התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
הוא פקח את עיניו והסתכל על השעון שליד המיטה. השעה היתה רק 6 בבוקר. אפשר לחזור לישון עוד קצת, חשב לעצמו והסתובב לצד השני. האור תמיד מאיר אותו מוקדם בבוקר, אם הוא לא התעורר עוד מוקדם יותר מביתו הקטנה.
הלילה הוא ישן לילה שלם ללא כל הפרעה, ואפילו באלכסון. האישה והבת ישנו כבר בנתניה, אך הוא נשאר כי עדיין צריך לארוז את כל הבית.
לאחר עוד נמנום קל הסתכל שוב על השעון. "כבר שבע?" הרהר. "אני חייב לקום כבר, צריך לעשות שעות נוספות בעבודה".
הוא רצה לקום מהצד שלו במיטה, אך הכל כבר היה מלא שם בשקיות של בגדים, אז הוא ירד מהצד השני והלך לשרותים.
לאחר שהטיל את מימיו בחן את עצמו במראה. שערו היה מבולגן מעט ופניו עתירי זיפים. גם הזקן הצרפתי כבר היה ארוך מדי.
"להתגלח?" תהה לעצמו. "אין לי כוח, אולי מחר." הוא נכנס להתקלח.
המים לא היו רותחים, אבל מספיק חמים בשביל מקלחת קצרה. הוא שמח על כך שהם עוברים דירה. הדירה בקיבוץ כבר ממש עיצבנה אותו. בבית החדש יש דוד שמש, חשב בזמן שהרגיש איך המים מתחילים להתקרר.
הוא זרק על עצמו חולצה שהיתה תלויה על הקולב, והוציא מכנסיים מהארון והלך למטבח.
קערת הקורנפלס הרגילה שלו כבר חיכתה לו על מייבש הכלים והקורנפלס נשלף ממקומו הקבוע בלי לחשוב בכלל. הוא הסתכל על האריזה. "למה קניתי קלוגס?" חשב. "פעם הבאה אני קונה את הסוג שאני הכי אוהב ולא את זה שבמבצע, זה בכלל לא אותו טעם."
הוא לקח את קערת הקורנפלקס, מזג חלב והלך לשבת מול המחשב.
כבר חיכה לו מייל מאישתו, רשימת דברים לעשות.
הוא רפרף ברשימה והבטיח לעצמו שיעבור עליה שוב כשיהיה בעבודה. פתח את האתר של ONE ותהה אם יהיה איזה משהו חדש מעניין בחדשות הכדורגל. יניב קטן חשב להכנס לרשימה של מישהו שעומדת לרוץ לראש עירית קרית אתא. את מי זה מעניין.
הוא קם מהמחשב, לקח את הפאוץ שלו, לקח את הזבל ויצא מהבית.
האויר בחוץ היה קריר, סוף סוף היתה הרגשה שהקיץ נשבר והנה מתחיל הסתיו. בקרוב גם יבואו הגשמים.
הוא עלה על האופניים שלו והתחיל לרכב על השביל בקיבוץ, עם שקית הזבל ביד. כבר ממש נמאס לו לקח ככה כל יום את הזבל, למה הפח צריך להיות רחוק? הוא כבר דמיין את עצמו קם בבוקר בבית החדש ששכרו, עם החניה והצמודה ופח צמוד אליה.
לאחר דקה הגיע אל הפח, זרק את הזבל והעמיד את האופניים בשולי השביל, לא קשורות. גם ככה אף אחד לא נוגע בהם בקיבוץ.
הוא נכנס לרנו קליאו שלו ונסע לעבודה. "לפחות העבודה כאן קרובה" חשב. "אין סיכוי שאמצא עבודה במרכז במרחק של 10 דקות מהבית". ברקע נשמע הדיסק virgin suicides של AIR , שהיה קצת דכאוני מדי בשבילו באותו בוקר, אךהוא לא טרח להעביר דיסק. גם ככה הנסיעה קצרה, וסך הכל זה דיסק יפה.כשהגיע לעבודה רוב החניה היתה עדיין פנויה. הוא אהב לחנות כל פעם במקום אחר, ככה סתם בשביל לגוון. פעם הוא קרא שעדיף לא ליצור יותר מדי הרגלים, כי בסוף מתמכרים אליהם, לכן עדיך כמה שיותר לשבור הרגלים.
