התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
מעניינות העלית, אני חושבת שחלקן דווקא מראה שיש איזו הזנה חוזרת בין סיפור החייזר לסיפורו של דויד.
להכניס אלמנט של זמן ייקח לי זמן. אני אנסה לרוץ על זה מתי שהו, לראות מה זה עושה.
הסיפור הוא סיפורו של דויד שחייזר נקלע לחייו לזמן מוגבל.
אני חושבת שהחייזר מנסה לחזק את דויד חיובית כשהוא פועל (כמו שהוא מתלהב כשדויד עולה על הגבעה) הוא לא אפאתי, הוא פשוט חסר אונים…אני בכלל צריכה לחשוב על התגובה שלך, יש בה משהו מפעיל ומשהו מייאש…
אני (אולי כמו הסיפור) צריכה זמן.
לגבי המשפט האחרון, אני כל פעם מורידה ומחזירה אותו. גם אני אוהבת אותו, מאוד.
ושוב תודה.
הרישרוש היה מטריד כל כך שלא יכולתי להסיר את העיניים מהיצור הקטן.
הוא לא נראה לי כמו חייזר בכלל, למרות מה שבני אמר וחזר ואמר כל הזמן. זה חייזר! זה חייזר אתה לא רואה?
לא ראיתי.
אבל הרישרוש המתכתי.
יש אנשים שמגיבים למראה עיניים, אני מגיב לצלילים וקולות.
שמעתי את הורי מתגרשים הרבה הרבה לפני שהושיבו אותי ואני בן עשר מולם הרציניים, ובקולם שמעתי שבירה וסדק כשאמרו יש לנו משהו לספר לך. וידעתי מהלחישות הישנות ששמעתי כשאמור הייתי בעצם לישון, כל מה שהתכוננו להגיד לי.
אני מפענח הלחישות הכי טוב שתמצאו אם תחפשו.
אני יודע, אני יודע כבר, אמרתי לאימא ואבא העצובים רציניים אך נחושים שישבו מולי על הספה בסלון, אימא החזיקה לי את היד ואבא ליטף את ראשי. צליל הליטוף היה באזניי כמו ניסור.ואז אבא הלך ואימא נשארה איתי, ובכל סופ"ש שני הייתי שומע ציפצוף מכונית בצהריים ויוצא עם תיק קטן, ואומר לאימא שלום והולך קצת לאבא.
בני חבר שגר ליד אבא בכלל, ואני איתו עכשיו כי אני אצל אבא. אני לא ממש אוהב אותו. אבל זה מה שיש.
אפילו לא הספקתי להחליף עם אבא את המילים הרגילות:
– מה קורה בבית הספר?
– בסדר,
– ואיך המורה?
– מעצבנת,
– ומה שלום בובי?
– בסדר, הוא כבר למד לא לעשות בבית.
– וגם אימא בסדר, הייתי מוסיף, למרות שהוא לא שאל. תמיד, ואף פעם, בהתאמה.לא הספקתי מפני שהיום בני כבר חיכה לנו כשהאוטו הגיע וגרר אותי איתו לפני שבכלל עברתי בבית, ובזמן שנגררתי אחריו לסככה, יכולתי לשמוע את אבא מרים את התיק שלי עם הדברים למחר וללילה וצועד אל הבית.
שם, בסככה, בני נעצר. הינה תראה, אמר לי. אתה לא תאמין בחיים. מצאתי חייזר.
זה היה טפשי, ואני ישר אמרתי לו. איןדברכזהחייזריםכלאחדיודע.
תסתכל כבר! הוא צעק. אבל אני ראיתי רק מין זבוב. הסרתי ממנו את המבט ואז שמעתי את הרישרוש ההוא שסיפרתי עליו.
הייתי צריך להפנות את המבט בשביל זה. לפעמים צריך לסלק את הראיה כדי לפנות מקום לשמיעה.
