התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
אריסטרכוס מסמוס
Aristarchus of Samos
אריסטרכוס מסמוס (?230-?310 לפנה"ס), אסטרונום יווני, הראשון שגרס כי הארץ ושאר כוכבי הלכת מקיפים את השמש. עשה תצפיות ומדידות כדי לקבוע את גודלם של השמש והירח ואת מרחקם מכדור הארץ, אך טעה בחישוביו בשל היעדרם של כלי תצפית מדויקים.
איך אפשר לשנות כיוון בלי לעצור?
אם ניסית לעשות שינוי ולבדוק אותו על המציאות, אתה אמור להיות מציאותי בצורה בה זה קורה.
לפחות בחלק ממנה.
הביקורת שלי לא הייתה שהאווירה לא עברה טוב, אלא שהסיפור לא כתוב טוב, לא אמין וחוסר האמינות שלו לא תורם לרעיון שלו.
בנוסף, עניין הניסוחים הבעייתיים, שרובם נובעים מחוסר תשומת לב לעניין לדעתי, כי הביקורות שלך (לא נתקלתי בסיפור נוסף) מראות על יכולת התנסחות טובה הרבה יותר .ותודה על מראה המקום
תראה, בגדול, זה סיפור לא טוב, לדעתי, עם רעיון חביב שלא מצדיק אותו. אני אבסס את דבריי בשורות הבאות, אבל אני מתנצלת מראש: זאת לא ביקורת טובה.
גרעין הסיפור נמצא במשפט הראשון, הנוגע למה שכולם חשבו פעם, ואריסטו הוכיח כמוטעה
(אגב, אתה בטוח שזה היה אריסטו? אשמח למראה מקום בעניין) המסר הוא שהידיעה לא השפיעה על החיים, כמו ששינוי סיבוב הכדור לא ישפיע על כלום, היום, לטענתך.אני תוהה מניין הרעיון, וכמה מושג באמת יש לך על ההשלכות האפשריות של שינוי בכיוון סיבוב הכדור שלנו, הן על הפרט, תחושה פיזית וכו', והן על הטבע.
למשל: כדי לשנות כיוון הכדור חייב לעבור דרך פעולה, שאי אפשר שלא לחוש אותה. הוא חייב *לעצור*. איפה זה? מתי זה קרה? מה ההשפעה של זה?הסיפור, שנמצא בתוך שינוי מהותי גלובאלי ומופרך, לא מחדש כלום, התיאור של מה שקורה לשאר האנושות, בניגוד למספר שלא מתרגש, לקוחים מתוך סרטים כמו מפגשים מהסוג השלישי ועוד מיליון כאלה. תיאורי יום הדין וכו', הופכים את העניין לכאילו פארודי, אבל התיאורים נדושים, וההתייחסות צינית, וזה לא מעניין. יש כאן תיאורים מיותרים לחלוטין כמו מה יש במקרר, כמה זמן זה שם, ו(בגלל שלא מצויין אפילו *איזה* ספר ולא נוצר שום הקשר עלילתי) העובדה שהגיבור קורא כשהוא אוכל.
אם ניסית להראות כאן כמה המספר לא קולט מה קורה וממשיך להתעסק בשטויות, לא יצרת מתח דרמטי שמצדיק תיאור כזה. בגלל איך שהסיפור כתוב, אף אחד לא חושב: אוי מה מעניין אותי מה יש לו במקרר, העולם הגיע לסוף שלו!!!! – מה יש במקרר מעניין באותה מידה שמעניין מה קורה בחוץ: לא במיוחד.
אם הסיפור מנסה להראות כמה שווי נפש כולם לכל דבר שקורה וכמה הם צודקים כי באמת שום דבר לא חשוב, אז הצלחת. קראתי, ושום דבר שתואר לא עשה לי כלום. לא הייתה אימה ולא מתח ולא עניין. כלום לא חשוב. אם זו הכוונה, ואם הכוונה היא פארודית, נדמה לי שבחרת במשהו לא מספיק קריטי כדי לתאר את זה, יכולת לכתוב על שבירת כדור הארץ לשניים:
"ביום שבו נשבר כדור הארץ לשניים קווי הטלפון נפלו, אבל ממילא אין לי קרובים באוסטרליה, אז זה לא שינה לי הרבה"בנוסף, כתיבה לא טובה, ניסוחים מסורבלים וחלקם רעים מאוד
ואז כתב החדשות אמר "כמו שנאמר מקודם…" מקודם?
