התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
הסיפור פשוט מדי
אני ממליצה לך לקרוא את "הגיונות" של דקארט
לא מד"ב ולא פנטסיה סתם מסע של פילוסוף גדול לתוך עצמו.
הוא שאל שאלה דומה לשלך, ובאמת התאמץ כדי להגיע לתשובה.את הסוף אני לא מגלה…
ושנה טובה.
טוב, קראתי פעמיים והבנתי את הסיפור. (אני מקווה)
מאוד מעניין, קודם כל, ומפורט. וכתוב יפה.
אני חושבת שאולי בחרת למקד את הסיפור במשהו שלא בהכרח היו מתמקדים בו במציאות שיצרת אם הייתה כזו, ואני אסביר:
הרעיון שתיזמורות חיות מנגנות עם מלחינים ידועים מתים, והנגנים בהן נתונים לרודנותם ואכזריותם, הוא מקסים, אבל במציאות שלנו, להיות חבר בתזמורת זה להיות נתון לרודנות ואכזריות גדולות לא פחות, ואפילו מקרי רצח היו בעקבות זאת בעבר. יכול להיות שקהילה שזכתה להחיות את היוצרים או הנגנים הידועים הייתה מתייחסת בסובלנות רבה יותר לזעם רצחני שמתעורר עקב טעויות או זיופים, ופשוט דורשת מהנגנים להיות הרבה הרבה יותר טובים.
מה שאני אומרת זה שאולי כדאי לך לבדוק, איך המצב ממנו מיהר המנצח לברוח להשבית קונצרט בגללו, יעבוד כאחד מנתוני הפתיחה. ולאן בחירה כזו תביא את הסיפור…
אותי הפתיעה מהירות הוויתור, בעיקר עקב דרישת הקהל, וזו בעיני הנקודה הבעייתית של הסיפור.אני אסביר לך.
אני לא חייבת לשים גרשיים, ואני בהחלט לא הראשונה שכתבה בסגנון זה.
כל העניין הוא, שהמספרת מספרת על ילד שלקח ממתקים ואמר אבא לקחתי ממתקים. אני מוסרת את התוכן אבל לא את הנימה, אני לא עושה חיקוי שלו ולא מקימה אותו לתחייה.
גם ההדגמה העצבנית שלך, אם באמת היה לך מה להגיד דרכה, הייתה יכולה להתקבל כמשהו מעניין, ואם מישהו היה כותב לך "אבל שמת את כל סימני הפיסוק במקום הלא נכון!" אחרי סיפור כזה, הוא כנראה לא הבין את הסיפור.יכול להיות שהטעיתי, גם אם כך נכתב, לא התכוונתי שהשנה הייתה שנת 2000, אלא שעברו שבע שנים והנושא עדיין היה שנת אלפיים בבית הספר. הגיבורה השתחררה מהצבא ב-89, ועבדה בבית הספר בשנת 90.
מוזר, שלא שמתי לב לזה. ותודה שהערת את תשומת ליבי.
לגבי הילד, לא יהיו גרשיים, זו בחירה סיגנונית.גבירתי הנאווה מקורו במחזה שנקרא "פיגמליון" וכמובן מבוסס על אותה דמות מיתולוגית שפירטת עליה. אני חשבתי על זה ולא על המקור,
חידשת לי…ישראל יצחקי שנפטר לאחרונה היה מין מוסד מוסיקלי, לפחות בצעירותו, הוא כתב ושר את "אבא'לה בוא ללנוה פארק נרכב על הסוס הלבן וכו' ועד מלא שירים שלא עולים לי לראש כרגע, תקופה מסויימת הוא ניסה לעשות קריירה באוסטרליה אבל לא הלך לו אז הוא חזר…
קול דומה קצת לשל אריק לביא, ושירים – נדמה לי את שיר הליצן גם "שמש עולה יורד גם הליל רק הליצן עוד מוסיף וצוהל או משהו.."
