אותי מרגיזה הצורה שבה נתנו להם לתפוס אותנו", מתחיל 776 במונולוג החביב עליו, "היינו אדישים מדי, היינו חייבים לחשוד כשהם הגיעו אלך להישפט כקבוצה ולא כרגיל – אחד אחד".
"די כבר", אני מנסה להרגיע אותו, "מה שהיה היה".
776 ממשיך להתלהם, "איך לא השגחנו? איך לא שמנו לב כשהם פיתחו את הזריקות הנוראיות הללו…"
אני מתעלם ממנו ונותן לו להמשיך בדבריו. פטפוטיו מזכירים לי שזמן הזריקות שוב קרב ועצמותיי המתרפאות עכשיו לא יזכו היום להחלים לגמרי.
מבעד לחריץ צר בצריף המשמש כחלון, נשקפת אלי זוועת המחנה. הרוח מביאה אלי את זעקות הפצועים והמעונים ואת צעקותיהם הנוקשות של הסוהרים. "אולי באמת היינו אדישים במשך זמן רב מדי", עולה המחשבה ברוחי ודמעות מציפות את עיניי. אני טומן את ראשי בכנפיו של 776 ובוכה.הערה: הסיפור נועד במקור לתחרות "עלילות האלים" ואף כמעט נשלח אליה, אבל יומיים בלי אינטרנט חסמו את דרכי.
-
אהבתי את הרגישות בסיפור אבל מעבר לזה הוא ממש בעייתי.
למרות שלא ציינת במפורש ורק רמזת, עולה בי אוטומטית התחושה של יהודים במחנה ריכוז. אולם, למרות התיאור החי של הדברים, צר לי אבל יהודים באשר הם גם בזמן המחנות, מעולם לא קראו אחד לשני במספרים. לאורך כל שנות המלחמה היהודים במחנות ניסו, במאמץ רב, לשמור על צלם אנוש, אשר אחד מעקרונותיו הינו לקרוא לאדם בשמו הוא: שלמה, מויישלה, אברום, חנל'ה, רוחל'ה או כל שם יהודי אחר. אבל לעולם לא במספר!
ואם כבר מדברים על מספרים, אצלך הם קצרים מידי, המספר על הזרוע היה בן 8 ספרות ולא 3.
התאור בפסקה הראשונה, מעלה בראשי את המחשבה על תאי הגזים, אלו לא היו ניסויים ואנשים לא יצאו מהם בחיים.
הייתי שם, ראיתי את זה, חזרתי עם תמונות ועם השקפה שונה לחלוטין.
הציאניד, אם לזה אתה התכוונת, לא נזרק מקופסת פח מהתיקרה, אלא נשפח מתוך תעלות צדדיות, מה שנשפך מהתיקרה היו המיים שהמסו את הגלולות הקטלניות.
אנשים לא כרעו על הרצפה בנסיונות לחפור דרך הבטון. אם תהיה באחד המחנות פעם שים לב בבקשה, לסריטות הרבות שנמצאות בחלקו העליון של הקיר. אנשים טיפסו אחד על השני, בנסיון להתחמק מהאדים הרעילים שעלו מהרצפה.
במידאנק יש פסל יפה מאד של אם שזרועותיה מוגבהות והן מחזיקות את תינוקה גבוה מעל ראשה, בנסיון להצילו. זה תמצית התקווה מבחינתי.רק לידיעה לאנשים לא היה זמן להקיא מהגז. הם מתו תוך מספר דקות, בגלל זה הגרמנים הפעילו את התאים.
אלא אם לא התכוונת לציאניד אז פשוט טעית בצבע הגלולה, הציאניד לבן.ולסיכום,
אני מצטערת, אבל התחושות והמראות מהמחנות פשוט חזרו אלי והייתי חייבת להשתפך קצת.הסיפור בהחלט כתוב טוב למרות שהיה לי בעיה לקשר בין החלק הראשון לשני, אולי בגלל המחשבה של "מה איך הוא לא מת בתנאי גזים מה קורה פה".
קצר מידי, חזק, אמיתי ויפה.
הצלחת להתעסק עם נושא קשה בלי להגרר ליציאות מהנושא.
כל הכבוד. -
-
בהתבסס בעיקר על האבחנה שלרוב היהודים במחנות ההשמדה לא היו כנפיים.
מה שהטריד אותי זה למה המלאכים טוענים שהם עברו את האינקוויזיציה? ואם חייבים את האיזכור הזה, אז אולי כדאי שבאותה הזדמנות יזכירו גם את גרמניה, כדי למנוע מאנשים להיסחף בכיוון הלא נכון?
(אה, כמובן, זה כתוב טוב. באופן אישי הייתי שמחה אם האלמנט המד"בי היה קצת יותר מחוזק, אבל זה עניין של טעם, כנראה).
-
-
-
-
-
ראשית, למען הגילוי הנאות עלי לציין שכל תגובה שלי לסיפור של קראולי חשודה בחוסר אובייקטיביות מסוים. אבל מעבר לכך, מאד אהבתי את הסיפור. הוא מאד מינימליסטי, לא דוחף את המסר שלו בפרצוף, אבל המסר שם, וחזק. הרעיון של נקמה של בני האדם באלוהים ובמלאכיו על האדישות שלהם מובע כאן בצורה מאד פשוטה ומאד חזקה. זה לא סיפור מובן מאליו – אחרי שקראתי אותו לראשונה נותרתי מבולבלת במידת מה, מה שאומר שנאלצתי לחשוב עוד כדי להבין ממש מה קורה פה.
אני ממש לא חושבת שהיה מקום לכתוב את הסיפור בצורה יותר מפורשת – הוא כתוב בדיוק במידה מספקת של גילוי פרטים כדי שאפשר יהיה להבין אותו, אבל בלי שהמסר יואכל לקורא בכפית. -
כי האסוציאציה שלי למושג היתה שונה לגמרי, והתחלתי לחפש איפה בסיפור טוען הכותב שהוא בעל תואר שני בספרות ומבוגר בהרבה מכולנו…
בכל אופן, אני לא מסכימה. אני חושבת שיש בסיפור הזה בדיוק מספיק אינפורמציה כדי להבין אותו, גם בלי התמצאות במיתולוגיות עלומות או בתרגומים מיושנים. כפי שצוין לעיל, ליהודים בתקופת השואה בדרך כלל לא היו כנפיים, והם גם לא ממש נטו לשוב לתחייה לאחר הוצאה להורג. -
(המחשבה הראשונה בתגובה לכליל למעלה)
לא מספיק להגיד על הסיפור הזה שהוא כתוב טוב.
