התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
*היא* רוצה לציין שהטעם לכתיבת כל דבר הוא מאוד אישי.
זה סיפור, עם מבנה קצת שירי. אבל גם מאוד סיפורי.
הבנתי כבר שלא אהבת
אבל פיתוח הציפיות ושאלות "מה הטעם" זאת כבר קטילה מופרזת בעיני. אני עדיין כאן, לא צריך לקבור אותי, (אפרופו קברנים) ואני עומדת מאחורי מה שכתבתי.
אולי יקומו עוד כמה אוהדים לסיפור, שלדעתי הוא שווה ביותר, ויגידו את דעתם.
ואם לא אז לאיש בזה משהו. אני יותר רואה את זה כמו סרט, אבל שיר זה מעניין.
ותודה שקצת דיברת בעד הסיפור, אני מאוד אוהבת אותו והתאכזבתי קצת מהתגובות.טוב, כמו שאמרתי, אני חושבת להרחיב, וזה לצאת לדרך אחרת.
אולי עניין הסבתות והמבחנות הם זרעים להרחבה, שלא חייבים להיות כאן, למרות שהם היו לי חשובים כשכתבתי את זה.
אני אנסה להפוך את זה לסיפור קצר מובהק יותר
תודה.הרבה תודה.
בעניין הסוגריים אתה צודק, וברגע שאני אצליח להעביר את הסיפור לוורד, בלי שיתסקרמבל לי, אני אערוך אותו בלעדיהם.
בעניין ההסברים החסרים:
המספר כותב מה שהוא יודע, וזה לא הרבה. לא רציתי שהוא יהיה יודע הכל.
אני חושבת אולי להרחיב את הסיפור לעוד פרקים, עם מספרים נוספים שידעו יותר, ואם הסיפור יתקבל בברכה, אולי אני אעשה את זה, למרות שלדעתי הוא יכול להיות סיפור בפני עצמו. (אם כי דורש תיקונים ושיפורים)לא נורא שלא אהבתם, אלה שלא אהבו, ותודה לכל מי שהגיב בכל אופן.
מובינג און, אם תסתכלו למעלה, כתבתי משהו חדש חדש, אתם מוזמנים לנסות לאתר חורים בעלילה, (יש כמה כאלה) כשיהיה לכם זמן
קריאה מהנה
פסקה שניה "ומטה" במקום ומבטה
פסקה שלישית: "הוא מודאג (לא) מהמלחמה אלא מהשדה"
פסקה שלישית: "ושביל" במקום בשביל
פסקה רבעית: "זה" במקום זמן
פסקה רביעית: "ויתהה בין לבין עצמו" את זה חיבבתי, צריך לומר בינו לבים עצמו אבל בין לבין זה חמוד. בהמשך "או כמעט שום דבר" גם חמוד, צריך לומר, או ב-כמעט שום דבר, או כמעט בשום דבר, אבל כאן זה נראה משפט מחוץ להקשר, תמוה אבל חינני משהו.
פסקה שביעית: "רק הקבצן עובר בדרך" מוזר, כי כרגע למדנו שעוברים בה הרבה ולכן היא מרוצה, אני מניחה שהתכוונת ל"רק הקבצן, העובר בדרך".
"הוא (לא ) יודע, או לא רוצה לדעת" –
וחביב עלי ביותר: "פעם היו לו חיים, עכשיו יש אין כלום" אם זה מכוון, הייתי מחברת את
אין-כלום יחד במקף, כדי ליצור סמיכות, או אפילו כך: אינכלום
"ויש אופקים חדשים סיבה ל'קום בבוקר" חסר לך פסיק שם, או נקודה, בין חדשים לסיבה…זהו…
נכון שזו כמות טעויות גדולה בהתחשב בכך שמדובר בסיפור כל כך קצר?טוב, יצא ארוך, אבל באופן כלל יש כאן כמה נושאים לדיון מעניין, לדעתי. ולכן, למרות שלא הסכמתי עם הביקורת שלך, מצאתי לנכון להגיב כי יש בה כמה הנחות ששווה לדון בהן.