הקשבתי לרישרוש כמה זמן בחוסר סבלנות, ואז, המפענח הזה התחיל לפעול והרישרושים חסרי הפשר התחילו להתפרק למילים מוזרות. כאילו מישהו ניסה ללמוד את השפה שלנו בלי לדעת איך מדברים באמת, וזה יצא לו מצחיק.איש אני מכוכב אחר ואיש אני צריך מוצא פלנטה שלי בחזרה טעות איש קרה.
בני אמר נו מה לדרוך עליו?
אמרתי לו חכה שניה הוא מדבר. הוא אומר שהגיע לפה בטעות וצריך לעזור לו לחזור.
אתה עובד עלי, הוא אמר.
פתאום קלטתי שהוא מעוצבן כי אני מבין את החייזר והוא לא.
אמרתי לו תהיה בשקט, אני מנסה להבין מה הוא אומר.
לא הייתי צריך להגיד את זה, אני יודע, בני התעצבן עוד יותר, אבל אני באמת רק רציתי להבין מה החייזר מנסה להגיד.
מי רוצה בכלל לדעת מה החייזר המפגר אומר, שמן אחד. בני אמר, והסתכל עלי במבט זועם, אבל זה לא ממש עניין אותי מה הוא חושב.
לא ידעתי איך לפנות לחייזר, ולכן יכולתי רק להקשיב ולחשוב, איך לעזור לו.
חשבתי שאם אני אמצא מקום מתאים, אני אוכל פשוט לשים אותו שם, ולקוות שהוא יסתדר.איש רוצה מקום גבוה להיות עין לשמיים לשלוח איש רואה רחוק מדי בשביל איש לחזור לכוכב.
הוא רוצה ש…התחלתי לתרגם לבני, אבל בני נעלם לי פתאום ונשארתי שם לבד.
גבעה. איפה אני מוצא גבעה? האזור היה חדש בשבילי, לא ממש הסתובבתי פה הרבה. ניסיתי לשחזר בראש את הקולות שאני שומע תמיד, בדרך עם אבא, במכונית.
פתאום נזכרתי, איך קצת לפני הפניה האחרונה, שומעים את הרוח נשברת, כאילו משהו עוצר אותה.
מחסום, או גבעה.היה לי בכיס פתק עם הוראות מאימא ששכחתי לתת לאבא, לקחתי את הפתק ולקחתי את החייזר המרשרש, עטפתי אותו בעדינות בפתק ויצאתי לשם. לגבעה.
לא ידעתי איפה בני, ובגלל שהרישרוש המשיך כל הדרך, לא יכולתי לשמוע דברים אחרים.עד שהגעתי לגבעה.
היא באמת הייתה בדיוק איפה שזכרתי את הרוח נשברת. עליתי עליה לאט, כי אני קצת שמן, וקשה לי. עצרתי כמה פעמים להתנשף וזה גרם לרשרוש להתלהב.איש עולה טוב מאוד ככה גבעה איש רואה עין טלסקופית מוסרת לו איך איש איפה.
היה לי קשה לנשום והוא מברבר. איש איש איש.
כשהגענו לפסגה, החייזר ואני, נעמדתי ונדהמתי כמה רחוק העין יכולה לראות אבל רק כשהורדתי את המבט למטה יכולתי לתפוס כמה רחוק, במקום כזה, האוזן יכולה לשמוע. שמעתי ריב בין שני הורים אחרים לגמרי, במקום אחר, וילד ישן ולא יודע, לא כמוני, ושמעתי טלפונים מחייגים וצוחקים ושמעתי מישהי שרה במקלחת ובדיוק כשהתחלתי לפתוח את הפתק שמעתי את הצעדים של בני והוא לא היה לבד, נעצרים ממש לידי.הינה הוא תראו אותו, אמר בני, ויכולתי לשמוע את הלעג בקול שלו, מלא שנאה. יש לו חייזר ביד, נכון? תראה לנו את החייזר. הם דרשו.
לא הייתי צריך לראות אותם כדי לדעת שהם סביב במעגל, ושהם עויינים.
הם נשמו בעויינות.יופי, חייזר. הם אמרו, לשמן יש חייזר.
דויד השמן בבטן יש לו חייזר.
