התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
כמו שכבתי במכתב. אני לא יודע שהוא קורא. אני מקווה שכן. אני "הכרתי" את השועל בכרם לראשונה באתר האגודה ובפורום אורט. אני רוצה לפנות אליו כחובב לחובב. בפורום אורט הודעות נעלמות מהדף הראשון מהר מאד ומי שאינו קורא קבוע על בסיס יומי יכול בקלות לפספס. באתר האגודה זה הפורום המתאים למכתב הזה למיטב הבנתי. אני לא מחפש לודא שהוא יקרא – אני מכיר דרכים לשלוח לו מייל. רציתי לפרסם פניה, בהקשר של חובבים שהמהות שלה יכולה לדעתי לעניין עוד חובבים שנמצאים במצבי. זה אינטרנט. הוא יכול לא לקרא. הוא יכול לא להגיב. אני, כמו שכתבתי, יכול להתמודד עם אכזבות. אני לא ממש מבין מה הבעיה עם זה. מוזר לי קצת שהתגובות היחידות שאני מקבל הן על למה לפרסם פה. קראתי היטב את כללי הפורום וזה נראה לי המקום הכי נכון להודעה שלי. לא יקרא – לא יקרא. לא ממש נורא.
זה די ברור למה.
אני פונה פה לשועל לא בתפקידו הרשמי במסגרת אספמיה אלא בתור איש ה'קליקה' (שאולי יש לו כמה מהלכים באספמיה).הבעיה הראשית היא שפתאום כמות החומר קצת גדולה על מנגנוני המיון הקיימים.
לפי מה שקראתי בפתיל לבנות מנגנון מיון שיתמודד עם כל הכמות זה קצת בעייתי.
הפתרון שלי הוא להקטין את כמות החומר. כיצד?
דבר ראשון על מנת להכנס למיון יהיה צורך בפעולה יותר נוספת על פרסום במקום כלשהו שמספק עריכה (אם הבנתי נכון זה הקריטריון העיקרי). כלומר מישהו (הכותב או ממליץ) צריך לשלוח את הסיפור לועדה (להגיש לתחרות).
שנית אפשר להפוך את זה למשהו קצת יותר קשה. אולי דמי השתתפות או לאסוף רשימה של ממליצים חברי אגודה או משהו שיפוך את ההגשה לקצת פחות טריוויאלית.
אני מאמין שזה יצמצם את כמות הסיפורים למשהו שועדה ממיינת יכולה להתמודד איתו ולהגיש להצבעה הסופית כמות סבירה של מועמדים.אמרת בעצמך שנראה לך שהכתיבה קצת פחות מוצלחת. אני מסכים אבל קצת קשה לי לשים בדיוק את האצבע למה. אני מניח שישנם מספיק אנשים פה שמבינים בטכניקה של הכתיבה יותר ממני ויוכלו להסביר אבל התחושה שלי היא שהטקסט פשוט עוד לא בשל. עוד לא עברו עליו מספיק פעמים ויש בו איזשהו חוסר איזון או משהו כזה. הוא נותן לי תחושה של חומר גלם שתהליך העיצוב שלו נקטע לפני שלב הגימור (אם את מבינה למה אני מתכוון).
מצד שני הרעיון מוצא חן בעיני. מזכיר לי משהו שכתבתי פעם (למרות שהוא "מומש" בכיוון אחר לחלוטין) על כל אותן יצירות שהושלכו בצד הדרך ולא זכו להישלם. אני חושב שלכל יוצר יש מעיין יער כזה של יצירות לא שלמות והאמירה שלך שיש ליצירות האלו מה להגיד ושהן יכולות לעורר אפילו רגשות אשמה מאד מצאה חן בעיני. בקיצור – יש פה רעיון שהוא נפלא בעיני ומתפתח לכיוונים שהם חדשים לי ומרתקים אותי. אני חושב שקצת עבודה על הטקסט (ושוב, לצערי קטונתי מלנסות להציע לאיזה כיוון) יכולה להוציא מחומר הגלם הזה יצירה טובה.
ובקשר לפורום – אני חושב שדיונים שהם יותר בכיוון של הרעיונות או רוח היצירה הם קצת יותר קשים לביצוע במדיה הזו. (לי לפחות) מה גם שנותני הטון בפורום מקפידים מאד על איכות הכתיבה והצד הטכני הוא בדרך כלל האישו העיקרי. אני בטוח שדיון כזה יהי מפרה אבל אני לא ממש בטוח כמה הוא יתרום לשיפור האיכות של הכתיבה וזו, לדעתי, המטרה כאן. רוב היוצרים כאן, ותקנו אותי אם אני טועה, נראים כאילו לא חסרים להם מקורות השראה והפריה בעוד שמשוב שישפר את איכות הכתיבה – חסר גם חסר.
