התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
ברשומות האוניברסיטה אני מוגדר כאנתרופולוג-חוץ. ככה אני רשום בטפסים, ועל התפקיד הנ"ל הולך רוב רובו של תקציב הפקולטה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.
הרבה סעיפים מוזרים יש בתקציב הנ"ל: "ביגוד", "מזון", "עיסוקי פנאי", "מכשירי חשמל"… והרשימה עוד ארוכה. אם הייתם מציצים בתקציב אנתרופולוג חוץ מלפני כתשע-עשרה שנים הייתם מבחינים בסעיפים כמו "חיטולים", "צעצועי התפתחות". בכל זאת עדיף להיקרא אנתרופולוג-חוץ, ממושא מחקר מספר ככה-וככה.
ככל הנראה, אני בין האנשים הצעירים בעולם עם רמת ההשכלה שברשותי. יש לי דוקטורט בכמה וכמה דיסציפלינות הומניטאריות (ובכללם, כמובן, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה והיסטורית עולם), תארים מרובים אחרים בנושאים מגוונים (כולל תואר ראשון בתולדות האומנות ותואר דוקטור-של-כבוד באוניברסיטת אילינויס) וכרגע אני שוקד על עוד כמה, כולל תואר שני במתמטיקה – בדגש על תורת הכאוס – שללא ספק יעזור לי בהמשך לימודי.
גם רשימת הפרסומים שלי ארוכה, ותחילה איפשהו בגיל שבע. אינני גאון – פרסומיי מגיל שבע הנם בלל הקשקושים שילד בן שבע רושם בדרך כלל, וכל תאריי הם רק תוצר של מערכת חינוך ליחיד שפותחה על ידי טובי המומחים ועשתה אותי במשך תשע עשרה שנים למה שאני. אני לא טיפש – בדיקות גנטיות בדקו את זה טרם "התקבלתי" לעבודה, מבחינת כישורים מוחיים אני נמצא בעשירון העליון של הממוצע. אינני יכול לפתור משוואות דיפרנציאליות בראשי, אני לא זוכר בעל פה את שמות כל קיסרי סין מאז שושלת מינג ואיני מדבר עשרים ואחת שפות שונות בצורה שוטפת. אבל אני יודע ללמוד. אני יודע לשבת שעות, ימים, שנים אם יידרש, ולחקור בעיה שצריכה להיפתר. וכל זאת תודות לתפקידי המיוחד.
עתה אני חופשי יותר- מתהלך בקמפוס, מתרועע עם סטודנטים ופרופסורים (למרות שרובם שומרים ריחוק-מה ממני), יושב על הדשא מול הקפיטריה ובוהה בבנות. ועם זאת, כתגובה על כל פעולה קטנה שאני עושה, קול קטן בראשי מתחיל לנהל רשומות.
אינני מתחיל עם בנות. אני מתנסה בטקסי חיזור. ואם מתמזל מזלי ואחת מהם מגיעה לבסוף למיתתי (או לכל מקום אחר שמצויד לתהליך) אינני שוכב איתה. אני חוקר אותה, בודק אותה, ובו בזמן בודק את עצמי, מתנסה בזוגיות. כבר כמה פעמים נאלצתי לזייף אורגזמות – זה קצת מוציא את הכיף מהתהליך כשאתה מנסה לזכור רשמים חדשים כדי להעלותם על נייר אחר כך.
אין לי את מי לשנוא, אין לי את מי להאשים. כלומר, יש לי, אבל כל כך הרבה אנשים, ואנשים שקשורים לאנשים הללו, ואנשים אחרים, שנתנו אישור לעבודתם ההתחלתית של האנשים הראשונים, ואנשים שבנו, ואנשים שחקרו, ואנשים שלא התנגדו… ויש גם את החברה האנושית שקידמה את היוזמה בברכה או ישבה בשקט.
פעם נפגשתי עם תנועה שפעלה למען ביטול מוסד האנתרופולוג-חוץ. אף אחד לא מנע ממני ואף אחד לא עצר בעדי. הפגישה התקיימה בטרקלין הדירה שאני מתגורר והם נראו מופתעים וחושדים בקלות הרבה בה הצליחו לארגן הפגישה ועל העדר שום צעדי אבטחה כלפיהם.
הם ישבו שם, חבורה מגוונת וחשדנית ודיברו ודיברו, על חוסר הצדק שבמצבי ועל אינוס האישיות שלי, ועל העדר זכות בחירה בסיסית ועל טראומות ילדות ובלה-בלה-בלה, וכולי וכולי. ואני ישבתי שם וחשבתי:
1) הם מדברים כאילו הם עברו את זה ולא אני.
2) הם יעלבו אם אני אוציא את הפנקס וארשום הערות?
ואז שמתי לב למבט על פניה של אחת הפעילות – אקסטאזה של צדקנות וחשיבות מהולה ברחמים עצומים הביטו בי מהעיניים הכחולות היפות שלה. סיימתי את הפגישה במהירות המרבית שאפשרו לי כללי הנימוס (כאנתרופולוג טוב, אני לא שורף גשרים לאף קבוצה או תרבות ) ומעולם לא נפגשתי שוב. כשקולגות ומורים שאלו אותי על הפגישה מלמלתי משהו בתגובה והעמדתי פני עסוק. מאוד קל לי להעמיד פני עסוק – זאת בעיקר, כי בדרך כלל אני מאוד עסוק.
הרעיון המהפכני (או לא כל כך ) "לשכור" אנתרופולג-חוץ צץ אי אז בסוף העשור הראשון של המאה העשרים ואחת. הייתה זו אחת מתקופות ה"בום" של כל מה שקשור לחלליות, צלחות מעופפות וחייזרים והאנושות הרגישה שמגע ראשוני עם גזע זר או-טו-טו וכאן. משם החלו הדרישות לאמן אנשים מיוחדים לצורך התקשרות עם נציגי הזרים אם וכאשר יגיעו. היו הרבה הצעות לסוג האנשים שצריך לאמן – החל מדיפלומטים בכירים וכלה באנשים הרגילים מהרחוב ( כמה נוכלים מהירים אף פתחו "בתי ספר ללימודים הגבוהים של דיפלומטיה בין כוכבית – הייה שגריר לאנושות!" ). הצלחות מעופפות נשכחו בסופו של דבר, כפי שנשכחו תמיד, אבל הצעה אחת משלל הרעיונות המטורפים שנהגו בנוגע לאימון השגרירים לכוכבים נותרה, ואף לבלבה.