זה סיפור מהזן הנדיר הזה שנדבק אליך ולא נותן מנוח גם הרבה אחרי סוף הקריאה. סיפור שמשאיר גם חומר למחשבה. עד עכשיו אני לא מצליחה להחליט מי הטובים בסיפור הזה ומי הרעים.אה, ואם אני הבנתי את הפואנטה, אז כל אחד יכול
חבל שזה לא נכנס לתחרות. לפחות הסיפור שלי היה מפסיד לסיפור הראוי לזכות. -
-
-
-
מעבר לנקודת הפואנטה שהוחמצה כליל בביקורת שלך על הסיפור, לצערי עלי להביע אי הסכמה מסויימת גם במישור הטכני (המצמרר).
א. בתאי הגזים היו ניסויים בסוגים שונים של גז, ולפעמים יצאו מהם (גם בתפקוד הלא ניסויי), אנשים חיים. (כמובן שזה לא המקרה בסיפור).
ב. התאור בסיפור הוא של גז ציקלון B,שמגיע בקופסאות פח עם גבישים כחולים.
ג. הקאה היא תגובה רפלקסיבית ומיידית לחשיפה לגז (לא דורשת כמה דקות).
ד. השריטות הן על הריצפה,כי הגיבור היה לבד בתא וכמובן לא יכל לטפס על עצמו.
ה. המספרים אכן קצרים מדי והפנייה היא באמת לא אופיינית ליהודים במחנות.
אני חושב שקריאה קצת יותר מעמיקה בסיפור תגרום לך להבין למה בחרתי בסטייה הזו ממה שהיה במחנות.אני מעריך את העצב הנורא שמעורר בך הנושא. גם עבורי זה נושא קשה מאד והסיפור הוא ניסיון להתמודד עם תחושת חוסר הצדק בעולם וחוסר ההשגחה האלוהית, שהוא מעורר בי.
-
במובן זה שאכן זה סיפור שבנוי להיראות כאילו שהוא לא מוסר את כל הפרטים, אם כי כשאתה מסכם לעצמך את מה שאתה יודע, אתה מגלה שאתה בעצם כן יודע את כל הפרטים.
אולי לא כולם יסכימו איתי, אבל אני אוהבת את הסוג הזה של סיפורים, *אבל* – כשהם אכן נותנים את כל המידע בצורה מספיק נגישה כדי שהקורא יוכל להבין את הסיפור. זו הסיבה שלא הבנתי את ההתייחסות שלך ב"תסמונת טלה בר" (דווקא נראה לי ראוי לקרוא לה "תסמונת הפרגמנט" – ביטוי שנכנס כאן לשימוש הרבה לפני גב' בר) כי אני לא חושבת שבסיפור הזה חסרה אינפורמציה. אנחנו רואים שהכלואים הם בעלי כנפיים, שהם מסוגלים לחזור לתחייה לאחר הוצאה להורג, ושמספרם מאד קטן יחסית למוכר לנו (ואני אכן מסכימה שהמספרים בשואה היו הרבה יותר גדולים יש משמעות לכך שמספרם של האסירים כל כך נמוך). אפילו לא צריך את הקריאה השניה שבה אנחנו מגלים, למשל, שהמספר אומר "תודה לי" (במקום תודה לאל). יש מספיק נתונים כדי שכבר בקריאה הראשונה תתברר לנו התמונה.
אז מה אנחנו מגלים מהסיפור? שיש כאן איזשהו מצב שבו בני אדם גילו דרך לקחת מאלוהים ומלאכיו את הכוחות שלהם (מין גירסה אלוהית לקריפטונייט, מן הסתם…), ונוקמים בהם על שנים של אדישות כלפי סבל האדם. אנחנו נמצאים בנקודת ראותו של האסיר/האל, ובכל זאת מתקשים להזדהות איתו, בגלל שנדמה לי שבכל אחד מאיתנו יש במידה מסוימת את ההתרסה הזו כלפי אותו אל, בנוסח "אז איפה *אתה* היית בשואה?"
בקצרה, אני לא מרגישה שחסר כאן משהו. אני חושבת שהסיפור בהחלט נועד להיות קשה יותר לתפיסה מהמקובל, אבל בהחלט לא בלתי אפשרי או חסר. ולי, לפחות, הוא עשה צמרמורת. -
-
-
-
-
-
-
לא יודע איך פרייה פיספסה את עניין הכנפיים, היהי לי ברור מההתחלה שלא מדובר על יהודים בשואה, רק מעצם העובדה שלא הוזכרו המילים "יהודים" או "נאצים".
מה שעדיין לא ברור לי, מי הם אלה שמתעללים במלאכים ואלוהים. קורבנות השואה, שהחליטו להתנקם? הנאצים עצמם, שהגיעו לעולם הבא יהודי ולא רוצים להגיע לגיהנום? האנושות כולה? המסר של הסיפור יהיה שונה לגמרי בכל אחד מהמקרים. כנראה שהתשובה נמצאת, איכשהו, בזה ש"הם רצו להשפט כקבוצה" – זה המשפט היחיד שלא היה ברור לי. -
אבל לא באותן אפשרויות. התלבטתי בין האנושות כקבוצה לבין תושבי הגיהינום. בסוף החלטתי שמדובר באנשים סתם. מדענים, כנראה, שהמציאו את הזריקות, והחליטו לנסות אותן. זה שהם באו להישפט כקבוצה, זה (למיטב הבנתי) היה חלק מהקנוניה, כדי שיוכלו להזריק לכמה שיותר מלאכים בבת אחת, ולא איזה רמז מטאפיזי, זכר לחבילת הקנים המאוחדת מן המשל.