ועם זאת:
הסיפור "עבד" עליי ברמה הרגשית הרבה יותר מברמה האינטלקטואלית. התהליך שעובר על מיכל יותר "מורגש" מאשר מובן (לי לפחות) אני מעדיף את זה כך ולכן הפריעה לי הפיסקה האחרונה שנראית כאילו באה להסביר לנו את מהות הטרגדיה.
עזבי את ההסברים. הרגשנו שמשהו עצוב קרה. שהתהליך המופלא שהיא עוברת הגיע לאיזה שיא ואז היא מתה. הרגשנו שאף אחד מסביב לא ממש הבין את כל זה – כל ההסבר בסוף קצת מיותר בעייני.
קראתי שוב את הסיפור בלי הפיסקה האחרונה ושוב הרגשתי אותו בצורה מאד דומה.אני אסיים בחזרה על הכותרת – אהבתי. אהבתי כי הצלחתי להתרגש. וזה די מפליא כי אני בדרך כלל לא חוזר לסיפורים עם סוף עצוב.
אני כל הזמן חיכיתי לשלב הבא ופתאום נגמר הסיפור.
בנית את העולם שלך, ראינו במה הוא שונה, הצגת סיטואציה מד"בית
הכרת לנו את הגיבורות וקצת את מערכת היחסים בינהן (עם רמיזות למשפחה).
בנית סקרנות ומתח… והפסקת.עכשיו קחי את היסודות שהנחת (בצורה משכנעת למדי, בעיניי לפחות) וספרי לנו סיפור.
יש פה המון הזדמנויות לקונפליקטים שקשורים במרד ומשפחה וכשרונות ומה לא.
יש גם סביבה שמתאימה לתעלומה ומתח בסיגנון סיפורי בלשים או ריגול.
אני באמת סקרן לדעת מה קרה אחרי שהאחות התחילה להכנס לעיניינים (חוץ מארוחות הערב)זהו, זה מה שיש לי להגיד.
התגובה הראשונה והמיידית שלי לסיפור היתה מאד ריגשית ומאד חזקה וזה כבר אינדיקציה שהסיפור הוא סיפור נפלא. במילים אחרות: הוא נוגע.
הראיה של המוות מהזווית האופטימית היא משהו ש(לדעתי) קשה לעשות בצורה מוצלחת. מסיבות ביוגרפיות שלי בחירת השמות הפכה אותי לרגיש במיוחד ועדיין סיימתי לקרא את הסיפור בלי טיפה מהמרירות שמלווה אותי בדרך כלל כשאני קורא על מוות של אנשים צעירים.
קראתי עוד ארבע פעמים את הסיפור ולא ממש הצלחתי לסכם עם עצמי מה גרם לתחושה הזו.
אני חושב שהצלחת לנגוע בגעגוע שלי ל"חבר הסודי" שלי שאני, כמו רובנו אני חושב, לא השכלתי לשמור איתו על קשר בתקופת התיכון והצבא.בקיצור – זורם ומרגש ונוגע . רק מילת ביקורת אחת – איזה מין שם למלאך זה הרצל?
חלק שני
אני חושב שהחלטתי עוד לפני שהמחשב אמר שזה אפשרי. אם היה מישהו על לונה שהייתי יכול לצרף אלי – הייתי מן הסתם עושה זאת. אבל הפרפרים היחידים במערכת היו בחופשה על כדה"א ולא ניתן היה להשיג אותם. (הם הלכו לטפס על איזה צוק נידח באוסטרליה אם אני לא טועה). לא רציתי לחכות לאף אחד מהחדשים שתיקיהם ננטשו בתוך תיק המסמכים שלי מאז אותו ערב על המרפסת. גביתי כל בדל טובה שמישהו בהנהלה היה חייב לי אי פעם והישגתי את אישור מועצת המנהלים. הכרתי את החומר על בוריו וכמעט תמיד יש לנו לפחות ספינה אחת בכוננות ליציאה. במשך שבועיים סיימתי את כל ההכנות. העמסתי על מחשב הספינה את כל רשימותי משנים של האזנה להרפתקאות הפרפרים. עברתי פעמיים על רשימת התיוג המלאה. העברתי את כל חובותי לבראין. הוספתי (בעזרת מהנדס תוכנה של החברה) תכנית חרום חדשה למחשב הספינה. ויצאתי.