הצגת בביקרות שלך כמה אקסיומות, ואני מוצאת שאני חולקת על רובן, בלי קשר לסיפור הזה דווקא.
א. סיפור קצר אינו יכול להציג שתי זוויות של אותו ענייו –
אני ממש לא חושבת שזה נכון.
אני חושבת שסיפור קצר טוב יכול וצריך לתת הסתכלות שיש בה זוויות שונות, כל עוד הן באותו עניין. לדוגמא, אחד הסופרים האהובים עלי, קארל צ'אפק שמו, כתב פעם סיפור על חוקר משטרה המנסה לחקור תאונת פגע וברח. הוא חוקר מספר אנשים ומגיע לעד ראיה שהוא גם משורר, המשורר לא זוכר דבר מהתאונה, אבל מראה לבלש שיר שכתב מיד אחרי התאונה. הבלש לא מבין בשירה, ומבקש הסבר, ובתוך השיר מסתבר שמסתתרים פרטים על המקרה, שמביאים בסופו של דבר לתפיסת הפושעים. יש כאן זווית ריאלית יבשה, של הבלש, וזווית רגשית ואומנותית, אימפרסיוניזם אם תרצה, של המשורר, הסיפור (שברור שהוא שונה משלי ובעיני עולה עליו בהרבה) מביא שתי זוויות של אותו עניין העניין הוא התאונה, ושתי הזוויות נבדקות על העניין, ויוצרות בסופו של דבר תמונה רחבה ומרתקת.
ב. באופן פאבלובי אנחנו מניחים שהזווית המעניינת היא האחרונה שמוצגת… וכו':
האם בכלל אנחנו מניחים הנחות פאבלוביות בקריאה? גם זו שאלה מעניינת. מבחינה מסויימת, אפשר להגיד שהקורא לומד-תוך-התקדמות, וחלק מתהליך הלמידה הוא לפענח את המבנה של הסיפור. אז אם קראת שלושת רבעי סיפור ופתאום הדמויות משתנות, האם מיד תסווג אותן כהתרחשות הרלוונטית היחידה ואת כל שקדם להן כאקספוזיציה? או אולי תתיחס אליהן בחשדנות, בגלל היותן חדשות, ותמצא את עצמך מחכה ש"הן ייגמרו" ונחזור לדבר על מה שאתה רגיל בו – חלק הארי של הסיפור, החלק הראשון? גם זו אפשרות.
למידה פאבלובית היא למידה תוך ניסוי וטעיה, ואם קראת את הסיפור שלי באופן כזה, והרי חלקו הראשון היה על הזוג, ואז התחלף הנוף ודובר על הקברנים. כפאבלוביסט אולי היית חייב להניח שמדובר בהתרחשות החשובה ושהזוג היו רק אכספוזיציה, ואז, מהר מדי, לפני שחלק הארי של הסיפור הצדיק את קיומו, נגמר הסיפור ואתה נותרת מאוכזב משהו. ההנחה הפאבלובית שצריכה להגיע עכשיו היא שהמבנה שחשבת עליו מוטעה ואין חתיכת בשר בצידו הניסוי נכשל.
עכשיו יש לך שתי אפשרויות. להחליט שהאכספוזיציה בסיפור ארוכה מדי והחלק של העלילה לא מספיק ארוך – כלומר, הסיפור לא ממוקד, או לחילופין, לנסות מבנה אחר, מתאים יותר, שיאפשר לך להנות מן הסיפור.ג. עודף דמויות בסיפור קצר אינו בהכרח יתרון – נהפוך הוא. טוב, עודף אינו בהכרח יתרון בהרבה מקרים, אלא אם כן מדובר על עודף כסף, או עדיפות צבאית… אבל נתקלתי כבר בסיפורים קצרים רבי משתתפים שעבדו, ואני חושבת שאין דרך לקבוע איזה מספר דמויות הוא נכון או לא נכון בסיפור קצר. אתה יכול לכתוב: לי הספיקו הזוג, אני חושב שהקברנים היו שתי דמויות יותר מדי, לסיפור הזה, אבל אז בעצם, אתה אומר לי, אל תכתבי את הסיפור שלך, תכתבי סיפור על זוג שנפרד וזהו. ואני כתבתי על אהבה שמתה, ומה קורה לה אחר כך…
טוב, בעניין הסיפור שלי:
נושא הסיפור הוא מות האהבה. התיאוריה העומדת מאחוריו היא שכשאהבה מתה, באים קברני האהבה ולקחים אותה. הסיפור, כמו שתי תמונות בסרט, מראה לנו את הזוג ממנו נלקחת האהבה המתה, ואת הקברנים השורפים את שרידי האהבה. אנחנו מקבלים קצת פרטים על הזוג, ויודעים שהם נפרדו כל אחד לדרכו, ואז, באופן מעניין, שני הקברנים שלנו, שגם הם זוג, אבל מזווית אחרת, נפרדים גם הם.
