התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
תודה רבה,
האפשרות הראשונה שהצעת, להרחיב את ההתיחסות למלאכיות שלו, מעניינת בעיני, אפילו יותר מלבטל את המלאכיות, כי היא מציעה העמקה ולא "הרגלה" (להפוך לרגיל, הטיה טנטטיבית) לברר עם עצמי למה הילד חייב להיות דווקא כזה, ולהעמיק את הסיפור זה כיוון יותר מושך בעיני. אחרי מחשבה אני די בטוחה שגם עם ילד רגיל זה היה עובד, אבל מה הערך המוסף של הילד המשונה? את זה מסקרן אותי לגלות…
בקרוב – תוצאות המחקר
תשמעי
בסוף המכתב שלי ייעצתי לך לא להדוף את הטיעונים שלי אחד אחד כמו כדורי משחק, אבל כמובן שמיהרת ועשית בדיוק את זה. "הראית לי מה זה" סעיף אחרי סעיף.
אבל, הכוונה שלי הייתה שאני לא צריכה לדעת למה אני טועה. אלא את צריכה לקחת מה שמעניין אותך מההערות שלי ואת השאר, מצידי, לזרוק לפח. אם עזרתי באחת, אני שמחה, ודי בזה.
כל מה שניסיתי היה לשתף אותך בחווית הקריאה שלי, שאולי אין בה ערך לטעמך אבל אני מאמינה בה, וביכולת שלי לזהות בעיות בכתיבה ובתהליכי כתיבה. (זה הכרחי עבורי מכיוון שכתיבה היא המקצוע שלי)דבר אחד: ג'ון בעיני כתוב מעניין והוא העביר לי תחושות שלא קשורות בשום צורה להערות השיפוטיות בסוגריים שהוספת ליד כל משפט שהבאת. אני באופן כללי לא ממליצה לך לשפוט את הדמויות שלך, (פתאטי, טיפש וכו') זה מראה על חוסר כבוד לכתיבה ולדמויות.
עצה: אל תכתבי דמויות טפשות. תכתבי את הפעולות שלהן ומה הן אומרות ותצאי מנקודת הנחה שהן עושות כמיטב יכלתן. תני לקורא להחליט ולקבוע דעה.
אני חייבת להגיד, בנוסף, שההתבגרות השאירה גם עלי פצעים שלא מגלידים, שגם אני אוהבת לנצח יותר מאשר להפסיד, לפעמים גם אני מוכנה להרוג בשביל ממתק, ועשיתי את זה (סתם), וכשאני רואה מעטפה לבנה עם בול שהיא לא חשבון אני מתרגשת. את עניין הכסף לא ניסיתי, אבל אם הייתי מנסה, הייתי בהחלט מביאה בחשבון את עניין המרפסות עם התקרה הנמוכה.
ואני מתערבת איתך שאפילו את מדברת עם הראי לפעמים.
אז אולי גם אני לוזרית וטפשה, כמו ג'ון, ואולי ג'ון לא כזה, ולא אני.טוב זה מאוד מעניין, מה שאתה אומר.
הסיפור התחיל בכלל, מהילד החריג שהוא מלאך. אני יודעת שזה לא אומר כלום, כי המון פעמים רעיון אחד מוליד אחר ובסוף נשארים רק שרידים מיותרים ממה שהוביל לסיפור, אבל אני הרגשתי, שאני מחבבת את מאתיו המלאך החריג, כמו שהוא ולכן הוא לא הפריע לי.
יש רק דרך אחת לברר אם באמת זה היה עובד באותו חן עם ילד רגיל שסתם חולה, והיא לנסות לכתוב את זה ככה.
ומכיוון שמסקרן אותי לדעת, מאוד יכול להיות שאני אנסה את זה – ותהיה בטוח שאני אפרסם את זה כאן.
הרבה תודה על ההתייחסותתשמעי
אני חדשה כאן, ובאתי לקרוא ולכתוב. חבל לי מאוד שהתגובה שלי העיקה עליך, זאת לא הייתה הכוונה. לאחר שקראתי את הסיפור המקורי, בו כתובים הרבה פרטים שחסרו כאן כמו העובדה שאין שלטים על המוניות של ג'ון, (לא זה לא ברור מאליו) והעובדה שמדובר בעתיד ועוד כמה, שהבהירו לי שלא סתם היה חסר במקומות מסויימים, אני חושבת עדיין כמו שאמרתי לך ששיפרת את הסיפור אבל את בחצי הדרך.
בעניין תגובתך.