הם שרו וצחקו, ובני צחק הכי חזק.
חשבתי שאתה חבר שלי, אמרתי לו.
גם אני חשבתי, הוא אמר. אבל אתה חבר של החייזר עכשיו לא?
כולם צחקו.
אני שונא חייזרים. אמר בני. אתה חייזר?
מה פתאום, עניתי.
אז תדרוך עליו. הוא אמר. תדרוך על הגו'ק הזה כבר.
תדרוך על הג'וק, תדרוך על הגו'ק!
הרישרוש כמעט נבלע בתוך הקריאות החוזרות האלה, אבל אני השתדלתי כל כך לשמוע. רציתי לדעת איפה הכי טוב לשים אותו. ובני לא עניין אותי באמת. הוא היה חבר למצב – חבר לזמן של אבא. ואני רוב הזמן לא הייתי צריך אותו באמת.איש גבוה בעץ אפשר לראות אפשר גם להמריא איש לחזור לכוכב.
הסתכלתי עליהם שניה והתחלתי לרוץ לכיוון העץ הכי גבוה שם, עץ אלון מקופל קצת, קפצתי על הענף הנמוך והשתדלתי להגיע למעלה כמה שאפשר, הרגשתי איך המשקל של הגוף שלי מושך אותי למטה, ואז הרגשתי גם את המשקל של בני, שנתלה עלי. זה היה יותר מדי משקל.
שניה לפני שבני הצליח למשוך אותי למטה הנחתי את הפתק עם המרשרש על הענף הכי גבוה שיכולתי ורק אז נפלתי על בני ועל כל הילדים האחרים הם מיד התחילו להרביץ לי וזה עשה רעש גדול,
אבל לא מספיק גדול כדי להסתיר ממני את זה שלא כולם הרביצו לי. אחד מהם טיפס על העץ.מצאתי אותו! הוא צעק. וכולם הפסיקו לבעוט בי.
בני אמר: תביא אותו, תביא!
הילד, אני לא מכיר אותו, הביא את הפתק המקופל, ובני הניח אותו על האדמה.
אתה אוהב את החיים שלך? אז תדרוך. אמר בני.
תדרוך תדרוך תדרוך!הרשרוש היה חזק וברור, הוא נשמע מבוהל. עמדתי קפוא לרגע, מקשיב לצעקות מקשיב לרשרוש המבוהל. לא יכולתי לזוז ופתאום בני אמר: עזבו הוא פחדן. זוז הצידה. הוא דחף אותי ולפני שהספקתי לעשות משהו הוא הרים את הרגל ודרך בחוזקה על הפתק.
הרשרוש פסק.החייזר מת! החייזר מת! הם קראו. אחד מהם נתן לי בעיטה בבטן ואני התקפלתי. ובני אמר תעזוב אותו כבר! בואו נעוף מפה. והם הלכו.
אני הייתי מקופל ושכבתי ככה, מקשיב לבטן שלי שמדברת בעצבים.
וכשעבר לי הרמתי את הראש וכמו שאני על האדמה שלחתי יד לקחת את הפתק. היה עליו סימן של נעל התעמלות. פתחתי אותו. ונתתי לכל הפירורים ליפול בדממה. המילים שהיו כתובות שם נראו לי כמו צעקות שחורות, אילמות.
לא הבנתי כלום.
ישבתי על הגבעה עד הערב כמעט, מחזיק את הברכיים, מקשיב לקולות מהבתים האחרים. אימא שקוראת בו-או- הביי-תה! וילדה שמשחקת בבובה ומסבירה לה מה היא מלבישה לה. ומוסיקה.
כשהשקט של הלילה התחיל להשתלט רציתי שתבוא החללית של החייזר ושתיקח אותי במקומו, אבל גם פחדתי שהם יכעסו עלי.
כי אני שמן וחלש ופחדן ולא הצלחתי להגן על החייזר שהלך לאיבוד, למרות שניסיתי.
מה אני יודע אם הם יגידו כמו אבא, העיקר שניסית?