קיצור, תריץ בגוגל את השם הזה ותראה מה יצא לך.
במקרה עלית על מוסד ובדיוק בכיוון הנכון כי הוא היה זמר ומלחין, אז הייתי בטוחה שזה מכוון.
פיגמליון לא פיסל פסל, הוא לקח בת עניים ולימד אותה להתנהג בחברה גבוהה, ולבסוף, התאהב בה
השימוש בפיגמליון הוא לא חוסר מקוריות אלא דווקא מקוריות. זוהי השאלה (עם שלושה קמצים)
יש בה מן הפוסט מודרניזם – לקחת סיפור ולתת בו ציטוט ממקום מוכר, ממערכת האסוציאציות הקולקטיביות שלנו, אבל להוסיף ערך מוסף משמעותי, וכאן זה נעשה בצורה מאוד חיננית.
אפילו עניין הקול, השימוש במוסיקה, כשזה סיפור פיגמליון הפך למחזמר וכשחלק מה"אילוף"של הבחורה היה דרך שיעורי דיבור וכדומה…
גם אם לא לגמרי במודע, יש כאן השאלה יפה ונכונה, ושימוש מטאפורי במושג ידוע ככלי רכב לסיפור חדש.מדליק!
כתוב שוטף מהנה לקריאה, והמעבר החד מהמוטיבציה ליצירה להתמקדות טוטאלית ביצירה עצמה, עשוי מצויין.
ואז גם תופסים מה הקשר לשם הסיפור..
יופי יופי.הדבר היחיד שלא הבנתי – זה מה הפך אותה למושלמת פתאום. חשבתי שזה היה הצחוק, אבל צחוק זה לא שירה…משהו קטנטן, איזו החלטה חסרה לי שם.
?הרבה תודה על הפירגון, זה קודם כל.
בעניין עצותיכם והערותיכם
1. הסיוט: כן, גם אני חשבתי על זה, אבל, אני צריכה אירוע שיביא את הזהב למיטה שלו – עוד לא מצאתי, אז זה סימון בינתיים (נקודה לא פתורה)
2. בעניין ה"מסר" וכאלה, ומי שלא לגמרי עד הסוף הבין –
וולקאם טו דה קלאב. גם אני לא מבינה לגמרי. בסיפור נרמז שגבישת הזהב היא השמש מהתמונה, שניסתה להתממש בעולמו של המספר, כפי שהוא רצה להתממש בעולמה. כשהחזיר אותה למקום, נשאב לתוך העולם שרצה.
נכון שכשמסבירים זה מאבד מהקסם?
אולי פשוט זה רומן בין שני עולמות, לא יודעת…
3. בעניין ההפרדה בין הדמויות: קיומם של שני עולמות שמבוטאים ע"י תמונת האחד בשני ולהיפך, חייבו פיצול של הדמות הראשית לשניים.
ו4. – אני בהחלט אנסה לכתוב סיפור יותר ארוך. ממש ממש ארוך, ארוך כאורך הגלות, ארוך אפילו יותר מהתגובה הזאת ארוך כמו – הקיצר, נעשה ניסיון.
והמממממון תודה!עם רויטל לא סגרת, אלא פתחת. התחלה חדשה, סיפור חדש –
אבל עם יצחק, זה כמו התנערות מכל הסיפור… שתי הפסקאות האחרונות כתובות כמו תקציר של משהו – ויחסית לשאר הסיפור נראות כמו כתיבה לא אחראית כל כך.
אני בעד לתת לקוראים להחליט, או לדמיין את המסקנות שיסיק המספר מהתהליך שעבר. אתה כאילו סתמת את החור הזה.
ואולי, פשוט להעביר את העניין עם יצחק לפסקה קודמת? ואז זה יתחבר לסיפור: הוא משיג עבודה, ואז מגיע לרוויטל הבייתה, וכל זה.