יש עוד הרבה דוגמאות כאלה. אם תרצה אני אפרט אותן.התלבטתי קצת אם להגיב בכלל, בדרך כלל אני לא מגיבה כשמשהו לא טוב, אבל כאן יש משהו, איזה רעיון, שאולי היה יכול להתפתח למשהו מעניין, אם לא היית עושה מה שנקרא
פרה -קונספציה, ומעקר כל גורם הפתעה אפשרי, כאילו בשם הרעיון.
וזו רק דעתי, כמובן.אני לא רופאה, בהן וזו לא מחלה ספציפית, יש המון מחלות מהסוג הזה, שהגוף תוקף את עצמו: טרשת, זאבת, סכרת, אפילפסיה, ארטריטיס, פסוריאזיס, וזו רשימה מאוד חלקית.
הסיפור מדבר על התופעה הזו, שנראית ממש לא הגיונית: הנוגדנים בגוף מקבלים את הרושם שהגוף עצמו הוא זר, אוייב מסוכן שצריך להשמיד.
בעיני, זה מד"ב…אוי זה מקסים.
מאיד דיבר אלי הצורך שלה בהבנה שלו את אומנותה, והכאב שמעוררת חוסר יכולת של אדם אהוב להבין ולהעריך.
והיכולת שלו – שאולי מפצה ואולי לא, אבל הוא בוחר להראות לה אותה- אולי בזכות חוש עסקי חריף שירש מסבתו, אהבתי את הרעיון, שהחוש הזה עורר אותו לתת לה לראות את הכישרון המיוחד והסודי.
סיפור על יחסים, ועל חושים, שנותן תמונה שלמה אם כי לא פתורה עד הסוף , ומעורר מחשבה.
אהבתי מאוד.בגלל עניין הרגש, התפספס לך הסיפור.
כשסיפור לא מדבר אלי בשום צורה, ולא עושה לי כלום, זה כל מה שאני יכולה להגיד עליו.
זה מה שקרה לך ולכן, אני לא יכולה להתייחס לפירוט בכובד ראש. ניסיתי להתייחס לעניין כללי, להגיב לרעיון הקריאה הפאבלובית וכו', אבל לאו דווקא דרך הסיפור הספציפי הזה, שלדעתי אבוד מבחינתך. מעולם לא התיימרתי לשנות את חווית הקריאה של אף אחד.וברור, אנחנו לא חייבים להסכים, וכל אחד והאמת שלו וכו'…
זה העניין בחיים, לא?"אם הוא נוגדן, למה הוא פונה נגד הגוף עצמו?"
בעל הגוף בו מתרחשים האירועים המתוארים חולה במחלה אוטו אימונית, שבה נוגדני הגוף פונים נגד הגוף עצמו.תודה על התגובה המשעשעת, סליחה על כאב הראש. אני אשתדל לנקות את כמות הפעמים שהשאלה עולה בהם, למרות שחזרה מסויימת הכרחית בעיני, מכיוון שהאיש שולח תישדורות לנוגדנים שלו, בניסיון להבין את מהות הפעולה הבוגדנית שלהם, כל זמן שהוא סובל.
מי שלא מסוגל לחוש כאב לא יודע מהו כאב, זה נכון, אבל מונטוק, הבין את השאלה כשחש בכאב, ורק אז ידע לענות עליה.
בשלב הזה כבר לא היה לו למי לענות.לגבי ריחפו, המריאו, אלה כמובן דימויים. אבל התנועה לכיוון ה"אוייב" כאשר הוא מתגלה, היא מהירה, ותחילתה, ב"המראה" בתוך המערכת הדם. הנוגדנים מקיפים את כדוריות הדם ותוקפים אותם בעזרת חבריהם המגיעים ככוח צבאי גדול מכל מקום במערכת.
אני אגיב רק לעניין הפאבלובי
זה פשוט לא נכון, ה,או או" שלך. הדמויות הבאות יכולות להיות עוד פן של אותו נושא, או חלק נוסף בשרשרת או אסוציאציה, או כל דבר. בסיפור שלי, זוג הקברנים, בעודם מטפלים בשרידי האהבה של הזוג הקודם, עוברים גם הן תהליך "זוגי" זה חלק מהקשר בין שתי התמונות.