זה לא תמיד ככה.
בסוף חזרתי הבייתה.מד"ב למתחילים
הרישרוש היה מטריד כל כך שלא יכולתי להסיר את העיניים מהיצור הקטן.
הוא לא נראה לי כמו חייזר בכלל, למרות מה שבני אמר וחזר ואמר כל הזמן. זה חייזר! זה חייזר אתה לא רואה?
לא ראיתי.
אבל הרישרוש המתכתי.
יש אנשים שמגיבים למראה עיניים, אני מגיב לצלילים וקולות.
שמעתי את הורי מתגרשים הרבה הרבה לפני שהושיבו אותי ואני בן עשר מולם הרציניים,
ובקולם שמעתי שבירה וסדק כשאמרו יש לנו משהו לספר לך.
וידעתי מהלחישות הישנות ששמעתי כשאמור הייתי בעצם לישון, כל מה שהתכוננו להגיד לי.
אני מפענח הלחישות הכי טוב שתמצאו אם תחפשו.
אני יודע, אני יודע כבר אמרתי לאימא ואבא העצובים רציניים אך נחושים שישבו מולי על הספה בסלון.
אימא החזיקה לי את היד ואבא ליטף את ראשי. צליל הליטוף היה באזניי כמו ניסור.ואז אבא הלך ואימא נשארה איתי, ובכל סופ"ש שני הייתי שומע ציפצוף מכונית בצהריים ויוצא עם תיק קטן,
ואומר לאימא שלום והולך קצת לאבא.
בני חבר שגר ליד אבא בכלל, ואני איתו עכשיו כי אני אצל אבא. אני לא ממש אוהב אותו. אבל זה מה שיש.
אפילו לא הספקתי להחליף עם אבא את הכמה מילים הרגילות:
– מה קורה בבית הספר?
– בסדר,
– ואיך המורה?
– מעצבנת,
– ומה שלום בובי?
– בסדר הוא כבר למד לא לעשות בבית.
– וגם אימא בסדר, הייתי מוסיף, למרות שהוא לא שאל. תמיד, ואף פעם, בהתאמה.אבל היום בני כבר חיכה לנו כשהאוטו הגיע וגרר אותי איתו לפני שבכלל עברתי בבית,
יכולתי לשמוע את אבא מרים את התיק שלי עם הדברים למחר וללילה וצועד אל הבית בעודי נגרר אחרי בני לסככה.
ושם, בסככה, בני נעצר. הינה תראה, אמר לי. אתה לא תאמין בחיים. מצאתי חייזר.
זה היה טפשי, ואני ישר אמרתי לו. איןדברכזהחייזריםכלאחדיודע.
תסתכל כבר, הוא צעק. ואני ראיתי רק מין זבוב.
הסרתי ממנו את המבט ואז שמעתי את הרישרוש ההוא שסיפרתי עליו.
הייתי צריך להפנות את המבט בשביל זה כי צריך הייתי לסלק את הראיה כדי לפנות מקום לשמיעה. כנראה.
והקשבתי לרישרוש כמה זמן בחוסר סבלנות, ואז, המפענח הזה התחיל לפעול.
הרישרושים חסרי הפשר התחילו להתפרק למילים מוזרות. כאילו מישהו ניסה ללמוד את השפה שלנו
בלי לדעת איך מדברים באמת, וזה יצא לו מצחיק.איש אני מכוכב אחר ואיש אני צריך מוצא פלנטה שלי בחזרה טעות איש קרה.
בני אמר נו מה לדרוך עליו?
אמרתי לו חכה שניה הוא מדבר. הוא אומר שהגיע לפה בטעות וצריך לעזור לו לחזור.
בני הסתכל עלי במבט המעצבן שלו.
אתה עובד עלי, הוא אמר.
אתה אמרת לי שזה חייזר בכלל מה פתאום אתה מתחרט? שאלתי.
הוא כעס כאילו לקחתי לו את החייזר שלו שהוא מצא, והתחלתי להבין אותו, כאילו זה פשע נגדו במיוחד. טיפש.
