התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
מה שאני אומרת מאד פשוט:
1. יש הרבה אנשים טובים וחכמים בקהילת המד"ב בארץ. חלקם חברי אגודה וחלקם לא.
2. מבין חברי האגודה יש כאלה שחברים "רק על הנייר" – לא פעילים באגודה אבל פעילים בארגוני מד"ב אחרים.
3. פורום הפילים של האגודה צריך לדעתי להיות פתוח בפני חברי האגודה שממש פעילים באגודה.
4. ניתן לבקש את חוות דעתם של פעילים אחרים בקהילה (אותם חכמים וטובים שהוזכרו בסעיף 1) גם ללא צורך לשתף אותם בפורום שנועד לפעילים של האגודה.
מקווה שעכשיו הבהרתי את עמדתי בנוגע לפעילי קהילה לעומת פעילי אגודה.
לי זה היה נראה טריוויאלי שתנאי בסיסי להשתתפות בפורום הפילים של האגודה יהיה ממש לפעול במסגרת האגודה.אפשר להתווכח אם המסר יותר או פחות ברור, אבל בהמלצה אחת אנחנו מסכימים: עודף משפטי העירפול לא מוסיף. פשוט תנסה להיפתר מביטויים נוסח "אולי בערך היתה לי כאילו תחושת-בטן לא מוגדרת" ולתת לסיפור קו קצת יותר מובהק ופחות מעורפל. כשהגיבור בעצמו מודה כל הזמן שהוא לא יודע למה הוא עושה מה שהוא עושה, זה מאד נותן תחושה שהסופר מכתיב את העלילה הכוח.
חוסר היכולת שלך-עצמך להסביר את המתרחש בסיפור משפיעה עליו קשות. הסיפור מלא בתחושות-בטן מסתוריות, דברים שהגיבור לא יודע או לא מבין, וכדומה. בסופו של דבר, הקורא נשאר אם אותה חוסר ידיעה ותוהה אם בכלל הגיבור הבין משהו אי-פעם.
דוגמאות:
"אולי נגנבה… מסיבות לא ברורות"
"אני חושב ששמעתי קול… אולי זאת היתה תחושה פנימית…"
"אני לא יכול לאמר מדוע לא קמתי ועזבתי מיד"
"… תוהה מדוע אני לא בורח"
"ידעתי, עמוק בפנים, שמשהו לא בסדר… ולמרות זאת לא נעתי"
"…כשמתחשבי מבולבלת… הייתי מבולבל ולא בטוח…"
"…האם כל מה שראיתי באותו יום לא היה הזיה"
"…אך משהו בליבי אמר לי"
וכן הלאה וכן הלאה. הגיבור כל-כך מסובך בתהיות וחוסר-ידיעה, כל-כך פועל בצורה לא אינטואיטיבית, שזה נראה כאילו ההיתרחשות כולה מאולצת, ללא הסבר כלשהו.
הסיפור כולו סובל מתפעה שנקראת "עמעם", והנני להפנותך ל"לכסיקון טרקי סיטי" עבור ההסבר המלומד.מה ענין הפוביות האישיות שלי לכאן? זה לא סיפור עלי, אלה על סצנה מסוימת. בבקשה תפריד בין המחבר לגיבור, גם אם הסיפור כתוב בגוף ראשון וגם אם הסצנה מוכרת היטב.
ולענין: אתה דווקא כן יודע את הרקע של הגיבור – הוא חייל. הוא לא ברח מבית-משוגעים, זה לא פעם ראשונה שלו במועדון כזה (הוא מכיר את הסצנה די טוב) וכו'. אתה צודק בזה שאולי היה צריך לפרט יותר את ההשפעה הנפשית של הטלפתיה. מה שכן, לסיים את הסיפור "ואז הלכתי לישון עצוב מאד" די יוציא לו את העוקץ.
צריך גם להוסיף שהגיבור לא מתכוון למכתחילה להיתאבד – הוא מדורדר למצב הזה ע"י שילוב של דכאון, תחושת מחנק והזיות. למעשה, גם בסוף הוא לא מתכוון להיתאבד. הוא רק לא מצליח להבדיל בין בריחה מהמועדון (שחסומה) לבין בריחה "מהכל" ע"י קפיצה מהגג. זה אולי מוקצן מדי, אבל סוף יותר "מרוכך" ימסמס את האווירה של הסיפור, לדעתי.אכן המועדון *אינו* אלטרנטיבי, למי שפספס את הקטע.
ולא רק הבושה גורמת לגיבור לקפוץ, אלה גם היאוש. פעם אחת הוא מקבל את ההיזדמנות שהוא ביקש, ודוקא הפעם האחת הזאת הופכת, מעשה-שטן, לעינוי. הוא מקבל מתנה שתאפשר לו להישתחרר מחוסר-הביטחון-העצמי שלו (ושל כל השאר) ובאותה נשימה גם את חוסר-היכולת להישתמש בה. זה לא סיפור על טלפתיה, אלה על פחד מדחיה.בזמנו, היה שהגיבור נשאר תקוע לנצח במצב של שכרות וטלפתיה במועדון.
זה מענין, אבל הורס לי את הפאזל.
מה דעתכם?תודה, תודה לכולם…
אבל ברצינות – מה התלונה על הסוף? לדעתי הסיפור, בכל המישורים, מוביל ישר עליו.
במישור הישיר: הבחור מגיע למצב של דיכאון, לא מעט בזכות הבארמן והמשקה המתעתע שלו, וקופץ. הוא היה מדוכא ונשאר מדוכא. הרעש, הבדידות והאווירה הסקסיסטית לא מוציאים אותו מזה, להיפך.
במישור הטארוטיאני: יש סדרה של סמלים שנועדו להבהיר ש"משהו רע הולך לקרות".
1. שם המקום. התופת, בלי שום כחל וסרק.
2. העמודים והמסך לקוחים מתוך קלף "הכוהנת הגדולה" ומסמלים חדירה לתת-מודע. זה רמז לטלפתיה שתופיע בהמשך.
3. הנזיר. ע"פ הסימליות הטארוטיאנית, הנזיר אכן מסמל בדידות. אבל יותר מכך, הוא מסתכל למטה, מהמקום שבו ה"טיפש" קופץ בהתחלת סדרת הקלפים המאג'וריים.
4. השטן. לא צריך יותר מדי הסברים. פרשנות אחת לקלף היא אזהרה מפני התמכרות. ובכל זאת הבחור לוקח את המשקה (משקה חריף במיוחד!) ונפגע.
5. הטיפש: בשילוב עם 3, זה רמז בוטה (למי שמכיר…) שאכן הבחור הולך לקפוץ. הטיפש קופץ מהצוק, והנזיר מסתכל אחריו.איזה סוף אחר רציתם?
את ההערות בקשר לאנגלית ולהלצות אני מקבל, תודה.