הניתוח הבליסטי הצליח להפיק קירוב של המסלול אותו עברה החללית רק עבור החצי השנה האחרונה. בשחזור של מינוס שבעה חודשים זינקה ההסתברות לשגיאה לאזור ה40 אחוז והגיעה ל95 אחוז בחישוב של מינוס שנה. זו דרכו של המחשב לומר לי שאין לו מושג איפה הסתובבה החללית הזו בזמנים שקדמו לחצי השנה האחרונה. מערכת הקואורדינטות שאנחנו משתמשים בה למיפוי היא קוטבית גליליות. המרכז נמצא בשמש, זד אפס הוא המרכז הממוצע של החגורה וטטא אפס אינו קבוע אלא מסתובב מסביב לשמש במהירות המסלולית הממוצעת של האסטרואידים בחגורה. כלומר – מיקומו של אסטרואיד מסוים נשאר פחות או יותר באותן קאורדינטות בכל זמן. כך יכולתי לחזור למקום בו נפרדה האבודה מהאסטרואידים בדיוק של 97.5 אחוז (אליבא דמחשב). הרעיון היה לחזור לשם (בערך חודש טיסה) ולהסתובב במשך שלושה חודשים באזורים בהם מאמין המחשב שהאבודה הסתובבה. התכנית החדשה שהוספנו היתה תכנית חזרה אוטומטית ללונה שניתן להפעיל בלחיצת כפתור בודדת. התכנית תופעל באופן אוטומטי ארבעה חודשים מהיציאה ללא אפשרות להתערבות חיצונית. היה זה אמצעי בטיחות שכפתה עלי מועצת המנהלים כתנאי ליציאתי. פרפר אמיתי לעולם לא היה מסכים לתכנית חרום בלתי נשלטת אבל אני הייתי להוט לצאת.
החודש הראשון היה אחד מאושרים בחיי. קראתי שוב את כל התרשמויותי מהשיחות עם הפרפרים (נהגתי לנהל מעין יומן. צבירת זיכרון ארגוני של טיסות חלל היה חלק מהגדרת התפקיד שלי). תרגלתי אינספור תרחישי חרום. קראתי פעמיים את שלושת הספרים שהבאתי איתי ובאופן כללי נהניתי מהחיים. לראשונה הבנתי מה מושך את הפרפרים חזרה לחלל כל פעם מחדש. השליטה המוחלטת על חייך. בלי חובות, ישיבות, דוא"לים ולוחות זמנים. השעון הביולוגי שלי הכתיב את סדר היום ו"הכוכב הרחוק" גזלה בערך שעה ממנו. בשאר הזמן פשוט חייתי.
כשהגעתי לחגורה – זה אפילו השתפר. הסקרנות והרצון לשפוך אור על תעלומת הספינות האבודות דירבנה אותי לפעילות לאחר חודש הבטלה. הקלדתי תאוצות בכיוונים שונים ומשונים לפי המלצת המחשב. סרקתי במכשירי כל אסטרואיד גדול שחלפתי בסביבתו. לא חיפשתי מחצבים והייתי מצויד בהרבה דלק (חסכנו בכל השאר. לא תיכננתי להעדר יותר מששה חודשים במקרה הגרוע) מה שאפשר לי תנועה מהירה יותר מזו שהפרפרים תארו כאידאלית.
לא מצאתי כלום.
התקווה הגדולה ביותר שלי, שהיתה בלתי רציונלית לחלוטין, היתה למצא ספינה אבודה נוספת. אולם כל מה שהיה רומז להסבר כלשהו היה גורם לי לראות במסע הצלחה.
במשך חודשיים וחצי של שיטוט בגזרה הזו של החגורה לא העליתי דבר. הנוף היה מרשים. כמה מהאסטרואידים היו יפהיפיים אולם הכל תאם את מה שניתן היה לצפות לו מתיאורי הפרפרים.
ביום המאה ושמונה למסע הבחין המכ"ם באסטרואיד גדול במיוחד בכיוון טטא חיובי (עם כיוון השעון). המחשב הציע מסלול ואני אישרתי אותו. אחרי חצי יום של תאוצות והתחמקויות מאסטרואידים קטנים ראיתי אותו לראשונה בעיני. קשה היה לקבוע מרחוק מה היה צבעו. הוא נראה כנע על הסקלה שבין שקוף לכסוף ראי כשעל פניו מנצנצים כל גווני הספקטרום. נשימתי נעשתה מהירה ככל שהתקרבתי אליו. האסטרואיד נראה כמו יהלום ענק. היתה לו צורה של ביצת ענקים. שטח הפנים שלו היה אינסוף משטחים מלוטשים בערבוביה של גדלים וצורות גאומטריות וכל היופי שאי פעם היה ושאי פעם יהיה – חי בתוכו.אני לא משורר. אני מהנדס שעלה לגדולה והיה מנהל ועכשיו הוא פרפר. חוסר היכולת שלי להביע את מה שראיתי כאב לי בצורה פיסית ממש. נפשי זמררה בתוכי. דמי געש. עיני כאבו עם כל מיצמוץ. האורות, הגוונים והצורות נעו ללא הפסק ולא היו פחות משלמים ומושלמים בכל רגע ורגע. המחשב הכניס אותי למסלול הקפה איטי מסביב לפלא הנפלא הזה כשכיפת הגשר השקופה פונה אליו. לא נותר לי אלא לרחף בחלל הגשר – ולהביט.
