התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
היא התעוררה בכאב גב. לאחר שפקחה את עיניה, נזכרה כי היא על הספה. כריות המושב זלגו להן לכיוון הרצפה במשך הלילה, והיא איתן. יד אחת נותרה רדומה גם אחרי שהיא התעוררה. היא ניערה אותה באגרסיביות, רואה את האצבעות נזרקות מצד לצד, אך לא מרגישה אותן. היא הרימה מן הרצפה את השלט של ממיר הכבלים וכיבתה אותו כדי שיציג את השעה. שבע שלושים וחמש. מספיק טוב.
היא גררה את עצמה למקלחת ובדרך חלפה על דלת חדר השנה. הוא ישן במיטה בלילה בלעדיה. היא לא רצתה להעיר אותו כשתיכנס למיטה. אולי בעיות כאלה יפתרו כשהם סוף-סוף יקנו מיטה חדשה, גדולה יותר. סביר להניח שלא, אבל היא יכלה רק לקוות.
הוא התעורר כשהיא יצאה מהמקלחת, עטופה במגבת, והסתכל בזמן שהיא התלבשה.
"נרדמתי אתמול מוקדם, לא?" הוא שאל.
"עשר," היא ענתה. "קמת, אמרת, 'טוב, אני הולך לישון'?" היא חיקתה את צעדיו מהלילה שלפני, רקיעות כבדות אך מהירות, "?וטרקת את הדלת." הוא צחק. היא התישבה מול המחשב ודפדפה בין פורומים לבלוגים. היא שתתה את שאריות הקפה שלו. הוא מעולם לא סיים כוס שלמה של קפה בבוקר. ברבע לתשע, היא נזכרה שהיא תכננה להגיע לעבודה מוקדם. היא תצא משם בסביבות אחת עשרה, והיה חשוב שתוכל לומר שהיא כבר עובדת כמה שעות. היא הזדרזה ויצאה מהדירה.
הנסיעה לעבודה היתה חסרת ייחוד. פקק ביציאה מהרחוב בגלל הרמזור הקצר, עומס תנועה באיילון צפון. היא הלתבטה אם לנסוע במסלול החדש שלימדו אותה החברים מהעבודה או בדרך הישנה שהיתה רגילה אליה. למרות העובדה שהיו לה טראומות ילדות מכביש 4 (או לפחות כך טענה. האמת היתה שפשוט היו שם יותר מדי משאיות ויותר מדי תאונות.) היא פנתה ונסעה במסלול החדש.
היא הגיעה לעבודה בתשע ועשרה ומצאה בחניון חניה בשפע. להקדים בחצי שעה היה נוח. היא חנתה בחניה בה לא היה סיכוי שיחסמו אותה. בעודה נכנסת למקום ברוורס היא שמה לב שהיא חונה ליד מכוניתו של המנכ"ל.
בעבודה היא המשיכה את מה שהפסיקה כשיצאה מהבית. עוד בלוגים והקומיקסים שהיו שמורים לקריאה מהעבודה. מי שהיה רואה את כמות החומר שהיה שמור לעידוד בזמן העבודה או לכמות הפעמים בהן לחצה על כפתור הטעינה מחדש בדפדפן על הפורומים בהם היתה חברה, היה חושב שהיא לא נהנת מהעבודה שלה. הוא היה טועה.
היא נהנתה מתכנות בצורה שנראתה גם לחברי הצוות שלה חולנית. היה מין פלא בלחיצה על מקש מקלדת וצפייה בפקודות שהיא כתבה הופכות למשהו מוחשי. גם מהעבודה עצמה היא נהנתה. כפי שאהבה להסביר לכל מי שהיה מוכן לשמוע, "שפת תכנות היא כמו כל שפה. אתה משתפר בה ככל שאתה מדבר בה. וכמו שכשאתה לומד צרפתית ומשתפר, אתה יכול לעשות את זה בלדבר על דברים משעממים, כמו איך ללפף פתיון דיג, ואתה יכול לדבר על דברים מעניינים כמו איך גונבים מיליון דולר מבנק." והיא אהבה לחשוב שהיא, בעקיפין, מונעת ממישהו לגנוב מיליון דולר מבנק.
ובכל זאת, היא קראה לאורך היום כמות לא מבוטלת של זבל אינטרנטי, החל בבלוגים וקומיקסים, וכלה בטוקבקים באתרי חדשות. היא תירצה זאת בכך שהיא עוד לא התרגלה לאינטרנט במקום העבודה אחרי שלוש שנים בצבא.
היא הזמינה לעצמה ארוחת צהריים, שתגיע כשהיא לא תהיה במשרד. סלט בהרכבה עצמית מ"ברעמס", אותו אחד כמו כמעט כל יום. היום היא גיוונה ברוטב. שום שמיר במקום ויניגרט. בעשרה לאחת עשרה, אחרי שיחה מרגיזה גם יצחק מהצוות שלה, היא ירדה שוב לחניון ונסעה חזרה לתל אביב.