אנחנו מקבלים קצת יותר פרטים על הפרידה של הקברנים, מכיוון שפרידות רגילות אנחנו מכירים. בעיני, היה מעניין יותר לדבר על הקברנים, ודרכם לבחון את הזוגיות והאהבה המתה וכו'. לכן עברתי אליהם בסוף, ולא התחלתי בהם.אני מאוד מסכימה עם הביקורת שלך על שניונת, והילד מלאך באמת לא תרם לעניין, (ובלעדיו זה עדיין יהיה אותו סיפור)
אבל אני לא יכולה לדמיין את הסיפור שלי ללא הקברנים, או ללא הזוג, זה כבר יהיה סיפור אחר.
אני מבינה שלא נהנית מהקריאה, והסיפור לא דיבר אליך, וזה בסדר, אבל כשאתה מבקר מתוך חוויה של חוסר חיבור ועניין, מה שלא אעשה, מן הסתם לא יציל את חווית הקריאה שלך.
אני פשוט מקווה שיהיו סיפורים שלי שתאהב יותר.קודם כל תודה
אני קצת התעסקתי בשותפים לעבודה לא מתגמלת גם ב"שניונת", כאן יש פשוט עוד זווית של העניין.
ההבדל הוא שהזקן כאן לא מביע אמפתיה ולכן מאבד את השותף שלו. הוא לא מביע אותה כי הוא לא מרגיש אותה. היא הלכה לעזאזל יחד עם היכולת להזדהות עם כאב אבדן האהבה של הלקוחות.
מה שנשאר זו ציניות.
הצעיר, הוא צעיר, כמו שכתבתי, ולכן לא מסוגל לשתף פעולה עם הקור שמציע הזקן.
אני חושבת שזה נמצא שם במידה שרציתי, אבל אני אנסה לחשוב הלאה, אולי יש צורך בעוד פירוט.
(יצא שאני עונה כאן גם לשועל, אז תודה גם לך)בסך הכל נהניתי לקרוא, למרות המון ענייני כשל לשון ובעיות הגהה, חלקן לא פוגמות אלא חמודות, אבל חלקן מבלבלות (אם תרצה אני אפרט את כולן) התמונה חוזרת בסוף ואני כבר מכירה את כל הדמויות ויודעת למה הן מסתכלות ועל מה הן חושבות, וזה עבד עלי.
יש כאן גם עניין של זמנים – עתיד, הווה עבר, הכל מקופל בתוך התמונה. זה מצא חן בעיני.
והריחוק של הכותב, שווה לכולם, כמו מרחק קבוע של מצלמה, כאילו ללא מעורבות רגשית, אבל מסוגל בכל זאת לעורר הזדהות מסויימת.
אני חושבת שהאורך של הקטע בדיוק מתאים לפוטנציאל שלו, קצת על כל דמות אבל לא מספיק כדי שנשכח את התמונה המקורית.
מעין תרגיל דמיון שיצא, לדעתי, מוצלח.לא נעלבתי בכלל,
"נעלבתי" בשם הדמות ששפטת ופסלת סעיף אחרי סעיף, אבל אני לא לוקחת את זה אישית, את יכולה להיות רגועה בעניין הזה.
