- This topic has 30 תגובות, 12 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 11 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
הנה, חברים, סיפור הסדנה שלי, למרות שכבר פורסם באיזה פורום בעבר הרחוק.
"כנס כבר, אם הגעת", נבח פרופסור פאיין על הסטודנט האומלל, "אבל סגור את הדלת. כל המיזוג המחורבן בורח".
והסטודנט נכנס אל חדרו של הפרופסור, מתעטף ככל שביכולתו בז'אקט הפלאנל שלו כנגד הקור המקפיא השורר בפנים.
"אתה מר סינדר?" שואל הפרופסור תוך כדי עלעול בניירותיו.
ניד ראש מאובן טיפה בא לאשר שאכן כך המצב, אם כי היה די מפתיע אם סטודנט אחר היה מתפרץ לחדרו של פאיין ללא הזמנה או סיבה נראית לעין.
"שב."
סינדר מתיישב על הכסא שמול שולחנו של פאיין, מתאפק שלא לנסות לכשכש בזנבו.
לב-ליבו של כל העניין: על שולחנו של הפרופסור מונחת תיבת זכוכית, ובתוכה תיבה עתיקה הרבה יותר, עשויה סגסוגת מתכתית עתיקה ומתפוררת. מבעד למכסה הפתוח של התיבה העתיקה ניתן לראות חתיכות של קלף, עתיקות כתיבה עצמה – והרי לוקח זמן רב עד שברזל מתחיל להיתפורר!
סינדר רוכן קדימה כדי לנסות לראות טוב יותר אל תוך התיבה, אבל נקטע בקול מקפיא דם:
"שלא תגע בזה. בקופסא הזאת יש יותר ידע מדעי ממה מאתה תגיע עליו בכל חייך."
זאת הצהרה בלתי הוגנת במקצת, שכן פרופסור פאיין אינו מכיר את מר סינדר, ואין לו יכולת לשפוט לאיזה הישגים יגיע בימי חייו.
"מאיפה זה?" שואל סינדר, שסוף-סוף הצליח להוציא הגה הפיו.
"ווא-צ'ינג-טאו".
פניו של הסטודנט הצעיד מתמלאים פליאה, בזמן שחיוך גדול ושחצני של שביעות רצון מתפשט על פניו של הפרופסור.
"כן. ווא-צ'ינג-טאו. הממשלה המחורבנת הירשתה לנו סוף סוף לחפור שם."
"וואו."
פרופסור פאיין מפסיק את העיון בניירותיו ופונה ישירות אל סינדר הצעיר, בפעם הראשונה מאז נכנס לחדר.
"כן. וואו. לכן אמרתי שהקופסא הזאת מכילה יותר ידע ממה שאתה תגיע עליו אי פעם. זהו אחד מהשרידים הרציניים היחידים שיש לנו מהתרבות של ווא-צ'ינג-טאו. כל השאר מתגמדים לעומתו."
"אני חשבתי שידוע לנו דיי הרבה על התרבות הווא-צ'ינג-טאוית."
"רק משמועות. מסיפורים של תרבויות שבאו אחריהם. אנחנו אפילו לא יודעים בברור את שמם. ווא-צ'ינג-טאו היא רק עיר הבירה שלהם. שאר האימפריה השתרעה על פני שטח אדיר. שעוד לא התחלנו אפילו לחקור."
מבט עצוב ומהורהר עולה בעיניו של פאיין.
"וכל זה נחרב עד אבק. עד היסוד. תרבות שעצם שמה היה מספיק כדי לגרום פחד במשך אלפי שנים לאחר חורבנה הופכת לערימה של חורבות. נקברת באדמה עמוק יותר מנפט."
פרופסור פאיין מסתובב ופונה אל החלון, המשקיף על גורדי-השחקים של העיר, ומבטו נודד אל מעבר לאופק.
"אנחנו לא יודעים עליהם כלום, מר סינדר. כ-ל-ו-ם. אנחנו מכירים רק את האגדות. סיפורים על מגדלים שהיגיעו עד לשמיים ועל איפריה ששלטה על כל העולם הידוע בימיהם. אבל עליהם עצמם – האגדות שלהם, המיתוסים שלהם – אין לנו מושג. הם נעלמו יחד איתם."
"איך תרבות יכולה להעלם ככה? הרי מצאו ביניינים שלהם, ארמונות, ערים שלמות?"