מה שחשבתי, שהסיבה להתעללות היא לא רק הכעס על הכוחות העליונים לשעבר, אלא הצורך להחזיקם במצב משועבד. המספר אומר שעצמותיו מספיקות להתרפא מעט בזמן שעובר עד קבלת הזריקה. ייתכן שאם לא יסבו להם נזק פיזי מתמיד, הם יצליחו להתאושש. אולי הזריקות לבדן אינן מספיקות, והעינויים נחוצים אף הם.
-
-
-
-
פספסתי את ה'כנפיו' שהיה חבוי מאוד בשורה האחרונה (הייתי מכניס אותו קודם), וכל מה שהיה לי בראש הלך בערך ככה:
התחלה – זה סיפור על משהו שקורה בשואה.
המשך – זה סיפור על מישהו שיכול לצאת חי מתאי גזים. טוב, זה מד"ב, מותר. בואו נראה בהמשך למה. יתרה מזאת, פעם הוא היה חזק יותר מאלו שמענים אותו. כלומר, זה סיפור על נקמה, שמסופר מנקודת מבטו של זה שנוקמים סו. בנקודה זו הייתה לי תחושה שמדובר על סיפור שבו היהודים נוקמים בנשמות הנאצים על השואה. משהו בסגנון של הסיפור שהיה כאן על המשפט להיטלר בעתיד.
המשך המשך – החברים של אותו מישהו הם כנראה יהודים (עברו את האינקוויזיציה והפרעות – דברים שנעשו מול היהודים) ועכשיו זה כבר לא ברור: הם כנראה לא נאצים. אז למה הם לא מתו?
המשך המשך המשך – לא כולם חסיני מוות. אחד מהם מת על הגדר. לא ברור.
סוף – משאיר אותי נורא באוויר. מה קורה פה?אז אח"כ קראתי את ההערות של כולם ותפסתי את הפואנטה (מעניין אותי כמה אנשים היו תוספים אותה אם לא היה כתוב שהסיפור היה מיועד ל'עלילות האלים'). אני מרגיש, בניגוד לבוג'י, שיש כמה דברים (מינוריים) שצריך לעשות כדי לא להטעות את הקוראים:
1. אזכור הכנפיים צריך לבוא קודם (או טיפה יותר בולט).
2. אם הנוקמים הם האנושות כולה, צריך להכליל את העינויים שעוברים אלוהים ומלאכיו, ולא להתמקד רק בקטע היהודי. למה רק האינקוויזיציה והפרעות, ולא הירושימה, סומליה ומגדלי התאומים? זה היה מטעה.
3. למה המלאכים יכולים למות ואלוהים לא? לא ברור.בעיות קטנות נוספות בלוגיקה של הסיפור (בקריאה שניה):
1. עדיין לא ברור למה אלוהים קורא למלאכיו במספרים. הטיעון שנתנה פרייה הגיוני כאן. גם אם המענים נתנו להם מספרים, סביר שמנקודת המבט שלהם השמות צריכים להישאר קיימים. זה גם יכול לתת עוד מימד ('רפי וגבי ליוו אותי בחזרה למחנה')
2. ואם כבר נותנים מספרים, מלאכיו הראשיים של האל צריכים להיות במספרים הנמוכים, לא?
3. ה'תודה לעצמי' הוא התחכמות מיותרת. הרי 'תודה לאל' הוא ביטוי שמבוסס על כך שאלוהים שולט על הכל ולכן הוא אחראי למה שקורה. במקרה זה אלוהים איבד את כוחותיו ולכן אינו שולט במותו של 552, וה'תודה' מיותרת לגמרי ואף מגוחכת.בכללי:
אחרי שקלטתי את הפואנטה הפסקתי לאהוב את הסיפור. הוא כתוב טוב, באמת, אבל הדידקטיות של המסר ('צריך להחזיר לאלוהים על הסבל שגרם לבני-אדם') לא עושה לי את זה. ולכן הסיפור לא צמרר אותי על אף שהוא כתוב היטב ומראה שליטה יפה בבניית דמויות, עלילה, והיגיון פנימי. -
לדעתי המסר פה הרבה פחות מוחלט מכפי שאתה מגדיר אותו. "צריך להחזיר לאלוהים"??? איפה ראית את זה?
הסיפור מציג סיטואציה. בני אדם מסוימים השיגו הזדמנות להתנקם באלוהים ובמלאכיו, וניצלו אותה. כל מסר מעבר לזה הוא כבר תוצר של המוח שלך, ואני ראיתי פה כמה וכמה רעיונות אפשריים:
קודם כל, מי הטובים ומי הרעים? האם מה שבני האדם עושים הוא בסדר ומוצדק? האם האדישות האלוהית מוצדקת? הרי בסוף הסיפור לא ברור בכלל אם אותו אלוהים ומלאכיו מבינים בכלל על מה הנקמה ומה הם עשו לא בסדר.
שנית, האם אלוהות בהכרח מביאה לאדישות? האם אל יכול להיות מודע ואכפתי כלפי סבל ברואיו?
שלישית, עד כמה המעונה מסוגל להפוך למענה? עד כמה מי שעבר סבל מסוגל להעביר אחרים באותו סבל? ועד כמה מי שעובר סבל בעצמו לומד להזדהות עם הסובלים?
יש עוד, כשיהיה לי כוח אני אעבור עליהם. אבל בכל מקרה, אני ממש לא מסכימה שיש מסר אחד ודידקטי. זה בדיוק להפך. הסיפור מעורפל במכוון ומשאיר פתח להרבה מאד פרשנויות.
לגבי למה הם קוראים זה לזה במספרים – שבויים במצב של עינויים קשים עוברים בדרך כלל דה-הומניזציה (אגב, אני לא מסכימה עם הטענה של פרייה שהיהודים מעולם לא עברו את השלב הזה, זה פשוט לא נכון. הרוח היהודית היא לא להסכים להחליף את המספר בשם, אבל המציאות לא בהכרח תאמה את הרוח היהודית, והיו הרבה מצבים מזוויעים של אבדן האנושיות).