דוקטור בראון היה סוציולוג והיסטוריון. הוא לא היה מישהו מפורסם. הוא לא היה משהו חשוב. עבודותיו היו רגילות ועסקו יותר בצד הפרקטי של תורתו – כמו למשל תוכניות סיוע עירוניות לשכונות מצוקה – מאשר למחקר תיאורטי. והוא אבי כל אנתרופולוגי-החוץ ( הידועים בשם-הסלנג "בראוניתים" ) בעולם.
הרעיון המקורי, חסר הוגה ספציפי, כפי שרעיונות פופוליסטיים הם בדרך כלל, היה – כמו שכבר הזכרתי – כרוך באימון שגרירי האנושות ליקום, והוא הלך ככה: מה אם, שאל עצמו האנרכיסט הדואג לאנושות האנונימי, ניקח את התמימים ביותר, הלא מזוהמים ביותר, הכי "טאבולה רזה" שאפשר – הילדים – ונאמן אותם מגיל צעיר להאמין בחייזרים ולדעת את כל מה שצריך לדעת על חלליות, חיי כדור הארץ, היקום והכל (אולי גם שימוש בנשק חם למקרה שהעניינים ילכו לא טוב)? אחלה רעיון, הא חברים? מי רוצה לנדב את הילד שלו קודם?
ד"ר בראון היה פרקטיקן ואדם פרגמאטי להחריד. על כן, כשהוא החל להיות מודאג לגורל כדור הארץ והגזע האנושי, זו לא הייתה דאגה אבסטרקטית של חולם-בהקיץ, ואף לא הדאגה הקולנית והעילה של שוחרי יערות הגשם למיניהם. ד"ר בראון היה מדען והייתה לו עבודה מדעית לעשות.
לקראת אמצע המאה אישרו כמה ממשלות לאוניברסיטאות שלהם להתחיל "לשכור" אנתרופולוגי-חוץ. הנושא טופל בצד המשפטי והפוליטי, ועל כן החלו לצוץ פה ושם, כמו פיטריות אחרי הגשם, במוסדות אקדמאים רציניים להחריד, פינות לילדים מלאים ברעשנים וחיתולים ומניקות. אחד מהילדים בפינות הילדים הנ"ל היה עבדכם הנאמן.
אינני בן אדם – לא פסיכולוגית לכל היותר. גודלתי על ידי צוות. לא היה לי אב, לא הייתה לי אם ( בדרך כלל בחרו יתומים לתוכנית ) לא היו חברים, לא משפחה, לא כלום. ראיתי בטלוויזיה רק מה שרצו שאראה, קראתי ספרים שהביאו לי, ובלעתי את העולם רק כפי שצוות החינוך לעסו אותו בשבילי קודם. הצוות הורכב מנציגי תרבויות כה רבות – אירופאים, צפון ודרום אמריקאים, יפני, סיני, ערבים, יהודים – והרשימה עוד ארוכה. אף אחד לא נשאר ליותר מחצי שנה, הייתה תחלופה מהירה של אנשים וכתוצאה מכך לא הספקתי להתקשר לאף אחד חברתית. אה, כן. וגם אין לי משהו שקרוי "תרבות בית".
אני יליד הקוסמופוליטיות, תינוק הגלובאליזם. אני מכיר מנהגים של מאות מקומות, דובר בצורה טובה פחות-או-יותר בשפות של עוד כמה עשרות. אוכל להסתדר ואף להיות מקובל ברוב המצבים שאליהם אקלע, החל מיפן ועד שבט אפריקאי טיפוסי. יש לי מוח שהורגל ללמוד מנהגים ותרבויות, ויכולת, שטופחה מילדותי, להיטמע ולהפוך לאחד מהחברה. ועם זאת, לעולם לא אהיה שייך באמת. לעולם לא אכנס למקום פרט לדירתי באוניברסיטה ואגיד "זהו ביתי". לא אקים משפחה – כי בשבילי הקמת משפחה תהיה קודם כל ניסוי בקנה מידה גדול, ולא אוהב מישהי באמת. נידונתי להיות גר בארץ נוכריה ואינני מצטער על זה.
האם היה זה חלק מהתכנון? האם חשבו מקימי הפרויקט על הכול ודאגו לכך שהגולם לא יקום על יוצרו? לא אדע. אבל אינני מכיר חיים אחרים, והעבודה שלי מספיק חשובה כדי להשקיע עצמי בה ורק בה. כמו שכבר אמרתי – אם אתחיל לשנוא אנשים הרשימה תגיע למיליארדים תוך זמן קצר. אהבתי נתונה לייעודי. מחויבותי – לאנושות.
אני טכנאי. איש תחזוקה. אני וקולגות שלי באוניברסיטאות ברחבי העולם הם המתחזקים התמידיים של החברה והעולם – מתבוננים מהצד, למודי טעויות היסטוריות ובעלי כלים והשפעה למנוע טעויות זהות בעתיד. בתיאוריה, כל אחד מאיתנו עובד בשביל ממשלתו שלו. מעשית, כולנו עובדים למען כולם.
ההשפעה ניכרת – שינויים מרחיקי לכת נעשו במערכות תחבורה עולמיות. זיהומים מסוגים שונים פחתו תודות לעבודות חדשניות בנושאים אקולוגיים וחברתיים שהוצגו למקבלי ההחלטות. מערכות פוליטיות שונו ושופרו. כמות המלחמות בעולם פחתה בעשרים אחוז לאורך עשרים ושש השנים מאז תחילת הפרויקט. אלו מאיתנו שבחרו להתמחות במקצועות אחרים מלבד האנתרופולוגיה – מדעים מדויקים, הנדסה, רפואה וכו' – הביאו להישגים לא קטנים בתחומיהם תודות לחינוך המיוחד שקיבלו והראייה המערכתית המפוקחת שבה התברכו עקב זרותם. בגדול, העולם זכה כשקיבל אותנו.