מה שכן, הערה שאחריה באה פסילה לא תביא דיון, כי כשהערתי, כבר כתבתי לך למה והתשובה שלך לא שינתה את דעתי, ובוודאי לא גרמה לי להסתכל אחרת על הסיפור. (ערכו של ג'ון לא ירד בעיני בגלל שתיארת אותו באורך מלעיג, מה לעשות)
אני רוצה להסביר לך מה המשמעות של דיון בעיני, דרך סיפור קטן:
במאי ומחזאי יושבים לחפש נושא למחזה. הם מנהלים דיון: המחזאי מציע לכתוב על מכולת שמאבדת לקוחות בגלל נטיות הומוסקסואליות של בעל המכולת. הבמאי אומר לאאאא זה קשקוש.
המחזאי מציע לכתוב על מעלית שירות במרתף בו עובדים שני אנשים, שמגיעה עם הוראות מוזרות. הבמאי אומר לאאאא פינטר כבר כתב על זה. המחזאי אומר אולי אני אכתוב על אישה שמאבדת את השמיעה של ואחריה את משפחתה עבודתה וכל החברים שלה הבמאי אומר לאאא לא בא לי לעשות משהו חברתי. המחזאי אומר אתה יודע מה? לך לעזאזל. תמצא בעצמך מה לכתוב. הבמאי אומר מה קרה? אנחנו מנהלים דיון?! לא? למה אתה נעלב?יש איפה שהוא נמשל כאן…
קודם כל, כפמיניסטית (סוג של) בעצמי, אני שמחה שאת בת.
אבל דווקא ככזאת, אני די בטוחה שאם תדמייני עצמך בסיטואציה שכתבת, עם הלחץ, הדחיפות, והעייפות, תרגישי מה שאני הרגשתי כשקראתי את מה שכתבת: גם לי יש שיער ארוך, ואני מאוד גאה בו, אבל כלום לא ישכנע אותי לפזר אותו כשכולי מזיעה ממאמץ, ולו רק בגלל הסכנה שלא אספיק לאסוף אותו כמו שצריך בזמן והוא ייכנס לי לעייניים בזמן שארוץ (!!!) גם לא בשביל להוכיח שאני בת.
עכשיו לדעתי, מרגע שהועלה נושא הבן בת בסיפור שלך, הפכת את השיחה בין שני לוחמים לתחילתו של רומן מזערי. שהסתיים במה שהתפרש בעיני הדמות כאונס, ובלבל אותי כקוראת. בעיני זה קטע לא ברור גם בגלל שהוא קצר מאוד, אולי כי הוא קרוב לסוף. אני ממליצה לך להאריך אותו, כתרגיל, באופן בלתי מוגבל ואז לבדוק מה ממנו אפשרי בסיטואציה כמו שבחרת.
מה שמובא בפני הקורא הוא קצה הקרחון, כלומר, החומר אמור להיות טעון, ואם תנסי את מה שהצעתי יהיה לך קרחון לחשוף ממנו קצה.לגבי ההערה האחרונה: הכוונה שלי היא שבנית עולם, ולא ניצלת אותו כדי ליצור בו סיפור של ממש. אם היית כותבת על שכונה בתל אביב לא היית מבזבזת כל כך הרבה מילים על תיאור העולם, ואם תסתכלי על הסיפור שכתבת בלי להתייחס לתיאור העולם, תגלי שאין כאן מספיק סיפור.
על כל פרט שמתברר לנו מתחום תיאור העולם, הסופר לדעתי צריך לספק לפחות פרט אחד שקשור לסיפור – לדרמה, לדמויות. תיאור העולם צריך לתפוס פחות ופחות מקום, והדרמה יותר ויותר. באיזה שהוא מקום יש לי תחושה שהחסכנות בתיאור הדמויות ומה שעובר עליהן הייתה בעוכרייך בסוף הסיפור, ולמרות שהבנתי הכל לגבי העולם, יצאתי מבולבלת לגבי האירועים האחרונים שקרו בינה לבין הדמויות האחרות. לדעתי, זה חבל.