לגבי ה"תודה לי" – אני קראתי את זה כהתחכמות מרירה מצידו של אלוהים, לא כבדיחה.
לגבי זהותם של הנוקמים – במלוא הכנות, אני באמת לא חושבת שזה משנה. -
אני מזועזעת. ממש מזועזעת.
אני מזועזעת מזה שיש אנשים שמאמינים שיש נושאים שלספרות אסור לטפל בהם. אני מזועזעת מזה שיש אנשים שלא קולטים כמה זה חשוב כן לעורר שאלות שמבוססות על השואה. אני מזועזעת מהבורות, צרות האופקים והשמרנות הקטנונית שמצטיירת מההודעה שלך.
אני מציעה שתשב ותחשוב קצת עם עצמך, ותשאל את עצמך אם אתה בטוח שספרות לא צריכה לעסוק בשואה ובצדדים הנוראיים יותר של המין האנושי. כי בעיני, זו מטרתה העילאית ביותר של הספרות בכלל והמדע הבדיוני בפרט – להעלות, לחשוף ולחדד את השאלות הקשות ביותר שבקיום המוסרי והחברתי שלנו.
אולי אתה שייך לאנשים שמאמינים שסיפורים זה רק בשביל ליהנות מהם, ואז שימוש בשואה זה דבר ציני. אני לא יודעת, אבל אני מאד מקווה לטובתך שאתה ממש ממש צעיר, וצר לי על הנימה ה"טלה בר"ית המשתמעת מדברי. אני פשוט מקווה שאתה חושב ככה רק כי עוד לא התבגרת מספיק. -
היא היתה בפולין. האוירה של הסיפור בהחלט משדרת תחושה של מחנה ריכוז. קל לפספס את עניין הכנפיים כשמישהו שהיה במחנות מתקבע על הרעיון שאלה מחנות ריכוז של הנאצים.
מאוד אהבתי את הסיפור, וחבל שהוא לא הספיק להגיע לתחרות.
לעניין הויכוח, לי נראה שאלה אנשים. הקטע של ה"להשפט כקבוצה" נראה קצת מעורפל, כי הרי אנשים מגיעים להשפט רק אחרי המוות, וקשה להניח שהם יצליחו להביא איתם מזרקים לעולם הבא. היה צריך קצת הסבר בקטע הזה. האם האנשים הצליחו לעבור איזה גבול מטפיסי ולהגיע אל העולם הבא בחיים ועם ציוד? רעיון מעניין.
-
-
כי לא כל כך נראה מהמלאכים שהם מתחרטים, או אפילו מבינים למה. החוזרים בתשובה יכולים להיות המלאכים/אלוהים, שניחמו על אדישותם או שהנוקמים בהם מקווים להשיג את זה, הם יכולים להיות בני האדם ששינו את דרכם מכניעות וקבלת הגורל להשתלטות על האלים שלהם, ומן הסתם יש עוד אפשרויות. השאלה אם יש פה בכלל חוזרים בתשובה מסוג כלשהו, היא שאלה פתוחה, נראה לי.
-
(ספר שקראתי זה עתה במקור, בעקבות ההמלצה של בוג'י, ואין לי מושג איך הוא תורגם לעברית, או אם בכלל).
בקטע לקראת הסוף המחבר מתאר את הגרמנים כעם הצייתן והכי פחות עצמאי בעולם, ואומר שקשה להבין איך הם מצליחים לעלות לגן עדן אחרי מותם בלי שאף אחד יראה להם את הדרך. הוא מגיע למסקנה שהם עולים לגן עדן בקבוצות, כשכל קבוצה מובלת למעלה ע"י רוחו של שוטר מת.
מה אני אגיד לכם, זה הרבה יותר משעשע לפני שקוראים את הסיפור של קראולי ומקבלים אסוציאציות מדאיגות.
-
בקריאה ראשונה.
אכן פיספסתי לחלוטין את הפואנטה.
אם נזרקתי בצורה כל כך בוטה לכיוון של יהודים בשואה, אז הסיפור פשוט לא היה כתוב מספיק ברור.
לצערי, לחלוטין לא הבנתי שמדובר פה באלוהים ובאדם שמצא דרך להרוס אותו.
נראה לי שבכדי להגיע לפרשנות שכזו בהחלט צריך להתאמץ. אם זה אכן כך, הסיפור היה לחלוטין לא ברור, ויותר מידי ממוקד בזכרון קולקטיבי אחד חזק. -
-
הייתי מקבלת בהבנה את הערתך המזלזלת.
אבל…
מכיוון שיש לי נטיה לקרוא כל סיפור לפחות פעמיים לפני שאני כותבת איזושהיא ביקורת, לטוב או לרע. אני דוחה מכל וכל את האשמת השווא חסרת הבסיס שלך.
עצם העובדה שכתבתי ביקורת זאת, אחרי הפעם השלישית שקראתי את הסיפור.
אומרת רק דבר אחד: *_הוא לא היה מספיק ברור._*ואני אודה לך באם תואילי בעתיד שלא להגיע לכל מסקנה בקשר אלי, כאשר היא נובעת מחוסר מידע מוקדם ומתוך הנחות שגויות.
-
אין לי שמץ של ספק שהיהודים במחנות לא קראו זה לזה במספרים. לא קשור בכלל לדה-הומניזציה או למאבק על צלם אנוש. זה פשוט לא מעשי לקרוא למישהו "הי, אתה, אחת-שתיים-שלוש-ארבע-חמש-שש-שבע-שמונה, בוא הנה!" הרבה יותר פשוט לקרוא לו "מוטל" או "יוסל".
לעומת זאת המלאכים, אולי בכלל לא היו להם שמות לפני כן. אולי הם קראו אחד לשני רק בחתימות טלפתיות, ועכשיו היכולת הזאת ניטלה מהם ביחד עם שאר יכולותיהם?
(האם ציינתי כבר שאני מאד אוהבת את הסיפור הזה שמאפשר לי להמציא עליו אינסוף פרשנויות?)