האם אנחנו עושים תפקידינו נאמנה? האם באמת נוכל לעזור לאנושות, או לחילופין – נקצר את דרכה תוך הפיכתה למשהו זר לחלוטין? אנחנו בני אדם? או משהו אחר? האם לחברה הייתה הזכות לעולל את מה שעוללה לנו, למרות התועלת? עד כמה זה טוב שמספר אנתרופולוגי-החוץ ש"נשכרים" על ידי הגופים השונים מוכפל כל שנה? והאם למאה וחמישים איש שגודלו בתנאי מעבדה סטריליים לחלוטין יש את הזכות לקבוע את גורלו של עולם בעל אוכלוסיה של כעשרה מיליארד איש?
אל תשאלו אותי. אני רק אנתרופולוג. חוץ.א. יש בו עלילה, דמויות והתתפתחות של שניהם.
ב. הוא מתאר רצף של אירועים.
ג. יש בו מסר חברתי עמוק (זאת לא ממש סיבה, אבל רציתי להדגיש את זה)למה זה מד"ב/ פנטסיה?
א. מתי ראית מערכת אקולוגית שלמה מתפתחת בשבוע?!
ב. מתי ראית מדענים מסתובבים ברחובותיה של ישראל?!
ג. תמצא לי עיריה שתאפשר לגוף זר כלשהו להשתלט על שטח בתחומה.
ד. בכללי הפורום נאמר כי המגיבים מבקשים לא לדון על שייכותו של סיפור זה או אחר לז'אנר.לא יודע למה אבל הסיפור עורר אצלי אסוציאציות חזקות עם אמבר של ז'ילאזני. הנחש מול חד הקרן? היצורים צחליפי הצורה והעולמות השונים?
אבל אם אני רוצה לשפר את כתיבתי ההומוריסטית, האם אני עדיין לא יכול לפרסם כאן "בדיחות"? דווקא כדי לקבל עליהם ביקורת?
תבין, אין לי שום דבר נגדך, ואני מודע לכך שאתה נותן לי קרדיט. למען האמת, אני אישית מאוד נהנה מהכתיבה שלך (וההומור שבה) וה"פודל" שלך נהיה לאחד הסיפורים האהובים עליי, למרות שכמו שהודאת פעם, גם בו לא הושקעה מחשבה רבה.
מה שאמרתי הוא, שיש לך דרך להעיר ולהעביר ביקורת שתגרום גם למארק טוויין לזרוק את הכתיבה ולחזור להשיט ספינות על המיסיסיפי.בעיות מקלדת קלות.
מסכים במאה אחוז בנוגע לחורף.
קראתי את התגובות, ואני אקח לתשומת ליבי את כל הנאמר. רק, אם יורשה לי, מספר הערות:
א) הסיפור אמור היה להיות, בעיקרון, הלצה הומוריסטית, ללא שום מסר עמוק, אז לכל מי שחיפש אחד כזה, מצטער.
ב) למרות שנהנתי לאין שיעור לקרוא את הביקורת הנהדרת והשנונה כרגיל של ניר יניב, אני מאמין שיש דרכים מנומסות יותר להעביר ביקורת.
ג) בהתייחס לסעיף הקודם, אני לא כותב חדש כל כך. אני לא רוצה להתפאר, אבל הסיפור, שזכה במקום השני בתחרות הסיפורים האחרונה, היה שלי, ואני מאמין שזה אומר לפחות משהו.תודה לכולם על הביקורת החיובית והשלילית.
הכל הובא לתשומת לבי, ואנסה לתקן בעתיד.בנוגע לשימוש באדם במקום באנדרואיד: אם הייתי עושה כך, אז היית יכול לטעון לפתרונות מצוצים מהאצבע. עם כל הכבוד, קצת קל יותר לחבר אנדרואיד למחשב המרכזי, מאשר אדם.
*צללים עוטפים אותי *
*וזועקים.*
*כבר שחר.*…ובחלומה ראתה נורן כי נסגרו שערי השמיים, וחורבן ירד על העולם, ותזעק, ואיש לא ישמע. ותדע כי קיצה הגיע…
היא התעוררה בתחושת בהלה, עדיין אפופה בשאריות החלום, שאותו לא הצליחה לזכור. לשנייה, לא הצליחה להבין היכן היא נמצאת בחשכה העוטפת אותה, ואז…
"גבררת להתעורר?" נשמע הקול שרדף את סיוטיה.
זה לא קורה, היא חשבה וסגרה במהירות את עיניה. זה רק עוד חלום. אני אתעורר. עכשיו. ברגע זה.
"להתעורר?" חזר ושאל גרול.
לא. לא להתעורר. עדיין לישון. כי אם אני אתעורר עכשיו, ואגלה שגרול עדיין כאן, אני אשתגע. או ארצח אותו.
"גבררת בסדרר?" נשמעה דאגה קלה בקולו.
לא ולא. גברת ממש לא בסדר. גברת אמורה להיות בבית ולנוח.
נורן פתחה את עיניה בפתאומיות וקפצה מהמיטה בתנועה אחת. מולה עמד, בשיא תפארתו בת שני המטרים, גרול. מאחוריו היה תלוי שטיח קיר צבעוני עם דוגמת פרחים. ללא ספק היה זה הבית, אותו מיהרה לעזוב לפני שעות ספורות.
"גרול…" היא שאלה בחשש.
"גביררה?" נהם האנדרואיד בתשובה.
"מה, לכל הרוחות, אני עושה כאן?"
היצור נראה כמהרהר. לאחר מספר שניות הוא ניסה "ישנה?"
נורן פלטה צחקוק עצבני. זה העצבים, היא אמרה לעצמה, תירגעי.
"איך-אני-הגעתי-לכאן?" היא הדגישה כל מילה.
