- This topic has 6 תגובות, 3 משתתפים, and was last updated לפני 17 שנים, 8 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
בוקר טוב – סיפור קצרצר.
עמית פקח את עיניו בזהירות, ממהר לעוצמן שנית, כנגד האור הבהיר שנפל בחופשיות מהחלון הפתוח על
המיטה. לפני שפקח שוב את עיניו הוא התמתח באיטיות מבהונות הרגליים ועד קצות האצבעות, מחייך לעצמו,
הוא אהב להתעורר כך, לאט. אין ספק שהבוקר הינו החלק הטוב ביותר של היום, במיוחד מאז שהוא
חזר הביתה.
בזמן השיקום, תומר, המטפל, היה דואג שכולם יתעוררו בשנת החלום הראשונה שאחרי ארבע בבוקר, כדי
להספיק לראות את הזריחה. אחד אחד הם היו מטפסים על הגבעה שממול בית ההבראה, רובם דווקא דרך
השביל המפותל, התלול והקשה, ומתיישבים למעלה, מחכים לזריחה ולשיחה הקבוצתית שלאחריה. רוב
האנשים עוד ישנו בשעה כזו ובאופן טבעי השמיים באזור ירושלים היו תמיד ריקים מעננים והאוויר היה צלול
עם ניחוח קל, אך ברור, של אורנים. הזריחה אכן היתה מרהיבה ביופייה אך עמית לא התגעגע ליופי הזה כמו
שהתגעגע אליו תומר ועכשיו כשיש לו אפשרות לעשות זאת, הוא העדיף לקום מאוחר יותר בבוקר.
עמית הוריד את טבעת החיישן מאצבעו, הניח אותה על מעמד המטען שלה, על בסיס המנורה המעוררת
לקראת מחר והתיישב במיטה. השעה היתה קצת לפני עשר, הרבה לפני תחילת יום העבודה במשרדים. בכפות
רגליו היחפות הוא לש מעט את השטיח העבה שלרגלי המיטה נהנה מהתחושה. בתחילת חודשי השיקום
הארוכים, כאשר היה בתהליך גמילה מהלופטוז הוא פחד לזוז לבדו ואחת האחיות היתה צריכה לעזור לו
להתיישב, לקום ואז להובילו בשביל הישר, המרוצף והמתון שמוביל אל הביתן שעל הגבעה מהצד השני. הוא
זכר בחיוך את הפעם הראשונה בא העיז לעשות את הדרך הזו לבדו, ואת הפעמים שהעיז לעשות את הדרך
השניה, הקשה יותר, למעלה. בשבילו זה היה מסובך יותר כיוון שהוא בילה זמן רב יותר בבית החולים והיה
נתון זמן רב יותר להשפעת הלופטוז.
בהתחלה הוא כעס על בית החולים על שהוכרח לקחת לופטוז, כולם כועסים בהתחלה. אבל תומר סיפר
להם איך זה היה כאשר הוא היה ילד קטן. כשתומר אושפז בבית החולים בפעם הראשונה הלופטוז היה רק
בפיתוח והחולים והנפגעים הורשו לחלום בלי בקרה. הסיפור האישי של תומר היה משכנע מאוד, עמית לא יכל
לתאר לעצמו את הדברים שראה תומר כילד באותם הבקרים, את הדברים ששמע באותם ימים שגרמו לו
להפסיק לחלום לראות. אפילו עכשיו, אחרי השיקום, היה קשה לעמית להתרגל בחזרה לחיים בגלל החלום.
בזכות החלום.
עמית קם והלך לקחת את העיתון מחדר המדרגות ונכנס אל המטבח. הכתבה הראשית היתה, שוב, על
הילד בן החמש שנפל אל מותו בתחילת החודש שעבר בתל-אביב. ההורים האבלים הגישו אתמול כמצופה
את טפסי ההצטרפות לתביעת הפיצויים הקיבוצית כנגד יורשיו של הסופר ג'יימס מתיו ברי וחברת וולט דיסני.
על פי העיתונאי אין כל דרך למנוע מהילדים כלל את הגישה לחומרים מסוכנים ובלתי אחראיים שכאלו והדרך
להתמודד עם המצב היא לדאוג לגירויים אחרים, מציאותיים יותר עבור דמיון הילדים. מאמר המערכת האשים,
כרגיל את הממשלה שלא דואגת לתגבר את כוחות ההגנה האזרחית, לדעת העורך יחידות החלימה אמורים
להיות מסוגלים להיות בכל מקום ובכל זמן שמישהו חולם, וכמובן שכל זה צריך לקרות במקביל לקיצוץ
משמעותי במיסים ובלי שיהיה אפשר לעקוב אחרי אזרחים פרטיים ולהפר את חופש וצנעת הפרט. עמית נאנח
בהשלמה, שום דבר אף פעם לא משתנה. הוא דילג על העמודים הראשונים של העיתון, מצא כתבה על המצב
באתיופיה והניח את העיתון פתוח על השיש לצידו כדי לעיין בו בזמן שהוא מכין את ארוחת הבוקר.