-
-
1. Aren’t u a little overreacting?
2. I might be overreacting, too, but I still don’t think it’s a good subject to write about.
3. And yes, I do think of stories more as a source for pure intrest then a tool dealing with reality, I think that the last one should be left to poets and not to the storywriters, thatz my solid opinion. -
אבל לדעתי היה מקום לרמז, אפילו קטנטן, לגבי הסיבה למספרים, כי כרגע זה נראה כמו אי תשומת לב מצד הכותב. זאת אומרת, הוא רצה להכניס את העניין של מספור השבויים, ולא שם לב שלא ריאלי שהשבויים יקראו זה לזה במספרים. היה טוב יותר אם השומרים היו קוראים להם במספרים.
אז יכול להיות שיש סיבה עמוקה מאחורי המספרים, אבל מה שעל פניו נראה כמו חוסר תשומת לב, הורס את הסיבה הזו. רק רמז קטנטן לסיבה בגללה הם קוראים זה לזה במספרים היה מספיק כדי לשפר את זה.באמת סיפור נפלא, אבל חסרים בו כמה פרטים קטנים. אבל לא בשביל זה אנחנו פה?
-
לדעתי, כל סיפור קיים בצורה שונה בעיני הקורא והכותב.
יכול מאד להיות שהכוונה שלי בנקודה הזו הוחמצה בהעברתה.
בכל מקרה המספרים לא סתמיים, אלא נועדו במכוון ליצור הרגשה של ניכור בדיאלקט האלוהי (בניגוד לאנושיות שאותה אנו מכירים מספורי היהודים במחנות).
אני מניח שעצם העובדה שהמספרים צרמו לקוראים, עד כדי כך שהגיעו לדיון, היה במובן מסויים הצלחה של המטרה שלשמה החלטתי לכתוב אותם בצורה זו. -
את צודקת, כמובן. יצורים שיש להם כנפיים, חוזרים לתחייה לאחר הוצאה להורג על ידי ציקלון בי, והשברים בעצמותיהם מתרפאים עוד באותו יום, יוצרים תחושה ברורה של יהודים במלחמת העולם השניה. למעשה, יש תיעודים ברורים מתקופת מלחמת העולם השניה שליהודים רבים היו כנפיים, רבים מהם שבו לתחייה לאחר הוצאה להורג, ולעתים קרובות הם נרפאו בכוחות קסם.
אכן, הסיפור לא היה מספיק ברור, ואני מציעה בפעם הבאה להוסיף לו גם הילות, לחשי קסם, נשיפות אש, ריחוף באוויר וזיקוקים. ואולי גם דרקון אחד או שניים. -
-
-
-
הם בין הספרים הבודדים שאני מתעקשת לקרוא באנגלית (אם כי קראתי גם את התרגום העברי, ויש לציין שהתרגום של שלושה בסירה אחת שנעשה על ידי מישהו בשם בורלא הוא נהדר), פשוט כי הם כל כך בריטיים שחבל לאבד את הרוח המקורית שלהם. ג'רום ק. ג'רום היה מאבחן נפלא של האופי האנושי ושל הדברים הקטנים והמדוייקים שעושים את הייחוד שלו. הספרים שלו פשוט נפלאים.
-
-
-
-
-
-
בפורום הזה נוצרה איזושהי אווירה, שאני ממש לא אוהבת, של "קדושת הביקורת" ו"קדושת המבקר". הווה אומר, אם מישהו העביר ביקורת על סיפור מסוים, הרי זה קדוש ואין לבקר את דבריו, אלא רק לקבל ולהפנים.
אני משתדלת לטעות כמה שפחות. לא נחמד, מה לעשות. אבל נניח שקרה המקרה הנדיר שאכן טעיתי (שהרי אני לא מושלמת, למרות הכל), פספסתי, פישלתי, ואוי לפדיחה – לא קלטתי שלאנשים מסוימים בסיפור היו כנפיים. בדרך כלל, אני אסמיק, אתבייש מעט, ואודה ש- אוי, פדיחה, פישלתי. לא תמיד (כי כפי שציינתי, אני לא מושלמת), אבל בדרך כלל.
בפורום הזה, נראה שלמבקרים אין טעויות. המבקרים את הסיפורים תמיד מושלמים, תמיד גאונים, ולעולם אינם טועים. ואם הם פספסו משהו, הרי שברור שלא היתה זו אשמתם – שהרי הם "המבקר" המקודש והנעלה, ולפיכך ברור שהאשמה היא בסיפור, שלא היה מספיק ברור. בילדותי, היו אומרים על דברים כאלה את מילות המפתח "הרצפה עקומה". לדעתי, זה בדיוק מה שקורה כאן.
אז בדרך כלל אני משתדלת לא להגיב על הדברים האלה, כי אני לא דון קישוט ומלחמה בטחנות רוח אינה מהתחביבים שלי, אבל במקרה הזה, במקרה, אני מעורבת יותר (כי מחבר הסיפור הוא אדם שיקר לי ושאני מעריכה), ויותר מזה – כי אני קראתי לראשונה את הסיפור בערך שלוש דקות אחרי שהתעוררתי, עם עיניים נפוחות משינה ומוח שעוד לא הסתגל לרעיון שהוא ער, והבנתי אותו על המקום. לאור העובדה שאני לא מאמינה שאני איזו גאונה יוצאת דופן שמסוגלת להבין את החידות הקשות ביותר גם מתוך חצי שינה, ולאור העובדה שמרבית הקוראים האחרים גם הבינו את המתרחש בסיפור, אני נוטה להאמין שכנראה המידע כן היה ברור דיו. לפיכך, קשה לי לקבל את הטענה (שחוזרת פה כל כך הרבה) ש"הסיפור אשם". לפעמים, מה לעשות, הקורא אשם.
אז תרדו כבר ממגדלי השן שלכם. גם המבקר הכל יכול יכול לפעמים להודות שהוא טעה, או פספס, או פישל. ביקורת אינה דבר מקודש, ומבקר אינו אדם קדוש, וגם כשמעבירים ביקורת על סיפור יש אפשרות שאתם לא צודקים. די נמאס לי מהרוח שהשתלטה על הפורום הזה של קדושת הביקורת. לפעמים זו לא הרצפה שעקומה, אלא הרקדן שלא יודע לרקוד, ואולי הגיע הזמן שניזכר בזה. ואולי כמה מהמבקרים מטעם עצמם כאן יעשו חשבון קטן עם עצמם ויבדקו אם הם לא יכולים להרשות לעצמם מדי פעם להודות בטעות. -
-
אז מה אם מרבית האנשים הבינו את הסיפור.