שבועיים ריחפתי כך.
מדי פעם נעצמו עיני וחלמתי את הפלא עד שהתעוררתי חזרה אליו.
לא התקרבתי אפילו לרוויה.
מדי פעם גבר הכאב בבטני והייתי שולף מגש של מזון מוכן מבלי להתיק את עיני. אוכל אותו בלי לחוש בטעם.
עשיתי את צרכי במקום – מיזוג האוויר דאג להם.
ליבי פעם בקצב איטי ואחיד. נשימותי נעשו עמוקות ושלוות.
לא חשבתי. לא ניתחתי. לא אספתי נתונים ולא העלתי השערות.
ינקתי את המראות לקירבי ושילחתי את נפשי לטייל בתוכם.צפירת התאוצה הצורמנית העירה אותי מאחד הנימנומים לא נים שהייתי שרוי בהם. המחשב הודיע לי בקול סמכותי שתכנית החרום תיכנס לתוקפה בעוד שישים שניות.
כאחוז תזזית זינקתי לעבר מנעל האוויר. הייתי מתורגל ללבוש את חליפת החלל שלי בעשרים וחמש שניות בדיוק. חטפתי את כל ארבעת מיכלי האוויר של הספינה ויריתי את עצמי החוצה.
הפעלתי סילונים והתרחקתי מהספינה. מצליח בקושי להמנע מלהשרף על ידי ההצתה של המנועים. המחשב לקח את "הכוכב הרחוק" לדרך הארוכה הביתה.האוויר יגמר בעוד שתים עשרה שעות.
נצמדתי אל הפלא.
אני פרפר.
כנפי שרופות.
אני מאושר.אני לא מתימר להציע סופים לסיפורים של אחרים
(הי, את הסיפורים שלי אני מתקשה לסיים לא פעם)
אבל תחושת האכזבה שלי נובעת כנראה מפרשנות שונה של הסמלים בטארוט.
הנזיר מסמל בדידות אבל בדידות של התבוננות פנימה ומציאת הדרך הפרטית שלך שלא תלויה בסביבה ותכתיביה (ואני ציפיתי אולי שהאהבה תהיה אותה דרך להחלץ מהרוטינה החוזרת על עצמה של להכנע לתכתיבי החברים וגו…)
השטן הוא אכן שיעבוד אבל השוטה (גם בשילוב עם שלוש) אמור להיות המשתחרר וההתחלה שלו היא מלאת אנרגיה ואופטימית. חמישה גביעים או אפילו 10 חרבות (שלא לדבר על קלפים כמו ארבע חרבות או אפילו המוות) היו לוקחים אותי לכיוון של ההתאבדות אבל השוטה והנזיר לא.חסר לי סיום שיערב קלף כמו העולם (סיום אופטימי) או גלגל המזלות (סיום פסימי ברוח מה שהיה הוא שיהיה) אבל הקפיצה למוות ,כאמור, איכזבה אותי מעט.
על מנת להסיר ספק – בהחלט אחד המשובחים שקראתי בפורום. (ובכלל)
ומשום מה אתרך, אוי לי, מסרב להיפתח. אבל פתיל התגובות בהחלט מעודדני לשוב ולנסות.אם הייתי יכול לכתוב כמוך הייתי כותב סיפור כזה בדיוק…
חוץ מ…. הסוף.
אין לי הרבה מה להגיד על הטכניקה – חוץ מזה שעלי זה עבד.
הסיפור מבקש שתקרא אותו בשני מישורים לפחות – רק שבסוף הבנתי שאחד מהשניים: או שלא למדת טארוט או שלמדת אותם אחרת ממש ממני – כי הסמלים שמפוזרים מתחת לסיפור הובילו אותי למקום מאד מסוים, רק שאתה לא הגעת אליו. בנית אווירה וקונפליקט והיית בכיוון של פתרון עם אמירה עמוקה ובסוף חתכת לסיום רדוד עם אמירה פשטנית מידי.בקיצור, אם זה לא ברור ממה שכתבתי עד עכשיו, סיפור מופלא. אם תחליף פעם את הפיסקה האחרונה אני אדפיס את התוצאה ואוסיף אותה למדף בו אני שומר את הסיפורים שהייתי כותב אם הייתי יכול (לא שזה שווה הרבה אבל בסולם המחמאות שלי זה די קרוב לטופ).
אסטרו – תני לנו עוד דגימות בבקשה.