בעודה פונה מפנקס לויצמן, צלצל הטלפון שבכיסה את הצלצול המיוחד שהיה מיועד לבן זוגה, Come Together של החיפושיות. היא ענתה תוך כדי נסיעה אחרי שבדקה בזהירות את שולי הכביש למרחק. רק לפני מספר ימים אמרו לה שגם נסיעה עם הדיבורית הפנימית של הסלולרי היא עבירת תנועה אם מחזיקים אותו ביד. גם אם שתי הידיים על ההגה, כפי תמיד הקפידה שיהיו.
"איפה את?" הוא שאל.
"בדרך לוולטר," ענתה. וולטר היה המורה לבלט. "האיטלקי הפסיכי", כפי שכינתה אותו במקרים שלא רצתה לפרט יותר מדי.
"את בתל אביב?" הוא שאל.
"אני עוד מעט בסטודיו," אמרה.
"לא נסעת לעבודה?"
"נסעתי, ועכשיו אני נוסעת לשיעור," היא הסבירה.
"זה לא קצת מטופש?" הוא שאל.
היא משכה בכתפיה, למרות שהוא לא ראה. "פעמיים בשבוע יוצא שאני נוסעת פעמיים. זה שווה את זה."
"אה," הוא אמר. "טוב, תתקשרי אלי."
היא הגיעה רבע שעה מוקדם, פריווילגיה שבדרך כלל לא היתה לה. זמן להתלבש ולהתחמם לפני שהשיעור התחיל. וולטר נכנס באחת עשרה וחצי בדיוק, מחוייך ולבוש בחולצת קנת' קול שלבש לעתים תכופות. החדר היה כמעט ריק והיא הצליחה להתמקם בקדמתו. אחרי התרגיל הראשון, נכנסו עוד שתי בנות, ועדיין היה ריק יותר מבדרך כלל.
השיעור עבר מהר. הוא היה קשה יותר משציפתה, ומלווה בהדגמות של וולטר, שרירים מושלמים נמתחים תחת עור שחום. את אחד התרגילים הוא הדגים ממש לידה, עם גבו אליה, מה שנתן לה הזדמנות ראשונה אחרי חצי שנה של התפקדות בשיעורי הבוקר שלו להרהר בישבנו החטוב. מאוחר מדי היא נזכרה שגם רצתה לקרוא את הכתוב בכתובת הקעקע שעל צווארו, והוא כבר סיים להדגים ושב לקדמת החדר כדי לצפות בתלמידיו מבצעים את התרגיל.
ההפסקה באמצע השיעור התארכה בגלל סיפורים מביכים על הופעות שהיו לו לספר. אחרי ההפסקה, היא התחילה להרגיש כאב מציק בכף הרגל. כאב הוביל לביצוע רע של תרגילים, שהוביל לתסכול. כשנגמר השיעור, היא הסירה את נעל הבלט וגילתה בד ונייר דבק על פנים הסוליה.
הנעליים היו נעליים ישנות שהיא שלפה מהתיק היום כדי להחליף את הנעליים החדשות יותר שלא היו לרוחה. היא שלפה מספרים מפאוצ' קטן ואדום בתוך תיק הבלט שלה והחלה לגזור כל פיסת בד טורדנית. אחר כך, הוציאה מצית (שמורה שם למצבים כאלה, שכן היא לא עישנה) ושרפה קצוות חשופים. היא ישבה על רצפת הלינולאום של החדר הריק עם עוד שתי בנות שדיברו על שיעורי הבלט שהן מלמדות. היא קינאה בהן על האומץ להפוך את האהבה לקריירה. היו לה פנטסיות על כוראוגרפיה, ולמרות שטיפחה אותן היא עדיין היתה, לדבריה, "מציאותית".
כשהבינה שהיא מתעכבת במקום למהר חזרה לעבודה, היא אספה את דבריה ונפרדה מהבנות שהמשיכו לדבר כאילו לא קרה כלום. היא התקלחה והתלבשה, ונסעה חזרה. בדרך היא טעתה בחישוב ופנתה ישר לתוך פקק תנועה בירידה לאיילון. השעה כבר היתה רבע לשתיים. לא טוב, היא חשבה לעצמה.
בחניון בעבודה היא נסעה סביב השטח המוקצה לחברה פעמיים עד ששמה לב שחניה אחת נותרה פנויה. היא יצאה מהמשרד בלי התיק שלה, וכעתת היא הסירה את משקפי השמש והשאירה אותם באוטו, כך שתוכל לעלות בלי שום רמז לכך שנעלמה לשלוש שעות. הסלט שלה חיכה לה במטבחון. היא לקחה קערה ומזלג ממיבש הכלים ואכלה מול המחשב בזמן שיצחק ורומן באו להציק לה בבעיות של שרתי תכנה המותקנים בצרפת.