לפי העיתונים המצב באתיופיה היה תמיד, בכל רגע נתון, קשה יותר מאי פעם בעבר. עמית הניח שיש בכך
גרעין של אמת, ייצור הקפה היה קריטי בעבר עבור כלכלת אתיופיה שגם כך היתה חלשה. ייצור הקפה היווה
מקור פרנסה ל-25% מהאוכלוסייה שם וליותר מחצי התל'ג השנתי ואף אחד לא שתה קפה יותר. מלבד
המעטים, כמו עמית, שלהם היתה סיבה מיוחדת.
היה לו קשה מאוד להתרגל למשקה המר, השחור, והוא התייחס בהתחלה בספקנות לקביעה כי בעבר היה
זה משקה פופולרי. תומר התעקש על שתיית הקפה, הוא טען שהקפה נותן להם שליטה על הגוף שלהם ועל
היכולות שלהם, הקפה מאפשר להם להתעורר ובלעדיו הם יהיו חסרי אונים. הקביעה שאם הם לא יכולים
לבחור מתי להתעורר ולא עצם העובדה שהם מתעוררים משאירה אותם חסרי אונים היתה קביעה שקשה היה
לשכנע בה את החולים בבית ההבראה. בעבר, סיפר להם תומר, אנשים מעולם לא התאוששו מפגיעה. הם היו
פעילים במשך שעה או שעתיים בבוקר תלוי ביכולתו של כל אחד ואחר כך מתנתקים מהעולם עד אשר יכלו
לחלום שוב. שיעור ההתאבדויות בשנים שאחרי המאה העשרים היה גדול פי כמה וכמה מזה שלפניו ומזה
שאחריו. זה הפך להיות ממש טקס בבית ההבראה, מעין מעבר משעות הבוקר, אז החלומות של הנפגעים
שבאופן טבעי היו ממוקדים יותר ובעלי יותר עוצמה מאשר הם חוו בעבר היו עוד נאחזים, משנים את העולם,
אל המציאות המדכאת של שעות הצוהריים אז החלומות התפוגגו והנפגעים חזרו להיות מוגבלים, פגועים
ועצובים ורובם לא יכלו לטפס אל ראש הגבעה דרך אף אחד מהשבילים המובילים אליה.
עמית התחיל לערוך מצרכים לסלט על השיש, ותהה, לא בפעם הראשונה בימים האחרונים, אם עשה את
הדבר הנכון כשהזמין את מירי אליו לארוחת הבוקר הזו. לקח לו יותר זמן לעזור אומץ ולהזמין אותה אליו
מאשר לקח לו לאזור אומץ כדי לקום בפעם הראשונה אחרי התאונה. היא היתה עורכת הדין של קולגן, אחד
הלקוחות של החברה בה עבד עמית והוא דיבר איתה כמעט מדי שבוע בטלפון בעניינים רשמיים ולאחרונה
הרבה יותר מכך סתם כי הוא נהנה לדבר איתה. מורן אפשרה לו לקחת יום מחלה כל פעם שקולגן ואנשיו היו
מגיעים לפגישות במשרד כדי שלא יאלץ להיפגש איתה. כדי שהיא לא תוכל לפגוש אותו. למזלו קולגן היה
לקוח ותיק ופגישות היו מתנהלות רק פעם ברבעון.
מירי היתה אדם מרתק, עמית תמיד חשב שהיא תפסיק להתעניין בו כיוון שהוא באופן ברור כל כך נמנע
מלראות אותה במשך כל כך הרבה זמן. הוא לא סיפר לה למה, אבל נדמה היה שהיא מבינה, שהיא נותנת לו
זמן. האם זה היה מספיק זמן? האם הוא מוכן? עמית לא ידע. באופן פתאומי מחשבתו הפסיקה לנדוד. הוא
מצץ את אצבעו וניסה לתמרן בעזרת יד אחת את קרש החיתוך הרחק מקצה השיש כדי שלא ללכלך את
הרצפה במיץ עגבניות דווקא עכשיו. השעה היתה כבר עשר וחצי והכל חייב כבר להיות מוכן עד אחת עשרה
וחצי, אז היא תבוא.