אמרתי לו שתוק אני רוצה להבין מה הוא אומר.
בני התעצבן. הוא מלמל מי רוצה בכלל לדעת, שמן אחד.
בגלל שלא ידעתי איך לפנות לחייזר יכולתי רק להקשיב ולנסות לחפש,
חשבתי שאם אני אמצא אני אוכל פשוט לשים אותו במקום שאני חושב שהכי יכול לעזור לו, ולקוות שהוא יסתדר משם.איש רוצה מקום גבוה להיות עין לשמיים לשלוח איש רואה רחוק מדי בשביל איש לחזור לכוכב.
הוא רוצה ש…התחלתי לתרגם לבני, אבל בני נעלם לי פתאום ונשארתי שם לבד.
גבעה. איפה אני מוצא גבעה? האזור היה חדש בשבילי, ולא ממש הסתובבתי פה הרבה.
אבל זכרתי שהרוח כשאני ואבא נוסעים לכיוון הבית שלו נשברת קצת לפני הפניה האחרונה.
נשברת כאילו יש משהו שעוצר אותה, מחסום, או גבעה. היה לי בכיס פתק עם הוראות מאימא ששכחתי לתת לאבא,
לקחתי את הפתק ולקחתי את החייזר המרשרש, עטפתי אותו בעדינות בפתק ויצאתי לשם. לגבעה.
לא ידעתי איפה בני, ובגלל שהרישרוש המשיך כל הדרך, לא יכולתי לשמוע דברים אחרים.עד שהגעתי לגבעה.
היא באמת הייתה בדיוק איפה שזכרתי את הרוח נשברת. עליתי עליה לאט, כי אני קצת שמן, וקשה לי.
עצרתי כמה פעמים להתנשף וזה גרם לרשרוש להתלהב.איש עולה טוב מאוד ככה גבעה איש רואה עין טלסקופית מוסרת לו איך איש איפה.
היה לי קשה לנשום והוא מברבר. איש איש איש.
כשהגענו לפסגה החייזר ואני נעמדתי ונדהמתי כמה רחוק העין יכולה לראות אבל רק כשהורדתי את המבט למטה
יכולתי לתפוס כמה רחוק, במקום כזה, האוזן יכולה לשמוע. שמעתי ריב בין שני הורים אחרים לגמרי, במקום אחר,
וילד ישן ולא יודע, לא כמוני, ושמעתי טלפונים מחייגים וצוחקים ושמעתי מישהי שרה במקלחת
ובדיוק כשהתחלתי לפתוח את הפתק שמעתי את הצעדים של בני והוא לא היה לבד, נעצרים ממש לידי.הינה הוא תראו אותו, אמר בני, ויכולתי לשמוע את הלעג בקול שלו, מלא שנאה. יש לו חייזר ביד, נכון?
תראה לנו את החייזר. הם דרשו.
לא הייתי צריך לראות אותם כדי לדעת שהם סביב במעגל, ושהם עויינים.
הם נשמו בעויינות.יופי, חייזר. הם אמרו, לשמן יש חייזר.
דויד השמן בבטן יש לו חייזר.
הם שרו וצחקו, ובני צחק הכי חזק.
חשבתי שאתה חבר שלי, אמרתי לו.
הייתי הוא אמר, עד שהעדפת את החייזר ולא אותי. אתה רוצה שנהיה שוב חברים?
אמרתי כן, ברור.
אז תדרוך על הג'וק, הוא אמר.
תדרוך על הג'וק, תדרוך על הגו'ק!
הרישרוש כמעט נבלע בתוך הקריאות החוזרות האלה, אבל אני השתדלתי כל כך לשמוע.
רציתי לדעת איפה הכי טוב לשים אותו. ובני לא עניין אותי באמת. הוא היה חבר למצב – חבר לזמן של אבא.
אני רוב הזמן לא הייתי צריך אותו באמת.איש גבוה בעץ אפשר לראות אפשר גם להמריא איש לחזור לכוכב.