מקווה שהייתי ברורה יותר הפעםאני אגיד בתור התחלה שאני חושבת שהראית מיומנות כתיבה לא מבוטלת, בעיקר אם הצלחת לרתק אותי למתרחש בקרב (שונאת את הקרבות האלה) עם דמויות לא מוכרות שלוחמות עבור מטרה לא ידועה. מסוג הקרבות שכאשר הם מופיעים בתוך סאגה, בה אתה מכיר את הגיבורים, איכפת לך מאוד מה יקרה להם. קראתי, די בעניין, והבנתי את רוב התיאורים למרות איזה עירפול , שנובע לדעתי מהשיכלולים והמודרניזציות כמו הפאנל, התלבושת המהבהבת, כאלה.
הבעייתיות מגיעה בסוף. בפסקה שתיים האחרונות, בשיחה עם החייל האוייב, (למרות שאהבתי את רעיון הלכידה שלהם יחד בטעות, ולדעתי אם הייתי מכירה את שתי הדמויות היה יכול באמת לעניין אותי מה יוליד המפגש הזה) אבל כאן, בעצם, נדחסו דיאלוגים פשטניים מדי, החל מ "רציתי לראות שאת באמת בת" כולל פיזור השיער, הבאמת תמוה, הדיאלוג הקצת מופנם בעניין העריקה: "כן לא לא יכולה" וכו, פלוס איזו אידאולוגיה שמגלה קצת פחות מדי פרטים מכדי לעניין) עבור לעניין האונס שבאמת לא הבנתי איך השתלב שם, וכלה בהריגה ומשהו מוסתר מאחורי משהו (כנראה זהות שלה כחייל אוייב למנצחים, אבל הרי היא בת ואצלם אין או משהו, ובכלל, איך זה מסתדר עם האונס הזה)קטע הסיום, היה בו משהו מרגש, כאילו נכתב נכון למרות שלא היה ביסוס מתאים לאירועים, עדיין איכשהו הצליח לרגש אותי עניין התליון שלו שצרב אותה או משהו, (עירבוב של רגש וטכנולוגיה, שחביב עלי בדרך כלל)
עכשיו עצות:התגלית שזהו שוב אחד העולמות (וכבר קראתי כמה וכמה סיפורים כאלה) בו שתי מדינות נלחמות ביניהן באמצעות קרב ראווה סטייל ארוויזיון אבל עם הרוגים ופצועים, יכלה לדעתי, מכיוון שלא מדובר פה בחידוש להיכלל בתיאור *מהתחלה*, ולהיות חלק מההתלבטות של הגיבורה, באיזו אכספוזיציה שהייתה מעלה את השאלה המוסרית כחלק בלתי נפרד מהסיפור.
שינוי כזה יאפשר תקשורת עם חייל האוייב בשלב הרבה יותר מוקדם, כאשר הייתי מוותרת על עניין הזיהוי באמצעות השריטה בסוף, למרות שהוא חמוד, לטובת רווח גדול בהרבה אם ההיכרות נעשית מוקדם יותר, בשלבים, ועם עומק, שיאפשר לעלילה להיות הרבה יותר מאשר תיאור של קווסט קצת באנלי. אם היה אפשר להקדים את הלכידה שלהם באותו חלל, לשלב מוקדם יותר, ואחרי כמה מפגשים אקראיים אחרים, אפשר היה להפוך את הדיאלוג למשהו בדומה למפגש הפושע והשוטר ב"היט" אחר, אבל דומה בעוצמה. (לא שהסרט משהו) עכשיו עניין האונס.
אם הוא הכרחי, הרי כחייל אוייב שניצח במלחמה, זה מאותם דברים שקורים הרבה. כל מה שצריך זה לדחות את העניין עד לאחר הכרזת הניצחון, והשגת קרב בין שתי מדינות מקביל לקרב בין שני אנשים, וניצחון מקביל ומהדהד הדהוד כפול מבחינה דרמטית
אה, כן, והחבר שלה מיותר, כרגע, למרות שגם לא יכול להיות תפקיד חשוב יותר.משהו אחרון:
יש כמה שכבות לקווסט – תוכנה עם אופציות, דמויות עם אופציות, והאדם המשחק, ובוחר והופך את המשחק לחוויה אנושית ודרמטית. כרגע, יש לך הרבה יותר תוכנה מחוויה:
כישרון כתיבה יש לך בטוח, ולסיפור יש הרבה פוטנציאל.
מקווה שעזרתי במשהו.