אני פספסתי את הפואנטה, זה קורה!
אין שום סיבה, מוצדקת או לא, להתנפל בוולגריות על מישהו שלא הבין.
אז מה אם לא הבנתי, לא ראיתי שהכותב התרגש מחומר ההבנה שלי והתנפל עלי בכאלה עצבים, הוא היה מספיק מנומס להסביר לי את טעותי בלי לנסות להוכיח לי כמה שהוא חכם.את יודעת מה – הוא באמת חכם.
-
-
-
שלקית באותה עוולה שהאשמת אותי בחריפות שכזו.
משום מה, בהיותך ככך שקועה במערכת הקרב הצלחת לפספס את ההתנצלות והכרת הטעות שפרסמתי,בתגובה לביקורת שקיבלתי.
אולם, בכדי להשתיק את רוחות המלחמה, אודה כאן שוב
*_טעיתי, לא הבנתי את הסיפור, פספסתי את הפואנטה לחלוטין!_*
אכן יעל צודקת, מכיוון שהאוירה בסיפור היא אוירה של מחנה, עלו בראשי התמונות ממחנות ההשמדה, ובעקבות כך נתפסתי לרעיון שלא היה קיים והצלחתי לפספס את הפואנטה.
והשאלה הנשאלת כעת הינה:
האם אינך יכולה להיות אובייקטיבית כשזה מגיע לסיפורי חברים, עד כדי כך שאת עושה רצח אופי ברוטלי לאדם שאינך מכירה.
לצערך, איני אדם חלש ואין לי כל בעיה להודות בטעויותי. אולם, מכיוון שלא הייתי היחידה שפספסה את הכנפיים, מצאתי לנכון להעיר כי העניין בעייתי. מה גם שמספיק כי אדם אחד, בין אם היה במחנות ובין אם לא, יתפס לרעיון כל כך חזק כמו השואה בכדי לפספס את הסיפור. מספיר שהרעיון עלה, מעיד על הקירבה הרבה שיש לסיפור לנושא כל כך עמוס.ואכן יעל צודקת, עם כל הטעות, אהבתי את הסיפור. אז טעיתי זהו אינו סוף העולם ואם חברך המחבר מצא לנכון לתקן את טעותי, בלי לצלוב אותי ולהעלות את גופתי באש. מדוע הפכת את עצמך לדוברת שלו? האם אין לאדון פה, האם אינו יכול לעמוד על דבריו ולתקן את מבקריו הטועים (כפי שעשה ברוחב לב ובחוכמה יתרה).
לצערי, דבריך האחרונים הורידו את ערכך בעיני לדרגת שפל איומה, אשר איני יודעת אם תתאושש אי פעם. התלהמות וולגרית שכזו מאז ומעולם צרמה לאוזני.
צר לי על שהדבר הגיע לידי כך, אולם נראה כי נדונתי לאכזבות כאשר אני נותנת לאנשים את הקרדיט.
-
אהממ. סליחה.
רק רעיון – יכול להיות, אולי, כאילו, שאנשים כאן ספגו את תורת "המבקר הוא האלוהים" מ-NY? וגם את הגישה המתלווה לה: למבקר מותר להיות ציני, פוגע ומרושע ככל יכולתו, אבל המחבר חייב לענות בנימוס ובהכנעה, גם אם הוא באמת נפגע ולא סתם יהיר?
את יודעת, כשמישהו (i.e., ניר) מתנהג ככה ברציפות, ובכל פעם שמישהו מעיר על זה הוא מזכיר לכולם שהוא "הנהלת הפורום" והנהלת הפורום תמיד צודקת – גם אם הוא אומר את זה בהומור, זה די נכנס למוח. אולי פורומים יורשים הרבה מהאווירה שלהם מההנהלה ומהכותבים הראשונים.
-
היה *מישהו* שהבין את הנקודות העלומות בסיפורים של טלה בר לפני שהיא הסבירה אותן? אני חושבת שהיה יחסית קונצנזוס רחב על זה שהסיפורים לא ברורים. מה שבהחלט רומז שזו אשמת המחבר. יתר על כן, התגובות של טלה נטו לא רק להעביר את האשמה באי-ההבנה אל הקורא, שזה עשוי להיות לגיטימי, אלא להאשים אותו בחוסר השכלה, ילדותיות וכו', שזה ממש לא לגיטימי (כמו שדיסקסנו כבר עשרות פעמים בפתילים קודמים).
-
-
ראשית כל, בתור "סיפור פואנטה" הסיפור טריויאלי. ברגע שמזכירים את האינקוויזיציה, הסיטואציה ברורה לגמרי. אני מבין שאני לא קולע כאן לדעת רבים אבל כך אני חושב.
שנית, כיוון שהסיטואציה, ומכאן גם המסר של הסיפור, עוברים מייד הרי גם הפואנטה וגם התיאורים שמעבר לתחילת הפסקה השניה משמשים בו, לדעתי, כטריקים ספרותיים זולים למדי. הראשון, מטרתו לקרוץ לחובבי הפואנטות ("ומתברר שאותם אנשים היו מלאכים!") והשני מנסה לכפות על הקורא מצב רגשי באופן מלאכותי.
לטעמי זה הופך את הסיפור למיותר במובן הספרותי אם כי מעניין במובן הפילוסופי (אולי כהקדמה לדיון על אחריותם של כוחות עליונים לזוועות הנעשות בעולם).
-
-
אני חושב שהביקורת המקורית שלי היתה רדודה מדי. יש כמה אלמנטים מעניינים בסיפור שלא קלטתי עד הסוף בפעם הראשונה. נדמה לי ש"מיותר מבחינה ספרותית" זו אמירה חזקה מדי.