גרול הרהר עוד זמן מה. ואז הציע: "ברכב?"
נורן פלטה משהו בין נהמה ואנחה ויצאה מהחדר דרך הדלת שהבחינה בה באותו הרגע. היא יצאה למסדרון ארוך ומתעקל שהואר באור חשמלי חיוור שבא מלמעלה. דרך חלון חצי פתוח מימינה נשבה רוח ימית ונשמעה צווחת שחפים. נורן נשמה כמה נשימות עמוקות ובחנה את מצבה.
היא הייתה לבושה. היא הבחינה בזאת עוד כשעתה את אותה החלטה גורלית לקפוץ מהמיטה. עכשיו היא שמה לב בדיוק את שלשבשה בערב הקודם בעת ביקורה בבית. עוד פרט מעניין היה כי היא לא נשאה נשק. כחוקרת היא דאגה לשאת תמיד גלוק קטן ונוח בחגורתה, רק למקרה הצורך. הוא לא היה אתה, והדבר הדאיג אותה.
השעה הייתה, כנראה, שעת ערב מאוחרת, או לחילופין, בוקר מוקדמת. התאורה הייתה מוזרה למדי, וריח הים כיסה על שאר הריחות שיכלו לרמוז לשעת היום.
נורן החליטה להשאיר את העבודה המחשבתית לאחר כך, ולהתחיל לברר מה לעזאזל קורה כאן. היא שמה לב שגרול לא יצא אחריה, והחליטה לא לחזור לחדר שבו התעוררה. במקום זאת, היא החלה לנוע לאורך המסדרון, בכיוון החלון. כשעברה לידו, היא חטפה הצצה מהירה, ונעצרה מיד בגלל המראה המטריד הנגלה ממנו. האור החיוור, שהתערבב עם האור החשמלי ויצר תערובת כה מוזרה של צללים על הקירות, האור הזה בקע ממספר סדקים במה שהיה נראה כתערובת מסיבית של סלעים, שהסתירה כמעט לגמרי את החלון. למיטב ידיעותיה של נורן, לא היו בבית על הגבעה שום קומות תת-קרקעיות, שחלונותיהם חצובים בסלעים. מצד שני, הקומה התת-קרקעית יכלה להתווסף מאוחר יותר, בלי שיהיה רישום כלשהו של העניין.
היא המשיכה להתקדם במסדרון. מעבר לעיקול היא נתקלה בדלת מצדו השמאלי של המסדרון, אבל היא הייתה נעולה ונורן לא נשאה שום דבר, שאתו יכלה לפרוץ אותה. אולם לאחר כמה צעדים היא הבחינה שהמסדרון נגמר בדלת מסיבית מעץ, שמתחתיה נראה אור חזק, ומאחוריה נשמעו קולות. נורן ניגשה אליה במהירות, בהחלטה לברר אחת ולתמיד מי האחראי למצבה הלא-רגיל. בתנופה אחת היא פתחה את הדלת ועמדה בפתח ממצמצת נוכח האור החשמלי החזק שמילא את החדר הרחב.
"אני שמחה שהתעוררת, יקירה" אמרה הגבירה והרימה כוס פורצלאן כחולה "התשתי משהו?"
"כן!" אמרה בעלה והניח הצידה את העיתון, "אנו שמחים מאד לראות אותך ערה סוף סוף! כבר חשבנו שתשני כל היום."
שניהם צחקו בקול נעים. נורן בהתה בהם.בדקות הבאות נורן הצליחה להימנע מהתמוטטות עצבים רק בגלל הליכותיהם הנעימות של הגבירה ואדון הבית. הם הושיבו אותה על כורסא רכה, נתנו לה תה, ושאלו וכל הזמן על איך היא מרגישה, והאם היא צריכה עוד משהו. נורן חייכה ברפיון ומלמלה דברי תודה, בזמן שמוחה זעק בכל כוחו, כי היא שותה תא עם שני אנשים, שאחת מהם היא ראתה כגופה לפני זמן מועט, והשני היה ידוע כמת מזה חמש עשרה שנה.
נורן שתתה תה בחברה, שהייתה גורמת לאליס להתפוצץ מקנאה ביחד עם ארץ הפלאות שלה. במקום הכובען המטורף היה שם אדון הבית, באפוד הכחול אפור שלו ובנעלי הבית הרחבות, שנראו כל כך לא מתאימים לשאר ההופעה המצוחצחת שלו. את תפקיד הארנב הממהר מילאה הגבירה, שזמנה חלף מזמן, והיא אפילו לא הבחינה בכך. היא לבשה חלוק בית. הוא קרא עיתון.
במשך מספר דקות שררה בחדרה דממה, כשבני הזוג מרגישים נינוחים לגמרי, דבר שנורן לא יכלה לומר על עצמה. היא ישבה ולגמה תה מכוס פורצלאן כחולה, עם דוגמאות פרחים. הדממה נשברה בפתאומיות.
"אני פשוט לא מאמין בחברה הוירטואלית הזאת!" האדון הניח את עיתונו בצד "כבר עשרות שנים שהרשת נמצאת כאן, ועכשיו הם פתאום מדברים על הפיכתה לווירטואלית לחלוטין! זה לא ילך, אני אומר לכם!" הוא נעץ את מבטו בנורן והגבירה "אנשים אף פעם לא ישקעו באיזו הדמיה ממוחשבת ענקית, ויתנו לעצמם להתדרדר בחיים האמיתיים, כמו שכתוב כאן, העיתונאי הזה ממש מגזים! מתאר לו עתיד שבו כולם ישבו עם חוטים מחוברים למוח ויזילו ריר על עצמם!"
"צודק לחלוטין, יקירי." חייכה אליו הגבירה.
"תודה לך, יקירתי!" חייך האדון בחזרה.
"ומה את חושבת, יקירה?" פנתה לפתע הגבירה לבלשית.
"אםםם…" נורן ניסתה לענות אבל הדבר היחיד שעלה לראש היו עיניה המתות של הגבירה, בערב שלפני. "נורא…" היא הצליחה לסחוט מעצמה, "נורא חשוך פה, אתם לא חושבים?" היא פלטה במהירות.