הסתכלתי עליהם שניה והתחלתי לרוץ לכיוון העץ הכי גבוה שם, עץ אלון מקופל קצת,
קפצתי על הענף הנמוך והשתדלתי להגיע למעלה כמה שאפשר, הרגשתי איך המשקל של הגוף שלי מושך אותי
למטה, או שאולי הייתה זו היד של בני, שנתלה עלי.
לפני שבני הצליח למשוך אותי למטה הנחתי את הפתק עם המרשרש על הענף הכי גבוה שיכולתי
ורק אז נפלתי על בני ועל כל הילדים האחרים הם מיד התחילו להרביץ לי וזה עשה רעש גדול,
אבל לא מספיק גדול כדי להסתיר ממני את זה שלא כולם הרביצו לי. אחד מהם טיפס על העץ.מצאתי אותו! הוא צעק. וכולם הפסיקו לבעוט בי.
בני אמר: תביא אותו, תביא!
הילד, אני לא מכיר אותו הביא את הפתק המקופל, ובני הניח אותו על האדמה.
אתה אוהב את החיים שלך? אז תדרוך. אמר בני.
תדרוך תדרוך תדרוך!הרשרוש היה חזק וברור, הוא נשמע מבוהל. עמדתי קפוא לרגע, מקשיב לצעקות מקשיב לרשרוש המבוהל.
לא יכולתי לזוז ופתאום בני אמר: עזבו הוא פחדן. זוז הצידה. הוא דחף אותי ולפני שהספקתי לעשות משהו
הוא הרים את הרגל ודרך החוזקה על הפתק.
הרשרוש פסק.החייזר מת! החייזר מת! הם שרו. אחד מהם נתן לי בעיטה בבטן ואני התקפלתי.
ובני אמר תעזוב אותו כבר! בואו נעוף מפה. והם הלכו.
אני הייתי מקופל ושכבתי ככה, מקשיב לבטן שלי שמדברת בעצבים.
וכשעבר לי הרמתי את הראש וכמו שאני על האדמה שלחתי יד לקחת את הפתק. היה עליו סימן של נעל התעמלות.
פתחתי אותו. ונתתי לכל הפירורים ליפול בדממה.
ניערתי את הידיים וישבתי על הגבעה עד הערב כמעט, מקשיב לקולות מהבתים האחרים:
אימא שקוראת בו-או- הביי-תה! וילדה שמשחקת בבובה ומסבירה לה מה היא מלבישה לה. ומוסיקה.
רציתי שתבוא החללית של החייזר ושתיקח אותי במקומו, אבל גם פחדתי מהם שלא יכעסו עלי.
כי אני שמן וחלש ופחדן ולא הצלחתי להגן על החייזר שהלך לאיבוד, למרות שניסתי.
מה אני יודע אם הם יגידו כמו אבא, העיקר שניסית?
זה לא תמיד ככה.
בסוף חזרתי הבייתה.אני המפענח רישרושים הכי טוב שתמצאו, אבל עם השקט אני אף פעם לא יודע מה לעשות.
יש לך יכולת ליצור אווירה, וזה המון לכותב.
הצלחת להחזיק אותי בקריאה עד הסוף, למרות הקצרים במוח (שנבעו מהעלילה המופרכת) זה הרבה.
הבעיה שלך היא בסיפור, בדמויות, בזה שלא החלטת אם זו מיסטיקה או סיפור אנושי, ולא הצלחת לערבב יפה בין השניים.
ילדה שמגיעה לאולפנא כזו זה בסיס מעניין לבנות עליו סיפור, וזאת אפשרות עבורך, לבנות מחדש את הסיפור שלך (כי צריך כתיבה מחדש כאן לא שיכתוב)
אפשרות נוספת ולא סותרת היא לכתוב עוד סיפור.
וכשתעשי את זה, תדעי שאם תמצאי סיפור טוב, המילים יגבו אותך. את יודעת ליצור אווירה.
בהצלחה…זה תיאור של חלום שנראה לי בדיעבד (וגם תוך כדי) ספקולטיבי.