(בכל מקרה את עניין הפיטורין ומוסר ההשכל הייתי מורידה…)אבל זו רק דעתי…
קודם כל, אחלה סיפור:
כתוב מצויין יש לך סגנון ושפה, ויש להם ייחוד.
מאוד מאוד אהבתי את הקטע עם אוליבר טוויסט עם הטוויסט. מגניב.הערות בכל זאת:
משקפיים זה זכר. משקף אחד, משקפיים.ו – הייתי מוותרת על שתי הפסקאות האחרונות, במסגרת הזאת.
כלומר: כשהוא בא לבחורה הביתה עם הקוביה ההונגרית וכל זה זה יופי של סיום, של פרק או סיפור
אבל לחלק בו הוא מגלה שזה גם לפעמים לא טוב וכו', לא הקדשת מספיק זמן, והוא פחות מרשים מהקטע עם רוויטל. (חבל לטשטש את הסיום עם משהו חדש ועדיין לא מפותח)
קיצור: אני הייתי מורידה שתי פסקאות אלו, מסיימת עם רוויטל והגיבור מחובקים, משאירה את זה ככה: הגיבור עשה הגדלת מוח כדי להרשים בחורה, וזה עבד.או ממשיכה לכתוב – עוד פרק, ורק שם בפרק החדש מתחילה לברר איפה זה נהיה בעייתי, התוספת מוח הזאת.
בכל מקרה אחד היפים שקראתי פה.
הסיבה הנסתרת היא שהם גברים והיא אישה
הזקן מודה שהוא טיפש, אולי גם האופנוען שכזכור לקח לו הרבה זמן לקלוט שהוא בכלל מת.
בעניין הקסם, בעיי ענין הכריזמה מצחיק, פשוט, ואני לא בטוחה שצריך לפתור הכל, אבל אני אחשוב על זה.
בעניין משפט הסיום, אני גם התלבטתי לגביו, בדיוק מאותה סיבה וכבר היה מאוחר לתקן,
אני לא בטוחה שהיא זוכרת לגמרי, אולי רק שיש סכנה בנקודה הזאת, או משהו מעורפל.
חשבתי שהיא צריכה להגיד משהו כמו הכי מפחידים אותי האווזים, או מסקרנים או משהו.
אשמח להצעות…תודה גם לך, וחבל לי לשמוע שהתעלמו ממך, לדעתי את מאוד מוכשרת (מהמעט שקראתי כאן)
זה ממש לא מעודד לנסות, אוף…
כן האח התאום הוא זה שנולד מחדש יחד איתה – האופנוען, שעבד איתה יחד…קודם כל תודה..
בעניין ההתחכמות, מסכימה איתך, התלבטתי לגבי זה כשזה "קרה" והחלטתי להשאיר, אבל אם לא מצחיק לא שווה.
הגיבורה *זוכרת*, וזה חלק מהפואנטה, שלא כמו הזקן שרומז להם שכבר שלוש פעמים המשיך לרוץ בלי לעצור שם ונפל קרבן לנקמת האווזים (רעיון מעולה לשם אגב, תודה, אני איומה בשמות), היא עוצרת את הריצה בדיוק שם בכל פעם, וכך ניצלת. אחיה, כמו שאפשר לראות, לא זוכר, אבל היא מצילה גם אותו…
אני לא אוהבת שדברים יותר מדי ברורים, הכנסתי טיפה רמזים לזה שהיא זוכרת, אני תוהה אם אף אחד לא הבין…לעניין הכריזמטיות אני יכולה להוסיף מקום שבו הם מתעמתים לראשונה עם הכריזמטיות האווזית, ובכך לחזק את זה, ואני אנסה לחשוב על סיבה אחרת, אבל לא רציתי עוד "קסם"…
סליחה שוב על טעויות ההגהה, זה מאוד מעצבן גם בשבילי אני אנסה מה שהצעת…
ולסיום לא, לא ניסיתי, אולי באמת אנסה…
שוב, הרבה תודה.