היה רגע של שתיקה.
"היא לא יודעת." אמר האדון והסתכל על הגבירה.
"שכחנו לספר לה." הגבירה החזירה לו מבט.
"אנחנו כל כך טיפשים!" פלט האדון בתסכול.
"שכחתם לספר לי מה?" שאלה נורן בטון קצת גבוה ממה שהתכוונה.
"הבית, יקירתי." אמרה הגבירה בקול רך "הוא… הוא קרס במקצת, ונפלו עליו עוד קצת סלעים. למזלנו יש בבית רשת חשמל אוטונומית לגיבוי, ולא נגרם נזק רב. אני מנחשת שיבואו להוציא אותנו מפה בעוד זמן קצר. זה מוזר את יודעת, " היא נראתה כמהרהרת "כבר היו אמורים להוציא אותנו, או לפחות לשמוע את רעש העבודות".
"אולי הם עסוקים בבתים אחרים, "אמר האדון, אך גם בקולו נשמעה הדאגה "אולי הבית שלנו הוא לא היחיד שנפגע."
או שהם פשוט לא יטרחו להשקיע מאמצים על בית שהדבר היחיד שנשאר בו הוא אנדרואיד, חשבה לפתע נורן. הם בטוחים שהגבירה מתה, ואם יניחו שגם האנדרואיד נהרג בקריסה, הם פשוט לא יטרחו לחפור אותנו החוצה.
פתאום קלטה נורן את הדבר שהציק לה מאז כניסתה לחדר: הגבירה נראתה בדיוק כמוש שנראתה אתמול, ישישה עם צבע אור חולני, רק חיה יותר. האדון, לעומתה, נראה בין כשבעים, כנראה כמו שנראה כשבאמת היה בחיים. הוא לא הגיע אף פעם למצב, שבו יוכל לראות את הגבירה כמו שהיא עכשיו, ואם זאת הם יושבים כאן ומנהלים שיחה בטלה, כאילו ואין ביניהם רווח של חמש-עשרה שנות חיים. אולי זה בעצם הגיוני, חשבה נורן לעצמה: שניהם מתים, שניהם מתקשרים בלי כל קושי, ובעצם המיותרים בתמונה הזאת הם אני וגרול. למרות שמי יודע? אולי גם גרול נהרג בקריסת הבית, ואז אני המיותרת היחידה כאן. ואם אני המיותרת, מה אני עושה כאן? ויותר חשוב: איך אני יוצאת? חשבה והרגישה את הפאניקה מתחילה לחזור.
"תסלחו לי, שניה?" היא אמרה וקמה מהכסא.
"כמובן, יקירה" הבזיקה האדונית חיוך של שיניים תותבות. האדון הוסיף:
"אם תזדקקי למשהו, רק תגידי למחשב ההדרכה של הבית. הוא מחובר בקשר עצבי לגרול", הוא צחק רכות "גם לקירות יש אוזניים. וגרול הוא הידיים שלהם."
"תודה". אמרה נורן בקול חנוק, ויצאה.
היא הסתובבה בבית במשך כשעתיים. בהבדל מהביקור הקודם שלה, המקום היה מואר, פחות או יותר טוב, והצללים שערבו בפינות נראו פחות לעין. נראה היה כי אין שום יציאה מהבית. הכניסה הראשית הייתה מלאה בסלעים, וכך גם רוב החלונות. למען האמת, הפתחים היחידים שנורן הצליחה למצוא, ושלא היו חסומים עד הסוף, היו החלון שראתה כשהתעוררה במסדרון, ופתח אוורור בקומה השנייה. אומנם חלק מהדלתות היו נעולות, אך לנורן הי חשד חזק, כי גם בחדרים אלה לא ימצא מפלט.
"איך אני יוצאת מפה?" לחשה ביאוש, כשנתקלה בעוד חלון חסום, הפעם בפינה חשוכה, שלא הבחינה בה לפני כן.
"פני ימינה במסדרון הבא, רדי במדרגות לקומה הראשונה, ותמצאי את עצמך מול דלת הכניסה הראשית." עמה קול רך, שנראה כי הגיעה מן הקיר הקרוב.
נורן צרחה ונשכה את שפתיה. ליבה פעם כמו משוגע, ונראה כי לה כי לא תוכל להמשיך להיתקל בהפתעות הרבה זמן.
"מחשב ההדרכה", היא מלמלה לעצמה, "זה רק מחשב ההדרכה של הבית, עונה על שאלה פשוטה שהצגתי לעצמי, וכנראה גם לו".
המחשב שתק, כנראה היה מתוכנן להגיב רק על שאלות ולא על מונולוגים. עם זאת, כשחשבה נורן על הקול שבקע מהקיר לפני שניה, מצאה בו משהו מוכר להחריד…
נורן עמדה זמן מה וחיכתה שהדופק שלה יחזור למצבו הרגיל והדם יפסיק להלום באוזניה. העצבים שלי הלכו קפוט, היא חשבה. בכמה שעות המקום הארור הזה הצליח לעשות מה שכל חיי לא הצליחו.
לא היה טעם להמשיך להשלות את עצמה, לא הייתה יציאה נראית לעין וגם לא היה סימן לעבודות חילוץ כלשהם. היא הסתובבה ופנתה לחזור לחדר שבו השאירה את בעלי הבית. צל ענקי עמד מולה.
היא צרחה בפעם השנייה מזה חמש דקות וליבה חזר למצב הקודם שלו: פאניקה.
"גרול, "היא התחילה בקול חנוק "אל תתנגב אלי. אף פעם. תדאג שאני אשמע אותך. ברור?"
"גברת." הניד גרול את ראשו.
"מה אתה רוצה?" שאלה נורן בהקלה מה.
"הבית אמר ששאלת שאלה. הבית ענה. את לא זזת. הבית קרה לגרול."