משפט שנאמר בסיפור בעניין כלשהו אינו מספיק כדי לעצב דמות.
התיאור הכי יפה בסיפור שלך הוא איך ג'ון המציא את המוניות, והתיאור עושה ממנו ווינר למרות שאמרת מתישהו שהוא לא.
אדם, שאותו את מתארת בעזרת מושגים מיתולוגיים תנכ"יים ומה לא, הוא בכלל לא דמות. שום דמות לא עוברת שם לא מרגישים אותה למרות המילים. את ג'ון מרגישים בשניי מקומות, בתיאור על ההמצאה, ומתי שהוא כשהוא מקבל את המעטפה ושם ניתן רמז לילדותו, או משהו רגשי, שיכול לעזור בפיענוח הדמות.
עניין ההגרלה – אם זו אכן הגרלה פיקטיבית ג'ון לא אמור לדעת את זה, אחרת למה הוא הולך?
וכל עניין הזמנים שהוא איום במקורי :חלפו שנים ועוד כך וכך עשרות שנים ועוד ועוד שנים – מופיע ביותר מדי צורות ומערער את הכאן ועכשיו שממילא ניתן לקורא ונלקח ממנו שוב ושוב
כאן עדיין לא ברור. הרי פתאום יש הפסקה בסיפור של ג'ון ועוברים לסיפורו של אדם בלי שמישהו יספר לנו שזה קרה מזמן ולמה זה עדיין רלוונטי וכו וכו. כשמגיע המידע כבר אין לאן לשייך אותו.
מישהו כתב מאמר חלפו שנים עשו סקר מישהו עשה הפיכה פוליטית בעקבות המאמר והעשירים שלטו בארץ וכל זה קרה הרבה לפני שג'ון נולד, תשמעי.
אפשר להכניס מידע לסיפור בלי שהוא יפעל כמו זריקת רעל –
אם אנחנו פותחים בסצינה בה ג'ון נוסע במונית שלו, ורואה מכונית שיש לה את השלט, ומקלל או משהו, זה מקום לא רע לספר – שרק העשירים יכולים לנסוע עם השלט הזה, מכיוון שהעשירים הם רק אחוז אחד מהאוכלוסיה, ו…וכולי, כשרוב האינפורמציה מיותרת.
דבר אחרון, המוות: אירוניה מרה יכולה לצמוח מהתנתקות מהזדהות שנוצרה קודם לכן, וכאן לא הצלחת ליצור חיבור רגשי לגיבור אולי בגלל עודף הפרטים או הגיבורים, ולכן לא נוצרה פה כל אירוניה, לפחות לא עברה אלי.
בעניין המד"ב הסיפור המקורי התבסס על הרבה יותר פרטים שקשורים למד"ב ואת הצלחת להוציא את רובם, והמבחן פתאום נראה מופרך. לדעתי.
טוב אני לא בטוחה שאני עוזרת לך במשהו כי את כנראה מאוד שלמה עם הסיפור, וזו זכותך, בכל מקרה, בתגובה שלך אלי עבר יותר רגש והרבה יותר פרטים על הדמויות מאשר בסיפור עצמו…זה אומר שאת בעניין, ואולי תקחי אחד מתוך עשרה דברים שאמרו לך כאן ותנסי לבדוק אותו, במקום להדוף אחד אחד את כולם כמו כדורים במגרש.
מקווה שלא עצבנתי אותך יותר מדי.בכל אופן, לאחר קריאת הסיפור המקורי, ברור שהגירסה המשוכתבת הרבה יותר טובה.
אבל גם היא כאמור רחוקה מלהיות גמורה, לדעתי.המממ…בעיני וזה מה שהפעיל את הכתיבה אצלי, עניין הביטחון העצמי. אני זוכרת את עצמי בגיל ההתבגרות, ורבים מחבריי, מלאי ביטחון עצמי מטורף, ושנים אחר כך, אני מוצאת את עצמי (ואני לא לבד בעניין) הרבה יותר זהירה בהערכות שלי לגבי עצמי ועתידי. הרעיון היה לתת לצעיר מלא ביטחון הצצה לעתידו מעין טיפול בהלם, ואגב לא היה לי מושג לאן יוביל הסיפור, אבל התוצאה הייתה, שהוא נותר עם תחושה מטרידה, מעין עננה שמרחפת על עתידו הברור כל כך (הוא חשב שידע באיזו מכונית יסע ועוד דברים) קודם.
רפיון הידיים, אני מניחה, הוא זמני. מעטים הדברים שיכולים לרפות את ידי הצעירים האלה להרבה זמן…
ותודה על כל התגובות.טוב יצא ארוך נורא….אבל זה אומר שהיה כאן משהו שעניין אותי.