עמית ניסה לסיים במהירות את חיתוך הסלט, הוציא את סלט הביצים שהכין אתמול, את הלחמים, הגבינות
והממרחים וערך את השולחן. הוא העמיד במרכז זוג פמוטים עם נרות והדליק אותם. זה נראה מגוחך כל כך
והוא מיהר לכבות את הנרות ולהסתיר את הפמוטים בחזרה בארון. הוא נפנף באוויר מעל השולחן, לנדף את
ריח העשן של הנרות. כשראה זאת פעם, בסרט ישן, זה נראה כל כך מרשים. אבל זה היה בתקופה שאנשים
היו נפגשים בערב, אז היה חשוך וקריר והם לא חלמו. והשחקן יכל לקום בכל עת שרצה. איזו רעיון טיפשי,
כאילו זה לא מספיק שמירי צריכה לראות אותו, במצבו.
הוא חייב להתאפס, הוא כל כך שמח עכשיו על הטקס של שתיית הקפה, תומר כל כך צדק כשהתעקש על
זה. עמית מזג לספל את הנוזל החם מן המכונה והניח לספל להתקרר בעוד הוא נעמד מול הארון. הוא בלע
רוק, נשם נשימה עמוקה ופתח את הדלת. שם חיכה לו, כמו תמיד, כיסא הגלגלים שלו. הוא הוציא אותו, תמרן
אותו אל מול השולחן והתיישב לאט משהה את התנועה כמה שרק יכל. זה לקח לו היום עוד כמה נשימות
עמוקות לפני שהיה מסוגל להרים את ספל הקפה ביד רועדת. הוא עצם את עיניו ולפני ששתה את השלוק
הראשון חשב לעצמו עד כמה הוא אוהב בקרים. אין ספק שהבוקר הינו החלק היפה ביותר של היום. -
בוא נראה אם הבנתי נכון: מדובר פה באנשים שנשארו משותקים או משהו כזה אחרי נפילה בעקבות חלום? והתרופה מאפשרת להם לעשות מה? לחלום את עצמם בריאים שוב? קלטתי נכון את הסיפור?
אז זו הבעיה הראשונה: לי, לפחות, לא לגמרי ברור מה הולך פה.
הבעיה השניה היא שעם זאת, יש בסיפור מסלקות מידע לא נעימות לקריאה. את יותר מדי אומרת (בניגוד למראה), בגושים גדולים מדי, לטעמי, וכשזה בא ביחד עם סיפור שקשה להבין, זה שילוב בעייתי מאד. למשל, כל הקטע עם העיתון, ובמיוחד אחרי פתיחת הסיפור, שהיא קשה להבנה, הוא די מעיק.
אני חושבת שזה יכול להיות סיפור טוב – יש בו תחושה של עולם מפורט ומשכנע וכנראה גם רעיון מעניין – אבל הוא דורש הבהרה רבה יותר והפיכה של מסלקות המידע למשהו נוח יותר לעיכול. -
אוקי,
מדובר באנשים שסובלים באיזה שהיא נכות (למשל עמית נכה וזקוק לכיסא גלגלים, תומר עיוור וכ'ו) וזקוקים לשיקום. אבל הם בעולם של חלום בהקיץ אז מה ההבדלים שנובעים מכך? אנשים שסובלים מנכות חולמים (ובעוצמה) שהם לא יסבלו ממנה, אז בבקרים (לזמן קצר, כיוון שמדובר סה'כ באנשים רגילים), שיירי החלום שלהם מאפשרים להם ללכת, או לראות את הזריחה, למשל.התרופה של בית החולים אמורה למנוע מהחולים והפגועים להגשים את החלומות שלהם. תארי לעצמך מישהו שאחרי תאונה מגשים את הסיוטים שלו כל לילה מחדש… (זה יכול למשל לגרום לילד עיוור להפסיק לחלום לראות) אז בזמן שהם בבית חולים כולם מוכרחים לקחת את התרופה, ואז עמית, למשל, שכח בכלל איך ללכת והיה זקוק לעזרה.
החלום עוזר להם, כי הוא מאפשר להם לפחות כמה שעות של שלמות גופנית אבל הוא גם מפריע, כי קשה להמשיך ככה עם החיים. אם בבקרים אתה יכול ללכת אז בשאר היום, כשאתה נכה, אתה תופס את עצמך כחצי אדם, כמוגבל, וככזה קשה לך למשל לפגוש בחורה חדשה… 'במצבך'.
מכל זאת, כיוון שאני צריכה להסביר, ברור שלא כתבתי את זה טוב.
באופן עקרוני כל הסיפור הזה מתרחש במהלך בוקר אחד ולא 'קורה' בו שום דבר מלבד המחשבות והזכרונות של הגיבור אז קשה לי קצת להראות דברים, אני חושבת. צריך לשנות את מבנה הסיפור כדי שתהיה בו התרחשות? אם לא אז איך אני יכולה 'להראות' דברים?
צריך להיפתר מהעיתון? מהילד הנופל?איך מתקנים?
אני אשמח לנסות לכתוב את זה שוב, אם אני אדע איך. -
-
-
-
-