גרול היה, כנראה, באחת מתקופות הרהיטות שלו, הבחינה נורן. והיא הבחינה בעוד משהו, לפתע: גרול השתנה. לא היה ברור לה איך או כיצד, אבל היה בו משהו אחר. ההרגשה הייתה מוזרה: כאילו ולא גרול עצמו השתנה, אלא משהו בתפיסת העולם של נורן, משהו שגרם לגרול להיראות אחרת בעיניה.
זה העצבים, היא חשבה, המתח. גרול לא השתנה. אני כן. כל המצב הזה, הוא לא יכול להיות אמיתי. אבל הוא כל כך כן.
"האם אני משתגעת כאן ועכשיו, או שעצם העובדה שאני כאן ועכשיו כבר מורה שאני משוגעת?" שאלה את עצמה.
המחשב שתק. כנראה לא היה מתוכנת להגיב לפילוסופיה. או שנוכחותו של גרול נטרלה אותו.
לפתע גרול צחק. זה לא היה צחוק שאפשר היה לייחס ליצור, שנראה כמו טרול שברח מאגדת ילדים ונצבע בכחול. זה היה צחוק רך, למרות שהוא צרם את האוזניים מאט, בגלל הנטייה של האנדרואיד למשוך צלילים. הוא צחק במשך מספר דקות ונורן עמדה מזועזעת, ולא ידעה איך להגיב לפרץ מוזר זה של רגשות מצד משהו שאמור להיות לא יותר מרובוט ביולוגי.
"את מצחיקה את גרול, גברת ל'בסדיה, את שואלת שאלות חכמות מאד," הוא המשיך לצחקק "גרול לא חכם מאד. אבל את שואלת אותו שאלות חכמות מאד. אל תשאלי שאלות חכמות, גברת ל'בסדיה, גרול לא יענה לך".
נורן ניסתה להיאחז במשהו בזמן הטירדה הארוכה הזאת. היא לא ידעה מה לחשוב על הרהיטות הפתאומית של גרול, והשינוי שבו, שאותו לא יכלה עדיין לתפוס, גרם לה לסחרחורת רצינית. היא פשוט הרגישה… עייפה. עייפה מכל ההתרגשות, מהלחץ על מערכת העצבים המרכזית שלה, מהאבסטרקטיות שבמצבה… היא ידעה שהיא קמה לפני מספר שעות בלבד, ואם זאת היא פשוט רצתה
"לישון". אמר גרול בהחלטיות "הגברת צריכה לישון. הגברת נראית עייפה."
הוא תמך בה והוביל אותה לחדר, שבו התעוררה לא מזמן. ידיו שאחזו בה, כשנטתה ליפול, היו גדולות וחזקות. הוא פלט חום וריח מוזר שנורן לא יכלה להגדיר. הוא הובילה למיטה ועזר לה להיכנס אליה. נורן כמעט והייתה בטוחה, כי הוא ינסה לעשות לה משהו בסגנון הדברים שעשו הוא והגבירה, ולא ידעה איך תגיב במצב כזה. אך גרול התנהג כג'נטלמן מושלם, כיסה אותה בשמיכה ופנה לעבר הדלת.
"תשני בשקט, גברת ל'בסדיה. גרול שומררר." הוא סיים את דבריו בנהימה רכה.
כשסגר את האור ויצא, הבחינה נורן לפתע, שניות ספורות לפני שנרדמה, כי הוא היה הראשון והיחיד שפנה אליה בשמה בבית הזה.*"…מטרת כל טרגדיה היא להביא את הצופה לקתרזיס המיוחל…"*
…ובחלומה ראתה נורן את גרול, לבוש בחליפה מהודרת ובפיאה לבנה עולה על דוכן הנואמים של בית הלורדים בפרלמנט האנגלי, מחייך ונואם במבטא בריטי מושלם:
"אני לא מאמין במציאות," היה אומר גרול, "אני שולל אותה מעצם קיומה! אני מתכחש למציאות כפי שאני מתכחש לגופני. אי אפשר לכלוא את הנפש בגוף חומרי, בדיוק כמו שאי אפשר לכלוא אותה במציאות. וזה, גבירותיי ורבותיי, כל ההבדל!" הוא סיים את דבריו והתחיל לצחוק בצחוק הרך, הכל כך לא אופייני לצורתו הגדולה והמגושמת. נורן הרגישה איך ליבה נמס, מצער או מחמלה, והיא לא הבינה למה, היא רק ידעה צער, צער נורא וכאב נורא יותר של אובדן, היא נפלה…היא התעוררה. לשניה קיוותה בכל מעודה כי היא התעוררה בביתה החמים והמוכר. מבט שנזרק אל הקיר העתיק ניפץ את תקוותיה. היא קמה מהמיטה. היא הדליקה את האור, ועתה הבחינה בחדר גם בדלת עץ, שהובילה לחדר שירותים קטן. היא עשתה את צרכיה ושטפה את פניה. מן המראה הביטה אליה מישהי שעברה הרבה לאחרונה. מתחת לעיניה היו שקים כחולים, ועל שפתיה נראו סימני דם, במקום שנשכה אותם לפני כן.
היא יצאה מחדרה ופנתה אל החדר המוכר. האדון והגבירה ישבו באותם המקומות. עתה קרא האדון ספר והאדונית סרגה משהו, אך חוץ מזה לא השתנו תנוחותיהם בהרבה.
כמו תפאורה, חשבה נורן לפתע. כמו אביזרי במה שמבצעים את תפקידם בנאמנות בלי שמישהו יטרח להוריד אותם, משחקים תפקידים שוליים בהצגה שנגמרה כבר מזמן, ואף אחד לא טרח לספר להם.
"גברת נורן ל'בסדיה." הודיע קול מאחת הקירות. כנראה שהמחשב כבר הכיר אותה מספיק כדי להודיעה עליה בכניסתה. אבל… לעזאזל הקול שלו באמת נשמע כל כך מוכר!
"אה, גברתי" האדון הרים את עיניו מספרו וחייך. "כבר חשבנו שאבדת לך בסיור הקטן שלקחת בביתנו. רציתי ללכת לקרוא לך, אבל אשתי היקרה אמרה כי כדאי שניתן לך זמן לעצמך. אני לא מתיימר להבין בענייני נשים אלה", הוא חייך שוב, וקרץ בשובבות "אז אני הלטתי לסמוך עליה בעניין זה."