בקשר לפואנטה: פיתחתי אלרגיה מסוימת לסיפורי פואנטה בדיוניים. הללו מהווים חלק נכבד ביותר (שלא לומר רוב) מהסיפורים הנכתבים ונקראים והם קצת… יצאו לי מהאף. אפשר להעביר מסר גם בלי שיתברר בשורה האחרונה שהכלב בסיפור הוא בעצם לאסי שחוזרת הביתה. השימוש בפואנטה (ועוד מהסוג הפחות מקורי) בסיפור שיש לו משמעות גם מעבר לכך שהסיפור מסופר מנקודת מבט של מכונית והטפילים הם בעצם בני האדם גורם לי לחשד מיידי שהכותב לא בטוח באיכות הסיפור שלו ולכן זורק פנימה עוד גאדג'ט בשביל לתבל את העניין.
-
לדירה החדשה, כי כל התגובות שלך פה היו ממש לא אופייניות.
אני האחרונה שאגיד שהמבקר הוא נעלה או שאינו יכול לטעות או שהוא קדוש. הדבר היחיד שהרגיז אותי כאן היה הנימה שלך, הטון בו נכתבו הדברים. הביקורת של פרייה לא היתה מתלהמת, לא קטלנית ולא עויינת. היא נתנה מחמאות לסיפור, וחשבה שהוא סיפור מצויין. לא היתה שום קורלציה בין הטעות שהיא עשתה בפרשנות לסיפור לבין התגובה המזלזלת שלך של "כדאי שתקראי את הסיפור לפני הביקורת". קוראים אחרים יכלו לתקן את הטעויות שלה בלי לזלזל, וגם את יכולת לעשות את זה.
אני מקווה שבזה הסיפור יסגר. אני אניח שקפצת בתגובה כל כך לא מתאימה לך בגלל שילוב הגורמים של מעבר דירה, חגים, חבר, עייפות כללית וכו', ושפרייה האשימה את הסיפור בחוסר בהירות רק מכיוון שהיא נכנסה למגננה אחרי ההתקפה שלך.
בכבוד רב לכל הצדדים,
יעל
-
אני מודה לך יעל, על שהתעלת מעל כולנו והצלחת להכניס מעט הגיון לשגעון המתחולל פה.
צר לי, אך אני חושבת שאין כל סיבה או תירוץ למה שבוג'י כתבה.
אני לא מצפה להתנצלות, מעולם לא ציפיתי, כל שביקשתי היה שבוג'י תפנה לאנשים בכבוד בו היא רוצה שיפנו אליה.
משפט נלוז כדבריה, אשר עליו איני הולכת לחזור, אכן אינו תואם את התנהגותה בעבר. אך גם מציאת תירוצים מתירוצים שונים אינה מביאה פתרון לבעיה.
פנייתה בצורה זו היתה שגויה, וכפי שכתבתי בתגובתי הראשונית למשפט המבזה, הייתי מקבלת את ההתבטאות בהבנה אילו נאמרה כאשר מידע מהימן מאחוריה. אולם, בוג'י אינה מכירה אותי כלל וההתבטאות, מעבר לעלבון שאולי הייתי רואה בה, היתה ירידה לפסים אישיים שאין מקומה פה, לא ממנהלת הפורום *בפרט* ולא מאף אחד מאיתנו בכלל.העניין המשעשע פה, הוא שבוג' לקתה באותה מחלה שבה לקיתי אני, ואף סרבה להודות בכך.
אמנם אני לא הבנתי את הסיפור וזו היתה כל עוולתי, ולמרות זאת הצלחתי למצוא בו דברים טובים, להתנצל ולהודות כי טעיתי לא הבנתי ופספסתי.
אך בוג'י, שכנראה לא טרחה לקרוא את הודעתי המקורית במלואה (ואולי היתה צריכה לקרוא אותה יותר מפעם אחת). מצאה לנכון לנסח את דבריה בצורה אגרסיבית, בוטה וחוצפנית. ולרדת לרמה שהינה מתחת לשפל הביוב.וכפי שניק אמרה, כיצד זה שמנהלי הפורום דורשים בבת אחת בלעדיות על צדקת ביקורתם, ומנגד מצפים שאנשים אחרים לא יעשו כן.
וכמאמר הפתגם: לא ניתן לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה.
אולי פה המקום לעשות בדק בית על מתן דוגמא אישית וציפיות לעתיד. -
שאמר שהפואנטה פה *ברורה* מדי, ועוד ברורה מתחילת הסיפור. אני, למשל, לא הבנתי אותה עד שהסבירו לי – אם כי ברור לי שזו רק אני, כי רוב האנשים כן הבינו… אבל אם נדמיין שנינו לרגע שהבנו את הפואנטה בסוף הסיפור או בקריאה שניה, כמו רוב המגיבים בפתיל הזה, תראה שהיא די חזקה ומשמעותית. לא ממש "לאסי". הדחיפה הזו לכיוון של מחנות ריכוז יוצרת אסוציאציות נלוות לפואנטה שאולי אחרת היתה עשויה להיות מעצבנת.
וזה מפי אחת שלא כל כך אהבה את הסיפור. זה לא הוא – זה אני. פשוט לא לטעמי. אני אוהבת סיפורים עדינים יותר – subtle זו המלה שאני מחפשת – לא כאלה שדופקים לך פטיש בראש כדי להעביר את המסר שלהם. מחנות ריכוז ואלוהים כקורבן לעינויים זה מבחינתי פטיש בראש.
-
אני אהיה האחרון שיטען שהקורא לא צריך להתאמץ בקריאת סיפור (ראו ערך הסיפורים שלי). אבל בוא נניח שהקורא קרא את הסיפור פעם אחת (כמוני וכמו פרייה) ולא הבין אותו עד הסוף, או לא הבין נכון. אין זה אומר שהסיפור לא מובן – זה אומר שהסיפור דורש קריאה שניה להבנה. זה עדיין לא סיבה להתנפל על ביקורת רגשית שמגיבה לאלמנטים מסוימים בסיפור ומבוססת על הבנה שגויה. לכל היותר, אפשר להגיד שהביקורת מבוססת על אי-הבנה ולכן אינה רלוונטית. לצעוק ולבקש כבוד לסיפור זה כמו לעמוד בכיכר העיר ולצעוק 'מגיע לי'.
