התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
תודה קודם כל,
ובעניין העיצות אני מבינה שאתה מתכוון שאני צריכה לעשות זום אין יותר פעמים מה שטרחתי לעשות בגירסה הזאת…או קיי, שמחה זה מסקרן לדעת עוד, דווקא השתדלתי לא להכביר פרטים, אבל אני בהחלט אלך על זה.
את טעויות ההגהה ראיתי גם אני. מעצבן שאי אפשר לערוך, כי באפור רואים אותן יותר טוב מאשר בדף ההודעה.
וכן, בוודאי! כבד אווז מיוצר על ידי גרימת סבל מתמשך לאווזים, (צינור ברזל לתוך הגרון והלעטה אלימה יומיומית במטרה לגרום למחלת כבד)
אני לא יכולה לראות כבד אווז בלי לראות בדמיוני את ההתעללות האיומה שכרוכה בזה.לא בדיוק.
מה שהתכוונתי זה שכתבת את זה לא מתוך המצב הנפשי של הכותב (שהוא לא בהכרח לחץ אלא הצפה של רעיונות!)
אני בטוחה שאם היית מנסה להיכנס לראש של אדם במצב הזה, היה יוצא לך סיפור אחר לגמרי, הוא היה מדבר אחרת, היה לו הרבה יותר קשה להתרכז בנושא אחד ויותר מזה, אולי אפשר היה לראות את ההצפה הזאת קורית לו.
השאלה היא איך אדם במצב של הצפה רעיונית מהסוג שאתה מתאר, (הדימוי הוא פולסים חשמליים בגלל שלשם ההשראה תועלה, אם זה עוזר) – איך אדם כזה מספר מה קורה לו, ולמה הוא מספר, ולמי, מה הנסיבות.
ואם הסיפור נכתב אחרי שהכל נפתר, או אחרי שהמספר "ניתק" את זרם החשמל או משהו, אבל צריך לכלול גם את השלבים המאוחרים יותר…מקווה שזה יותר מובן….
או… קודם כל רעיון מדליק. באמת
עכשיו – לגבי הביצוע. הכותב נמצא במצב – כמו מצב דרמטי – הוא מוצף רעיונות, הוא לא עומד בקצב. הסיפור כתוב לא בצורה שתומכת בנתון הזה. אם תיקח את המספר, ותכניס אותו למצב שמתברר כשהוא מסיים, רק אז לדעתי תוכל לקבל את הסיפור שלך.
ולך תדע, אולי תיווצר גם עלילה של כאן ועכשיו, מעבר לאכספוזיציה.
שווה בדיקה כי הרעיון ממש מדליק כמו שאמרתי.
טוב זה נחמד.
אני חושבת עם זאת, שדווקא כשהקו העלילתי עשוי יפה, ויש סיפור עם התחלה אמצע וטוויסט כזה מדליק בסוף, למה לא להשקיע טיפה יותר וליצור סיפור עם דמות ייחודית יותר, אתה יודע מה, זה יכול אפילו להיות איזה פיתרון של נובלה, אם היה לך עניין לכתוב משהו כזה. אבל משהו עמוק, ומכיל בתוכו עולם הרבה יותר מפותח.
אני אומרת די לתקצירים.
סיפור זו אמנות, שמתחילה כשהתקציר כבר קיים.בכל מקרה חייכת אותי.
את הצירוף אינסוף חיוכים כבר הורדתי מהסיפור (חבל שכאן אי אפשר לערוך אותו) הוא הפריע גם לי…
אבל לא חוסר יכולת לרדת במדרגות זה מה שנפתר בסוף, וגם החיוך הוא לא פתרון אלא תוצאה של תובנה.
הסיפור יוצא מנקודת הנחה שאנשים שיש להם סיוטים וחרדות לוקחים את עצמם ברצינות רבה, ושמים את עצמם במרכז היקום.
הגילוי ש"אנחנו גרגיר אבק" הוא שמעורר חיוך, והקלה, ובמידה מסויימת מרפא את הגיבור מהסיוט.
שמחה שחיבבת את הסיפור
בעניין הפתיחה,
להתחיל סיפור כאילו באמצע משפט זו בחירה סיגנונית, במקרה שלי זה היה המצב הרדום מוחית של המספר בשלב בו נפתח הסיפור. ההתעוררות בהמשך מבוטאת גם בתוכן, וגם מצבו של המספר טוב יותר בסיום מאשר בהתחלה…אגב, למרות שאני לא מרבה להשתמש בפתיחות כאלה, זה סגנון מוכר ומקובל.
מקסים ועצוב
כתוב כמו אגדה או סיפור עם.
ולכן גם אני חושבת, אולי אם פעם יצא לך לכתוב סיפור ארוך, תוכל להשתמש בסיפור הזה, בתוכו.
וזה בגלל שחסרו לי פרטים, לא על הסיפור כל כך, (אולי קצת על הדמות אבל רק ממש מעט)
אלא על ההקשר בו הוא מסופר.נחמד, בסך הכל..אבל אני חושבת שאת מוסרת מידע לא מדוייק, לא מוחקים את כל הרגשות, אולי מביאים אותם לאיזה מינימום, או לשליטה, לא?
זה יכול להישמע מוזר קצת אבל שני שמשות זה נכון
לעומת זאת מכנס שחור, זה לא נכון ולא קשור. אם היית נותן את הדוגמא של מכנסיים שחורות שהיא מוטעית, מילא, אבל מכנסיים זה זכר, ומתייחסים אליהם כאל זכר, ומשתמשים בהם רק כרבים, ולא אומרים מכנס שחור אלא אם מתכוונים לתאר מכנסיים שבהם צבע מכנס אחד שחור והשני אדום, למשל.
להגיד הוא לבש מכנס זה כמו להגיד הוא הרכיב משקף. פשוט, לא נכון.
אגב, נעל היא נקבה, סנדל הוא זכר, תחתונים הם זכר, שרוכים הם זכר, שיער הוא זכר ברבים ונקבה ביחיד (אלא אם משתמשים במילה "שיערות)
לדעתי זה חשוב לדעת את הדברים האלה, בגלל ריבוי טעויות
ושכחתי אם גרב זה זכר או נקבה או שניהם…
מישהו יודע?כאן מסתיים פינתנו לפעם הזה, שלום ולהתראות בשידור החוזרת