"ויפה עשיתה, יקירי" האירה הגבירה מבלי להרים את עיניה מסריגה.
"גברת ל'בסדיה נחה מאט." הודיע קול מאחד הקירות. אם רק ידבר קצת יותר, אולי היא תצליח להבין מאיפה היא מקירה אותו.
"מחשב אדיב במיוחד יש לכם פה" העירה נורן.
האדון צחק רכות שוב.
"הייתה לו דוגמא טובה", הוא אמר, "נכון יקירתי?"
הגבירה ונאנחה והניחה הצידה את סריגתה.
"בעלי מתלהב מהעובדה שמטריצת האינטליגנציה המדומה של המחשב בוססה על מוחו שלו. הוא רצה בית שיבין אותו, ושבו יוכל לחיות כרצונו. חבריו אמרו לא כי זה מטורף, אך הוא התעקש, ובסופו של דבר קיבל מחשב בית נהדר. ועכשיו הוא לא מפספס הזדמנות כדי להשוויץ".
נכון! אותם הטונים בדיבור, אותה הדרך בהבאת המילים. הקול אומנם שונה, אבל צורת הדיבור זהה. לא פלא שהקול נשמע לה מוכר! היא פגשה את האדון לפני מספר שעות בלבד, אך הוא השאיר עליה רושם עמוק, והיה לה קשה לקשר בין קול חסר גוף הבא מהקירות, לאדם המת שאתו דיברה לפני זמן קצר.
"אז… המחשב והבית כולו הם בעצם מן אלטר-איגו שלך, מן פיצול אישיות מחוץ למוח?" שאלה נורן, כשכבר לא אכפת לה מנימוס.
האדון צחק שוב, צחוקו התחיל לעצבן את נורן.
"לא, לא, כמובן שלא. אנחנו לא זהים, הוא רק מבוסס עלי. הנה, ראי." הוא כחכח בגרונו ואמר ברשמיות: "בית, הבא לי את המשקה שלי!"
"מיד, אדוני", ענה קול מאחת הקירות.
"את רואה? הוא קלט את טון הדיבור שלי וענה בצורה דומה, כמו כן הוא יודע איזה משקה אני רוצה בשעה כזאת ובמצב הנוכחי שלי. יעיל, פשוט ואמין. סומך עליו כמו שהייתי סומך על עצמי!" הוא שוב צחק.
גרול נכנס עם המשקה. נורן התבוננה בו ולפתע החלה ההבנה לחלחל למוחה.
"עוד דבר מצוין בבית הזה!" טפח האדון על ידו של גרול. "היה במשפחה כבר שלושה דורות, אבל רק אני חשבתי לחבר אותו ישירות למחשב. כמובן, המחשבים פעם לא היו כפי שהם היום, אבל היה דבר די הגיוני לעשות, את לא חושבת? הבית והמשרת – אחד הם!" הוא צחק בשלישית ולגם מן המשקה שלו. "זה הכל, גרול".
גרול הסתכל עליו. בעיניו הגדולות ראתה נורן המוני רגשות, רגשות שלא הבחינה בהם קודם. לרגע חששה שהוא עומד לעשות משהו אלים ואז…
"כן, אדון." אמר גרול ויצא.
נורן זרקה "תכף חוזרת" מהיר ויצאה אחרי האנדרואיד.
היא עצרה אותו במסדרון. הוא הסתובב אליה, והיא ידעה כי אילו יכלו אנדרואידים לבכות, היה גרול בוכה.
" 'אנחנו לא זהים, הוא רק מבוסס עלי'. כך הוא אמר לא?" נורן הסתכלה לגרול בעיניים "והמחשב, הוא מחובר למוח שלך, נכון לגרול? מזין אותך במשך שנים על גבי שנים, מזין אותך ב'אדוניות'. ואתה גרול, שלעולם לא יועדת לדברים האלה, פתאום מתחיל להרגיש, להבין, לשים לב. אתה מבחין כי את החיים ש*אתה* רוצה, ש*אתה* אוהב, חי אדונך. אתה מבין, כי תמיד תהיה האח הצעיר והדביל, שאף אחד לא מבחין בו. ואתה אוהב את אדונך, לא כן? אל אף ובגלל מה שעשה לך? ואתה גם אוהב את הגבירה שלך? אוהב אותה כמו שאדונך אוהב אותה, לא כן? ויודע כי לא תהיה שלך כמו שהייתה שלו?" נורן צעדה עתה בחדר ונופפה בידיה, כמעט צורחת "ואחרי מותו? אחרי מותו של האדון האהוב שלך, הוא עדיין המשיך ללחוש לך, לא כן גרול? הקירות לחשו לך! הבית לחש לך, עושה אותך יותר ויותר 'אדוני'. ואז סוף סוף הצלחת לזכות בגבירה לעצמך בלבד, וזמן מה היית מאושר, לא גרול? היית כל כך מאושר. ועתה גם היא מתה, ולך לא נשאר כלום. רק ריקנות אינסופית, ובדידות נצח והקירות הלוחשים. אז קראת לי. קראת לי כדי שלפחות מישהו יוכל להבין את מה שעבר עליך. איך עשית זאת? לא אדע לעולם. אולי לבסוף למדת איך להפוך את הקשר לדו כיווני, למדת לגרום למחשב הבית לעשות את מה ש*אתה* רוצה, וניצלת את משאביו כדי לתפוס איכשהו את מוחי כאן, בחלום החורפי הזה, כדי להראות לי איך נראים חייך. מאד נואש ומאד מעורר רחמים, גרול, אבל למה, לכל הרוחות, לעשות את זה לי? מה אני עשיתי לך, גרול? למה לעשות את זה לי? אני הבנתי, גרול, אבל אתה יודע בכמה זה עלה לי? בכמה בריאות נפשית? אתה מבין? אתה מבין גרול?" היא צרחה בהיסטריה והחלה לבכות.