-
את יכולה לתת עוד ועוד דוגמאות לשימוש במספרים לדה-הומניזציה. כולנו מכירים את הדוגמאות האלה. הקטע הוא שאף אחד לא יוכל לשכנע אותי שבשיחותיהם ומחשבותיהם האישיות ביותר של אסירים שהכירו זה את זה לפני המחנה, הם ישתמשו במספרים לקרוא אחד לשני ולא בשמות. במיוחד כשמדובר באלוהים ומלאכיו, שמכירים זה את זה כבר אלפי שנים! שום דיכוי אינו מספיר חזק למטרה זו, אלא אם כן הוא מחזיק בשליטה במוחותיהם של המדוכאים (ואפילו ב- 1984 זה לא מושלם ברמה הזאת).
העובדה הזאת נראית אולי שולית אבל מבחינתי היא היתה קריטית לאי-הבנת הסיפור: מאותה נקודה נכנס לי לראש שאותם אסירים הם באמת מספרים, ושהחברה שממנה הגיעו האסירים למחנות היא חברה ממספרת, וכו'. -
-
-
-
-
למשל, את כל החלק שבו את טורחת ללמד את הכותב פרק בהלכות השואה בלי לבדוק, אולי הוא כבר יודע קצת מהלכות השואה. במלוא הכנות, אני לא חושבת שביקור במחנה ריכוז אחד נותן לך ידע מלא על כל מה שהתרחש במחנות – היו הרבה מחנות ריכוז, ועברו בהם הרבה בני אדם, והתרחש בהם הרבה מעבר למה שאפשר לכסות בצורה כל כך זריזה. אפילו לא נכנסתי לטעויות הגלויות לעין שלך (למשל, עניין הציאניד- הגז שמקושר באופן אסוציאטיבי בצורה המהירה ביותר עם מחנות ההשמדה הנאציים הוא ציקלון בי, שהוא גז העצבים המוכר ביותר ששימש במחנות, ולא ציאניד, שמשמש גם את ארצות הברית בהוצאה להורג. ציקלון בי הוא אכן כחול.)
עד כה לא התייחסתי לחלק הזה. לא התייחסתי אליו, כי מקובל עלי הרצון לתקן את מה שנראה לך כ"טעויות", מכיוון שהפורום לא מאפשר לך לדעת באמת מה רמת הידע של האדם שאת מתקנת.
מצד שני, הפריעה לי מאד הגישה, שחוזרת שוב ושוב בפורום הזה, שבאופן אוטומטי "הסיפור אשם והמבקר צודק". הגישה הזו הולכת ומתקבעת כאן, ולי אישית די נשבר מזה. לא כמנהלת הפורום, כאדם פרטי שמבקר בו (כמנהלת הפורום, אני לא יותר מאשר עובדת נקיון שמסלקת הודעות מיותרות). ואני בהחלט חושבת שאת אחד המייצגים של הגישה הזו. -
-
הניסיון בסיפור, היה בפרוש שלא להיות סיפור פואנטה.
זו הסיבה שמתחילת הסיפור מודגשת הנקודה שהדובר הוא בן אלמוות, ועוד נקודות נוספות כגון המספרים.
המרכז בסיפור הוא לא הזהות של הדובר אלא דיון באדישות ומוסריות אלוהית.
אני חושב שגם אתה ראית את זה – פשוט ראית את זה כגילוי מוקדם של הפואנטה.
אני מאמין שבביקורת ספרותית יש טעם לשימוש במה שקרוי בפילוסופיה – "עיקרון החסד".
הכוונה, שאם אנו רואים נקודה בסיפור שיכולה להתפרש כטעות או כניסיון מכוון של הסופר להעביר משהו, תמיד כדאי לנסות קודם להניח שהדבר מכוון (למרות שכמובן גם סופקים יכולים לעשות טעויות).
במקרה הזה הגילוי המוקדם (שמאד ציער אותי שלא הצליח לחשוף את זהות הדובר בפני רוב הקוראים), נועד לגרום לנו לחשוב על הרעיון של הסיפור ועל המשמעויות שלו.
הכוונה לא היתה להפתיע בסוף, אם זו היתה הכוונה (שגם אני חושב שהייתה הופכת את הסיפור לחלש), אז הייתי נמנע מהפרטים שראית אותם כמסגירי פואנטה מוקדמים.
אני גם חולק על הרעיון שהשימוש בשואה הוא אלמנט סוחט רגש.
יש בשואה אלמנט רגשי חזק מאד כמובן, אבל במקרה של הרעיון בסיפור הזה – יש לו שייכות ישירה למרכז הדיון בסיפור. -
-
הנחות מסוג זה נועדו לתת בכוח הסבר הגיוני לפרט חשוב שהמחבר לא חשב עליו עד הסוף.
לחברת המלאכים הרגילה, כפי שהיא מוצגת במיתולוגיות השונות, יש שמות למשל, גבריאל, מיכאל וכו'. קראולי יכול היה להשתמש בשמות האלה בלי לפגום בהרגשת "מחנה הריכוז" שהוא יצר, פשוט מכיוון שאלה שמות שמאוד נפוצים בחברה האנושית.
השימוש בשמות האלה בדיאלוג הפנימי בין המלאכים לאלוהים, לא היה פוגם כהו זה מעוצמת השימוש במספרים על ידי השומרים במחנה – כי בעיני הכולאים הם באמת מספרים. אפשר היה גם לחרוט את המספרים על היד, ואז הדמיון לאושוויץ עוד היה גדל.ההנחה שזו מלכתחילה היתה חברה שבה משתמשים במספרים גורמת ל:
א. פספוס של חלק מהמסר בסיפור, שהרי הרעיון היה שהם *הדרדרו* לרמה של מספר נטול שם.
ב. הפיכת החברה המלאכית לדבר חדש ושונה לחלוטין מהסיפורים המוכרים לנו, וזה היה דורש עוד הרבה הסברי רקע שלא קיימים בסיפור.
-