סיפור שמתחיל טוב ואחר כך קצת מסתבך, לדעתי, עם האתנחתא לצורך העברת מידע מופרך למדי על מצב עולם התחבורה, ואז יצירת קישור לא ממש מתחבר לסיפור המעניין של הגיבור.
הגיבור נכתב כווינר, והמידע המודגש בשחור הפך אותו ללוזר, לא הייתה לזה הכנה כלשהי, וגם ההתרגשות שלו לא הייתה מובנת, מכיוון שאם כבר אם הבנתי נכון את הדמות, הוא היה צריך להתעצבן על זה שהשם שלו עלה בהגרלה ולא נבחר אוטומטית, כי הוא עשיר.
מאוד מסקרן אותי לקרוא את הסיפור המקורי, כדי לעקוב אחרי הדרך שהוא עבר.
הצעות ייעול –
ראשית, הסיפור צריך לדעתי להתחיל מקבלת המעטפה. מבנה נכון של סיפור שמתחיל בנקודה בזמן, חוזר אחורה וממשיך הוא שני שליש – שליש, כלומר, רגע הפתיחה צריך לתת יותר מאשר איש יושב ואוכל צפרניים, ובמקרה הזה המעטפה היא המקום הנכון להתחיל, לדעתי. ושם, לבחון אילו מהפרטים (ויש המון עודף אינפורמציה בסיפור) חשוב באמת, על ילדותו וחייו של הגיבור, על עניין ה"שמור מרחק" והמצב הפוליטי שנבע משם. לדעתי יש כפילות בסיפור – המשקל צריך להיות או על עניין השמור מרחק, או על עניין המוניות חינם של ג'ון. ואם שניהם חייבים להיכנס, חייב להיות קשר ביניהם. האם המוניות היו עם שלט "שמור מרחק"? ואם לא , למה, ואיך זה משתלב עם המבחן של ג'ון?
הכפילות היא של שתי הדמויות, ממציא השלט וג'ון, ויכולה להימחק אם ג'ון הוא זה שכתב את המאמר הראשון, ופתח שרשרת אירועים שבסופם הוא צריך להיבחן על זכותו להציב שלט על מכוניתו על על המוניות. זה יבטל את הצורך במאמר המודגש, הסיפור פשוט ימשיך בטבעיות.
לגבי המבחן, וכל הפרוצדורה המורכבת של בית המשוגעים המשונה שנבנה כאן, לא יודעת, זה נראה כאילו זה הדבר היחיד שמקשר את הסיפור עם איזה שהוא איפיון מד"ב, ובעצם, אין לו הצדקה כל כך. ומצד שני, הייתי אומרת אם כבר אז כבר, והופכת את המבחן למשהו משונה וביזארי ממש, ושיהיה לו חיבור מטאפורי כלשהו לתוכן הסיפור. למשל, ג'ון מוכנס למונית מאלה שלו, לא נהג, ושומע בדרך פרסומות מטורפות, שטיפת מוח כלשהי, או לא יודעת מה.
דבר אחרון: המוות שלו לא ברור וכמו שהסיפור כתוב כרגע אין בו צורך והוא לא תורם כלום. אולי אם הסיפור יהיה בנוי נכון, המוות יהיה מוצדק, ואולי פשוט לא יהיה בו צורך.
בכל אופן, אין כאן עוד הרבה עבודה, יש את כל החומרים כדי להפוך את הסיפור למשהו חזק באמת, ורק צריך לסדר ולבחור…
וזו כמובן רק דעתי.קודם כל תודה
ושנית אני בת ולא בן
עכשיו קצת הסבר בעניין החיוך: התגלית של הגיבור היא שבאף נקודה בעתיד שלו הוא לא ראה את עצמו מחייך, כלומר, מאושר. מאמין או לא מאמין, זה מטריד אותו.
יכול להיות שהוא זרק את הבחורה ויכול להיות שלא, למרות שגם אם הוא כן מאמין לתמונה אין סיבה לזרוק אותה. זה לא רלוונטי, הסיפור הוא על הכעס הזה שיש לבחור, ועל זה שפתאום הוא רואה את עצמו, ומזהה את העובדה שהוא לא מאושר וכנראה גם לא יהיה.
עכשיו מה קורה מנקודה זו והלאה פתוח לשינויים כמו כל צומת זמנים. אולי הבחור יהיה שמח יותר, או ישתדל להיות לפחות, ובכך ישנה את גורלו. אני מקווה כך.