גרול התבונן עליה זמן מה במבט עצוב. לאחר מכן נאנח באנחה הכה-אנושית שלו, ניגש אליה, התכופף ונשק קלות למצחה. הוא התבונן בעיניה מלאות הדמעות, וחייך, חושף סט מושלם של שיניים לבנות. הוא אמר:
"שלום, נורן ל'בסדיה".
החדר הסתובב ונורן נפלה ונפלה…ובחלומה ראתה נורן…
נורן התעוררה, מרגישה את הרטיבות בעיניה. היה קריר ושמיכתה נפלה על הרצפה. מהסלון נשמעו קולות הטלוויזיה מעומעמת. היא קמה ושתתה כוס מים. כשעברה בדרך חזרה אל חדר השינה. הבחינה במראה מוכר בטלוויזיה. היא ניגשה והגבירה את הקול.
"אנחנו לא יודעים איך קרא המקרה, אך כמעט ובטוח כי אין נפגעים", דיבר הקריין כשברקע נראה משהו שלאחרונה היה צוק עם בית עליו, "המשטרה חוקרת, אך נראה כי הקריסה הייתה טבעית, ולא היה זה מעשה פלילי…"
נורן כיבתה את הטלוויזיה. אור רך דלק בחדרה, מאיר את הסלון. משב רוח עבר על גופה והיא נרעדה. היא ניגשה אל החלון הפתוח. רוח קרה ליטפה את כותונת הלילה שלה. מחלון דירתה נגלה מחזה נהדר של עיר לילית. משב רוח נוסף פרע את שערה. מרחוק נשמע צופר של מכונית.
"שלום, גרול", היא אמרה, וסגרה את החלון.כי באמת הרגשתי שניסית לבנות פה ביקורת בונה. לא ראיתי את ההצעה לצלם סרטים במקסיקו בפורום השני, אבל באמת נהניתי מההצעה כשהיא הופיעה בתגובה שלך. באמת שלא נעלבתי ולא אמרתי שרמזת על העתקה. הרמיזות על העתקה באו ממבקרים אחרים.
רק דבר אחד, בנוגע למה שכתוב למעלה:
כן, אני מכיר את הכותבת, אבל אני לא אמרתי לה לכתוב את זה. היא פשוט אוהבת לצוץ במקומות שונים ולשבח אנשים בלי סיבה.אוקיי, קודם כל אני אודה ל- NY על כל הביקורת הבונה, ועל ההאשמות על העתקה.
שנית, הרשו לי להפריך:
א) אני כתבתי את הסיפור, ואת כל מגרעותיו וטעויותיו תייחסו לי.
ב) אתם יכולים להאמין לי או לא, אבל באמת שלא קיבלתי את הרעיון מאיזשהו סיפור אחר שקראתי, גם לא מאיזה סיפור גרוע ולא ידוע באנגלית שאפשר לתרגם אותו וזלכות בכל התהילה.
ג) הסיבה שהעלילה היא בגבולה הדרומי של ארה"ב היא שהייתי זקוק לאיזשהו מקום נידח ולא ידוע, אבל מקום שכולם (או לפחות הרוב) יבינו על מה אני מדבר. מי שלא שם לב בסופו של דבר הנגן עובר לארגנטינה, אז תרדו מימני בקטע של אמריקניזציה או המקסיקניזם של הסיפור.
חוץ מזה, כתבתי את הסיפור בפרץ פתאומי של השראה שבא אליי בשבת בערך ב- 24:00, כשהתכוותי לישון. אז הייתי, אולי, קצת עייף ולא שמתי לב לשגיאות וסמכתי על המילון הנאמן של הוורד שלי שיבדוק אותן במקומי. אולי סמכתי עליו לשווא.ועוד דבר. הסיפור בא כדבר מאד בלתי צפוי לי. וכאן אני עובר לנימה אישית, אז מי שלא מעניין אותו מוזמן להפסיק לקרוא.
הסגנון, אומנם, שלי, אך זה אינו דומה לאף סיפור אחר שאי פעם כתבתי (או לפחות התחלתי לכתוב) הסיבה שכתבתי ככה היא שאותם פרצי השראה ארורים פשוט מסרבים להיכנס לגבולות של ה"רגיל והנודע". גיליתי רק לפני ימים מספר שקיימת קהילת מד"ב ופנטסיה בארץ, והופתעתי מאד בגלל שאני לא פוגש אנשים כאלה ובעיקר לא בעירי בת-ים. כבר שנים שאני כותב "למגירה" ואף לא חשבתי לפרסם את השטויות שאני כותב בשום מקום אחר חוץ ממעגל מצומצם של חברים שגם הם קוראים מד"ב מפעם לפעם.
בגלל שהתלהבתי מהסיפור שבא אליי בכזאת פתאומיות, ובגלל שהתלהבתי כשגיליתי שיש בארץ אנשים החולקים אותו תחום התעניינות וכי עכשיו באפשרותי לפרסם משהו שחשבתי שלא אפרסם לעולם, החלטתי לפרסם פתאום את הסיפור כאן, ותאמינו לי, אני עדיין לא יודע למה.אני לא כועס על אף ביקורת, למרות שבאמת שיעשע אותי הרעיון על ההעתקה שלי ואני אמסור בפעם אחרת את הטלפון של הסוכן שלי בשביל הסרט במקסיקו. אני מוכן לגלם את התפקיד הראשי אם מישהו ישיג לי גיטרה.
אני לא מבטיח להפסיק לכתוב פה (תודו שרציתם, אה?) אבל אולי אנמיך את הקצב.
תודה לכל מי שמצא משהו חיובי בסיפור. תודה בעיקר ל Rene על מציאת הפן האנושי שבסיפור ול Boojie על הדרך הלא כל-כך גסה שלה להגיד לי שאמשיך לנסות. אולי בפעם הבאה אני אפרסם משהו שכבר הספקתי להרהר בו ולתקנו. תודה לכולכם.נ.ב.
אני באמת לא זכרתי איך "מוזיקאי" בספרדית. עם ר' בלי ר'? להבא אזכור.