חלק נוסף הוא כאמור האהבהשני זוגות שהמקשר ביניהן הוא האהבה, שמתה בסיבוב הראשון, ושרידיה מטופלים כדבר שבשגרה, בסיבוב השני. אין כאן סיבה להאריך את הסיפור, שהסגנון שלו הוא תמציתי.טוב זה ממש מקסים, הרעיון, מאוד מיוחד ומעורר מחשבה, אבל זיהיתי פה בריחה מהתמודדות עם תיאור הטיפול בבעייה של הקירות, (שעוברים, אם הבנתי נכון, ניתוח ללא הרדמה) . כאן אולי הייתי מפרידה בין המספר לאישתו, אותה הייתי שולחת עם הילדה ואותו הייתי משאירה לראות מה השרברב המומחה עושה להם, ואולי אפילו לעזור. אני חושבת שהעמקה כזאת תשפיע גם על הסיום, שכרגע הוא מעין התחכמות, בעוד שהשלבים הקודמים יותר של הסיפור מציעים דרך הסתכלות שונה לגמרי ומאוד מרעננת על מושג הבית. זה עלול להפוך את הסיפור למפחיד, אבל זה רק כי החלק המפחיד נמצא שם בפוטנציה, ולדעתי הוא מאוד מתבקש.
מעבר לזה זה יופי של דבר. כתוב ממש מצויין.טוב זה יצא ארוך, כרגיל אצלי. מקווה שיש כאן משהו שיכול לעזור.
קראתי פעמיים. בפעם הראשונה ניסיתי להבין על מה את מדברת, כמעט כל משפט כאן סותר את קודמו, המידע לא נחשף אלא מונחת על הסיפור, מאלץ אותו להתאים עצמו לעובדות החדשות, אבל זה לא כל כך אפשרי. עיר שהיא ים, נערה בודדה, צל של אימא. מחלה, אבל רדומה, אח שמת ולא הכירה, או שכן, אחים נוספים שאותם היא כן אוהבת, איתם היא כן בקשר למרות שנאמר שהיא לא נענית לשום הושטת יד. האח פתאום התברר כנוטש, פתאום היא כועסת עליו, וחלום על יבשה, ואיפה הלוויה? חלום על שלושה עורבים, ועל תעופה, והתעוררות ותעופה, ואז התעוררות לבדידות ואיזו יכולת לשמוע ציוצים מחלומות של אחרים.בפעם השניה חיפשתי מפתח. משהו שהסיפור יכול להישען עליו. מצאתי שניים: האח האבוד, והיכולת להפוך לעורב, (אולי זו המחלה)
נערה שמסוגלת להפוך לעורב מחפשת את אחיה האבוד. אולי זה. אבל אלה מיועדים לגירסה נוספת, בסיפור כרגע, הם לא מקבלים משמעות של מפתחות.את כותבת בשטף נוח לקריאה ונעים, אבל לדעתי את משתמשת ברגשות הדמויות בחוסר אחריות. פתאום היא הרגישה זעם פתאום דמעות, (לא ציטוטים מדוייקים) לא הבנתי מניין באו הרגשות האלה ולא יכולתי להזדהות, למרות ההסבר שצירפת, אלא עשה את הדמות ברורה יותר.
את מאוד טובה במשפטי סיום. בלי קשר לשאר הסיפור, היה משהו מקסים ומרגש במשפט האחרון של הסיפור.אבל נכון לעכשיו, לדעתי, הסיפור לא טוב. הוא דליל מדי ואין קשר בין החלקים שלו. אולי אצלך בתחושה יש, אבל זה כל כך מוצנע, שאין חלק בסיפור שמשפיע על חלק אחר, אין כאן *מכונה*
אין במה להאחז ואת לא מקימת כמעט אף הבטחה סיפורית. (מלבד ים יבשה, וגם זה לא מספיק ברור) שום שאלה בתוכן לא מגיעה לתשובה, שום חומר לא מתבשל, אם את מבינה למה אני מתכוונת.ובכל זאת, ציוצים שנשמעים נתוך חלומות של אחרים, זה נדיר בקסם שלו.
אולי תתחילי משם?לא חשבתי שיש עניין בסיבות האישיות, אבל אני לא הבנתי את זה כשאלה רטורית, והתשובה שלי נועדה להזכיר, שהסיבות לכתיבה הן אישיות. אני לא מוכנה להצטדק על בחירה בתחום, בסגנון, על כתיבה בכלל.
במקרה של הסיפור הזה, לא מצאתי משהו שיכול לעזור לי, בניגוד להערות על הסיפורים האחרים, שהם בשלבים ראשוניים יותר של עבודה.
בכל אופן, לא קרה כלום. אני לא יכולה לצפות תמיד להיות מובנת. יהיו סיפורים אחרים.
ושוב, תודה שהגבת.