בהחלט אתה צודק שזה חומר גלם מכמה בחינות, וגם אני לא מתה על הקטע על אלוהים.אני אנסה להוריד אותו…
אבל בכל הנוגע לרעיון שפרטת, אין הרבה ממנו בסיפור. מה שיש זה עיסוק באוכל.
ועיסוק יפה. הריחות הדוחים את הגיבור מקבלים משמעות כשמבינים שהוא ערפד.אני לא הייתי הולכת לפתח את הרעיון השני, אלא דווקא את רעיון האוכל .
החלב, היניקה, מתאמים לשני הכיוונים.את כותבת מצויין, מעבירה תמונות ותחושות בקלות וביעילות, ויש בסיפור לא מעט רגעים שווים.
עכברי המעבדה נולדים לתוך הניסויים, הם לא ניצודים ומגיעים לשם.
הרעיון של העכבריק היה שהוא לא מודע לסבל שלו, אבל כמובן שי כאן בעיה מוסרית חדשה, מי אנחנו שנקבע שהוא לא מרגיש כלום? מי אמר שהקריטריונים שלנו תופסים בכלל במקרה כזה?
שלא לדבר על השאלה מי אנחנו, שוב, שנחליט ליצור יש מאין חיה שמתאימה לדרישות שלנו וגם כביכול עומדת בקריטריונים המוסריים שלנו, רק כדי להשתמש בה לצרכינו.
אבל כל השאלות האלה תופסות גם בלי עכבריק, לא? מי אנחנו, בתור מכנה משותף לכל השאלות.אז אני לא יודעת מה עדיף, כשהתחלתי לחשוב על פתרון שיהיה הומני לחיות האלה, וגם תואם את הצרכים שלנו, עלה הרעיון המזעזע אבל מעניין של חיה ללא רגשות ומודעות לכאב או לאושר.
אם הייתי מדענית, אני אפילו לא יודעת אם הייתי רואה את הרעיון כשווה בדיקה מעשית, בגלל שהמורכבות המוסרית שלו לא פחותה מהמורכבות של הבעיה הראשונית…מסובך.
תודה על תגובתך.
לגבי השאלות, מוח נדמה לי הוא איבר הכרחי לחיה, ולא שאני יודעת מספיק על התחום, אבל נדמה לי שזה הכרחי. מה ששונה כאן, זה שהמוח לא מדווח לחיה על כאב, או סבל, ונדמה לי שגם לא על אושר או התרגשות כלשהי.
זו חיה אפאתית במהות שלה.
להרדים את בעל החיים זה נחמד אבל מה קורה כשהוא מתעורר? כמו שיודע כל מי שהתעורר פעם אחרי תאונה או ניתוח או שבירת יד או רגל, ההתעוררות מבהירה שהכאבים יודעים לחכות, ויודעים מתי להתפרץ.
ומה אם לניסוי צריך אותו ער?
חומר ההרדמה, כך הוסבר לי, יכול לסתור את החומרים שמזיקים להם, והוא חייב להכנס לשקלול של החומרים שנבדקים. אחרת הניסוי יוצא "לא נקי" .סיפור לא רע.
יש בו את רוב המרכיבים הדרמטיים הדרושים, אבל בכל זאת, משהו בעולם שיצרת לא מחזיק.
אולי העלילה לא מפותחת מספיק. הרעיון של דרקון כלוא בספר עתיק, ומתממש עבור מי שרוכש אותו בדרך אכזרית כזאת, הוא יפה, אפילו קסום. זאת יולה להיות התחלה של סיפור, פירוט של אחת מעלילות המשנה, בסיפור על האביר עצמו, זה שצריך להרוג את הדרקון בסופו של דבר.
להביא את הסיפור מנקודת המבט של הדרקון עצמו, בשלב הראשוני הארוך מאוד של חייו, ממתין לקונה, זאת בחירה של סיפור קצר, לדעתי, יש כאן העדר עוז רוח. ולמה אני מתכוונת:
הסיפור לא יכול להיות מה שכתבת כאן. ברור שהסיפור העיקרי מתרחש במוקד עלילה אחר. זה ברור כי עם כל ההילה ויפי התיאורים, עדיין אין כאן משהו שיכול להחזיק סיפור.