"הבעיה היא, שככול שתרבות מתקדמת יותר, היא חורטת פחות באבן וכותבת יותר על נייר, ואולי גם את זה לא. מצאנו בווא-צ'ינג-טאו קופלקסים מדהימים. אובליסקים, ארמונות, אנדרטאות, כיכרות ענקיות – ואנחנו עדיין יודעים על התרבות המדהימה הזאת פחות ממה שספר אחד ויחיד יכל ללמד אותנו. אנחנו יודעים שהם היו בנאים מוכשרים. זה הכל."
פרופסור פאיין פנה שוב אל תוך החדר, פניו מרצינים.
"אלה שתרבות, מר סינדר, אינה ארכיטקטורה. תרבות מורכבת ממיתוסים, אגדות, טאבויים וחוקים. סיפורים סביב מדורת השבט. כדי להבין תרבות, לא מספיק לראות את המבנים שהקימו. יש צורך לגלות את מה שאיחד וייחד אותם כבני אדם. האלים. הגיבורים. הרצונות והפחדים שלהם. לדעת איך הם חיו, לא רק איך הם מתו."
פאיין פנה שוב אל העיר, שקו הרקיע שלה בהק באור השקיעה, מצביע עליה מבין תנועת יד רחבה וחובקת כל.
"מה ימצא מכל זה הארכאולוג של העתיד, מר סינדר? הוא ימצא את גורדי השחקים ואת הקניונים, את בתי המשפט ובתי הכלא, כולם הרוסים עד היסוד. האם מזה הוא יבין את החוקה שלנו? האם הוא ידע למה שאפנו? על מה חלמנו? מדוע עשינו כל מה שעשינו? לא. הוא לא יראה דבר מלבד אבנים ומוטות ברזל. הד קלוש מאד של מה שאנחנו."
פאיין נאנח. "אתה יודע למה, מר סינדר?"
סינדר יכל רק למשוך בכתיפיו בתנועה הסטודנטיאלית שמשמעה "לא, אבל אתה הפרופסור ביינינו, אז אתה בטח יודע".
"משום שתרבותנו, מר סינדר, כבר מתקדמת דייה כדי להיות מבוססת על נייר, ונייר נשרף באש ומתפורר בגשם. כל ספרי הלימוד באוניברסיטה הזאת יהפכו לאפר במלחמה הראשונה שתפגע בה."
צחוק מריר תקף עכשיו את הפרופסור.
"ואם זה לא מספיק, אנחנו גם הופכים את כל המידע לממוחשב! ברק אחד ויחיד שיפגע ברשת במחשבים שלנו יהפוך יאייד אלפי מאמרים ומחקרים! הפרעה אלקטרומגנטית אחת ויחידה – וכל הידע שלנו נעלם."
פרופסור פאיין הסתכל משועשע אל המחשב השולחני המשוכלל שפיאר את מכתבתו.
"מחשבים הם דבר נפלא, סינדר, אבל דרך אחסון המידע שלהם מזעזעת. דיסק קשיח – ככה סיפר לי מרצה מהפקולטה למדעי המחשב – הוא לא יותר מאשר חלודה מלוטשת ומגנט. נתק אותו מהחשמל לזמן ארוך מספיק, ואפילו מיקרוסקופ אלקטרוני לא יצליח לשחזר את המידע שהייה עליו."
פאיין הירצין חזרה. "אבל נחזור לענין. התרבות של ווא-צ'ינג-טאו הייתה מפותחת מספיק כדי להיות מבוססת על נייר. לכן רובה ככולה אבדה במלחמה שהחריבה אותה. אולם לקופסא היקרה הזאת הייה מזל. הרבה מזל."
"וואו."
"מצאנו אותה קבורה מתחת לטונות של אבן וברזל. לכל הנראה היא נקברה מתחת לבנין גדול שהיתמוטט. יכול להיות שבמקור היא נועדה להיות מוגנת. שכבת האבן העבה הגנה עליה מרוב פגעי מזג האויר ומפני שוד קברים. זהו השריד הכתוב הרציני הראשון של התרבות הווא-צ'ינג-טאואית שמצאנו."
"וו-אא-וו."
פאיין חייך. "וכאן אתה, מר סינדר, נכנס לתמונה."
"אני, פרופסור פאיין?"
"כן, אתה, מר סינדר. אתה מאחד המהסלולים המשולבים המצחיקים האלה, לא?"