עצתי – תתקרב למרכז האירועים, ועם התפיסה של סיפור הדרקון, תטווה לך את הסיפור כולו, כאילו הדרקון הוא קצה כוכב אחד, כמוהו יש ארבעה נוספים, וכמובן המרכז, איזה שהוא אירוע עיקרי. יכול להיות שהגיבור של הסיפור צריך לעבור בעוד ארבעה מוקדים כאלה, לא יודעת, חרב ונסיכה ואלוהים יודע מה. ואז להגיע לעיקר העיקרים.
אם תכתוב כל אחד מחודי הכוכב כמו שכתבת את סיפור הדרקון, מצאת דרך יפה לבנות סיפור פנטסיה מלא עגול ושלם.כתיבה יפה ורגישות לדרמה ויכולת לרגש כבר יש לך.
כמעט כמו שיר.
ההנחה המיוחדת בו, היא שכל מי שיש לו חסר, מפצה עליו.
(אם הבנתי נכון)
הרבה הרבה תודה לך, זו נקודה למחשבה שנמצאת בפיתוח, כלומר, אם אין ליצור הזה רגשות, או יכולת לדעת שהוא סובל, מה כן יש לו?
ההנחה האוטומטית היא שחייב להיות משהו.
אנחנו חייבים להניח שלנחשים או ג'וקים יש עוצמת רגשות ותחושות דומה לשלנו
אגב, זה לא בהכרח נכון.
בכל מקרה, ביצירת יצור אפאתי בהגדרה, יש יומרה מסויימת, שבאמת מעוררת מחשבה על אוטיזם למשל, שם ההצפה יוצרת אשליה של איין
אני חושבת שבסיבוב הבא, אני אתקוף את הסיפור מנקודה אחרת לגמרי.
אני חושבת שההרצאה הזו (הגרסה הנוכחית) היא חלק ממנו, אבל רק חלק.
מתחילים להצטבר לי ראשי פרקים!אני אשמח לעוד תגובות ומחשבות בנושא.
המשפט הזה אכן משקף את מה שרציתי להראות בסיפור…
דגש, על רציתי.
והביקורת שקיבלתי הייתה בונה וטובה ולכן יכולתי להעזר בה ולהתמודד איתה, ודברים שנאמרו יוכלו לעזור לי בגירסה הבאה, שבטח תבוא עוד איזה חודש, אני מאמינה גדולה במנוחות. הגירסה הזו נכתבה בנשימה אחת, ובתקווה תתפתח בנשימה הבאה.
הרבה תודה.מסכימה בעיקרון עם הרוב, זה סיפור שדורש עוד עבודה, אבל אני רוצה אותו ככה, מעלה שאלה ולא פורש את ההתלבטויות. אני חושבת שהפסקה האחרונה צריכה להראות,
(ככה היא נכתבה וכל שיפור יכוון לשם) שהדוקטור לא נתן לעצמו לפרט מילולית את הבעיה המוסרית, אבל הוא חי עם ההשלכות שלה כל יום.
ההרצאה אמורה להזכיר סיבוב הופעות קירקסי משהו, אבל לא רציתי לאפיין אותה כקרקס בצורה מזוייפת.
הפילוסופיה היא פשוטה, לברר את המקום של החמלה ולגלות שהיא גורפת, (או שלא) ואינה תלויית מציאות .
הנושא מעסיק אותי כמה זמן, הסבל של בעל החיים, והחמלה האנושית.
השניים הולכים יחד אבל החמלה אין לה גבול שעובר במציאות. מה אם באמת יפתחו בעל חיים אינו סובל?
אפשר להגיד שזה הסיפור. היצור פותח והוא מוצג לראווה.
הוא אכן אינו סובל, אז למה התחושה המשונה של זוועה?אני מתבלטת בזמן כתיבת הדברים האלה, אם להעביר את המשקל לשם…
נראה.