"היסטוריה ומדעי המחשב." הודה סינדר במבט מושפל.
"אל תגיד לי אפילו – משהו בשביל הנשמה ומשהו בשביל הפרנסה, נכון? זה לא משנה עכשיו. אני אישית חושב שזה מגוחך. אתה לא אוהב היסטוריה מספיק בשביל להיות היסטוריון רציני ומה שבטוח זה שאתה לא לומד מחשבים מספיק לעומק כדי להיות מתכנת מקצועי. אבל לך, מר סינדר, הולך להיות מזל – אתה הולך ממש לעבוד בתחום התמחותך – אולי היחיד מבין כל המסלול שלך אי-פעם."
פרופסור פאיין המשיך לדבר בעודו פותח את מכסה התיבה ושולף מתוכה, בעזרת מלקחיים ארוכות, חתיכת קלף קטנה ודהוייה.
"הבעייה באוצר הזה, מר סינדר, היא שהוא מחוק. למרות שהתיבה נשתמרה בתנאים מצויינים, צבע דוהה לאחר זמן – ואלף שנה הם הרבה זמן."
ניצוץ ראשון של הבנה עלה בעייניו של הסטודנט הצעיר.
"אבל הפקולטה שלך פיתחה, אם אני לא טועה, מערכת לסריקה ממוחשבת והגברה של תמונות באיכות נמוכה, נכון?"
"כן – המעבדה לגרפיקה של פרופסור מאובנדניל. יש להם אלגוריתם היוריסטי של אקסרקציה רקורסיבית של…"
"אל תלאה אותי בפרטים – אני גם ככה לא מבין מה שאתה אומר. פרופסור מאובנדניל הימליץ עליך וזה מספיק לי. אנחנו צריכים מישהו שיסרוק וישחזר את הניירות האלה, וגם ינסה להוציא מהם איזשהו מידע ברור, לפחות לקריאה. אתה חושב שתהיה מסוגל לעשות את זה?"
"כן, בטח! זאת אומרת- כמובן – תודה פרופסור…"
סינדר לא יכל להיתפק יותר וכישכש בזנבו במרץ רב.
"אתה תעבוד במעבדה מיוחדת שהקמנו, בתנאים סטרילים ועם ציוד מיוחד. תהיה לך גישה גם לתוכנה של מאובנדניל וגם לבסיס נתונים של שפות עתיקות, כדי שתוכל להבחין בין כתב לסתם לכלוך. מתי אתה יכול להתחיל לעבוד?"
כשהוא מקריב במכה אחת ארוחת ערב, לימודים למבחן ופגישה עיוורת אמר סינדר "למה – מייד עכשיו כמובן."ככל שחלפו השעות, הלך ופרש בפניו הציוד אלקטרוני המשוכלל עולם ומלואו.
לקח לו זמן למצוא את הכיוונון המדויק שיוציא את התוצאות הראויות מתוך הקלפים המהוהים, המחוקים כמעט. לא פחות זמן לקח לבסיס הנתונים הענק לפרש לאיתו את הניב המדויק של השפה העתיקה. אולם לבסוף הוא יכל להביט מבעד לצג המחשב בהדיו האחרונים של עולם שנעלם. כאילו בכוח נבואי, נפרסו לפניו כל האגדות אשר נאבדו לפני זמן כה רב. תמונות, סיפורים, עלילות גבורה.
הוא צלל לתוך עולם מופלא. עולם של לוחמים ושדים, קסמים ושבועות. ולאט לאט, מתוך הטקסט העתיק, עלתה ונפרסה לפניו סאגה ארוכה ומדהימה. אפוס הירואי אשר העולם לא ידע כמותו.
הוא קרא בשקיקה על עלילותיו של לוחם צעיר אשר עזב את עיר מולדתו בחפשו אחרי תהילה והרפתקאות. הוא קרא על קרבות אדירים ועל בריתות בין שדים ובני-אדם. הוא קרא סיפורים על רעות ושנאה, על המאבק הניצחי בין טוב ורע, ועל מאבקו הניצחי של כל אדם להיפתחות ולשלמות. ערכיה של תרבות שלמה נתקפלו לתוך משל מסחרר ומורכב.
סינדר ידע באותו רגע שהוא מצא את יעודו בחיים. הוא יזנח את לימודי המחשב ויקדיש את חייו לחקר התרבות שנפרשה לפניו. הוא יראה לכולם את גדולתה האמיתית של התרבות שנעלמה. הוא יספר להם את האגדות האבודות, אשר קראו לרעות וגבורה. הוא יחיה את הסיפורים שהאבנים המתות לא יכלו לספר.
הוא יתרגם את הסאגה האדירה של אש ופיקצ'ו ויפיץ אותה לעולם כולו!
לפנות בוקר, כשחזר לבסוף לחדרו – לא לגמרי אותו אדם שעזב אותו – קריאת הקרב הקדמונית "אני בוחר בך!" עוד הדהדה בראשו. -
-
-
-
-
-
אז אני לא לוקח שום דבר לאף אחד, ומאחל הנאה שלמה לכל הנהנים, אבל פואנטה משומשת היא בדיוק זו – פואנטה משומשת, ותו לא.
ממילא מרגל קטן סיפר לי על מדת הביקורתיות בסדנה, שהיתה, כפי שניחשתי מראש, לא מן הגבוהות (למרות "רוחי המרחפת" שעצבנה אותך, כדבריך). מה שלא ימנע ממני מלבוא לסדנה הבאה ולנסות את כוחי בביקורת פנים מול פנים (כלומר – בקבלת ביקורת פנים מול פנים. לתת אני כבר רגיל) וכמובן, בעצבון השלמקו פנים מול פנים. היכונו היכונו… -
*אני* הייתי הכלי דרכו עברה רוחך. *אני* התעקשתי על הפרטים הקטנים, כגון סגנון, שאתה לימדת אותנו להתעקש עליהם. רק שכ*אני* שמתי לב שאנשים לא אוהבים את זה (כולל הערה של בוג'י שהסבירה למה אתה כל כך פרפקציוניסט), ירדתי מזה.
לאחר ששומעים סיפור בפעם הראשונה, קשה לבקר אותו. יש אנשים שלא יכלו לתת ביקורות יותר מאשר "סיפור נהדר", ויש אנשים שניתחו את הסיפורים. מלבד זאת- היו סיפורים טובים שלא היה למה לבקר בהם, היו סיפורים לא טובים שבוקרו וקשות, והיו סיפורים חלקיים ביותר שלא עברו ביקורת כי לא היה על מה לבקר.
אבל היה כיף.
-
-
הפואנטה היא לא לגמרי משומשת – נכון שהיא דומה לסיפור של קלארק, אבל זאת "גרסא על הנושא". בסיפור של קלארק האנושות מושמדת בעקבות עידן קרח (מה שלוקח חצי סיפור) ואין שום דיון על למה כל מה שנשאר ממנה זה פילם ישן של מיקי מאוס.
ניסיתי להעביר פואנטה דומה, אבל טיפה יותר בחדות, ויותר בקרבה לארכאולוגיה של ימינו מאשר בני נוגה בטיול בשכונה. אבל כדי להיות הוגן אני מעביר חצי מהרוחים לקלארק – מה שגורם לו להיות חייב לי 20 ש"ח. -
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
אם המשפט המחריד "למה, מייד עכשיו כמובן" אמור לגרום לי לשאגת צחוק או לרחמים. בעברית, כשרוצים לתרגם את השימוש המטופש של צעירי-אמריקה-בדור-הקודם במילה "Why", נהוג לתרגם כ"מה". כלומר: "מה, מייד עכשיו כמובן". זה מטופש באותה מידה, אבל זה לפחות קונסיסטנטי. עברי, דבר עברית.
חוץ מזה, קצת חבל שסיפור שכתוב בכלל לא רע ומכיל כמה וכמה שורות ראויות להערכה מתבזבז על פואנטה משומשת, כפי שאמרו כבר. אבל ניחא.
-
-
-
-
-
-
א. הכוונה הייתה שהביטוי עבר מן העולם ו*נשמע לאחרונה* אצל צעירי אמריקה בדור הקודם. כיום אף אחד כבר לא משתמש בו. (ומי שכן חוטף מכות בקולג').
ב. "לומד כל כך הרבה מ-NY"? מי? מה?
ג. את צודקת, אני באמת לא יודע את העובדות, אבל יהיה קצת מוגזם לאמר שאני משפריץ קטנוניות.
ד. כל זה לא משנה את הטענה שלי לגבי התרגום.
ה. השנאה שלך לעולם עושה לי אנרגיות שליליות או משהו. אולי תוותרי לו?
-