שי כבר החנה את הרכב שלו, והוא ראה אותו חונה במקביל אליו. שי כיוון אליו בננה וירה.
לאחר שהחנה את הקליאו הוא יצא ונעל את הדלת ידנית. הכפתור של הנעילה המרכזית הפסיק לעבוד לפני שבוע משום מה, ולא עזר להחליף בטריה. הוא יצטרך ללכת למוסך הרשמי לסדר את המפתח. אבל אפשר לדחות את זה עד אחרי המעבר.
הוא נכנס לעבודה, העביר כרטיס והלך לשבת במקומו.
"עוד יום" חשב והכניס את הססמה שלו למחשב.
התוכנה כבר היתה פתוחה מאתמול, אך השרת כנראה נפל בלילה והוא היה צריך לסגור ולהפעילה מחדש. בינתיים החליט לשוטט קצת באינטרנט ולקרוא חדשות.
היום עבר לו לאט מדי. עוד מייל מהר"צ, עוד מסמך לכתוב, עוד באג לבדוק בתוכנה המשעממת הזאת…
הוא שמח שבקרוב גם יעבור עבודה. מההתחלה הוא לא ממש נהנה שם, פשוט היה משעמם מדי.
מדי פעם היה נכנס שוב לכל מיני אתרים, לראות עם משהו התעדכן.
מחשבותיו נטו לנדוד לדברים אחרים, והוא כבר חשב מה יעשה היום כשיחזור מהעבודה.
פתאום נזכר ברשימת מטלות מאשתו ובדק שוב את המייל.
"לדבר עם הדיירת שנכנסת לראות אם היא רוצה לקנות את המזגנים". הוא לא היה בטוח שהוא רוצה למכור את המזגנים, סך הכל גם הם יצטרכו מזגן בבית החדש, אפילו אם זה סיפור לפרק ולהעביר. מה גם שזה עוד הוצאה כספית.
הוא התקשר אליה.
"אני מוכנה לשלם 1700 על שניהם. אם זה מעל אתה יכול לקחת אותם." אמרה.
"1700 זו בדיחה לשני מזגנים, וחוץ מזה , מה תעשי בקיץ?" אמר.
"עד הקיץ נחיה ונראה".
הוא שנא את הגישה הזאת. למה אנשים לא חושבים קדימה?
למרות ההוצאה הנוספת על פירוק והרכבה , בליבו הוא שמח שלא קנתה אותם. בראיה קדימה הם יצטרכו להוציא הרבה יותר כסף אם ירצו לקנות מזגן חדש כשיתחיל הקיץ, אז עדיף להשקיע את הכסף עכשיו, אפילו אם אנחנו קצת לחוצים מכל ההוצאות של המעבר.
אחר חצי שעה הפלאפון שלו צלצל. זה היה הבחור שבא איתה לראות את הדירה. הוא הציע לו פשרה – 1850.
הוא אמר לו שיתן לו תשובה מאוחר יותר, הוא צריך לחשוב על זה.
כמה שהוא שנא להתעסק בדברים האלה, להתמקח, לסדר דברים, לדאוג להובלה, לפירוק והרכבה של מזגנים…
בסוף החליט לא להיכנע. הוא התקשר אליה ואמר לה ש- 2000 זה מחיר אחרון. היא לא הסכימה. עכשיו צריך לדאוג לפירוק.היום המשיך לנוע בעצלתיים, וארוחת הצהריים לא היתה כל כך טעימה. הקייטרינג של החברה היה "אוכל ביתי" שלא ממש הרגיש ביתי, והוא התגעגע לארוחות גורמה שהיה אוכל כשעבד פעם ברמת החייל.
אולי עכשיו כשיעבור חזרה למרכז יחזור גם לאכול במסעדות.
כשחזר מהאוכל שם לב שבקבוק המים הקטן שתמיד על שולחנו התרוקן כבר, והלך למלא אותו.
כשהיה במטבחון הביט אל השמיים שהיו אפורים ומעוננים. תמיד שהשמיים נראו כך גם הוא הרגיש אפור. למרות הקיץ החם והלחות הבלתי נסבלת, האפרוריות של החורף תמיד היתה מדכאת אותו.
הוא חזר לשולחן שלו ובהה במסך לכמה רגעים, ואז חזר לעבודה השוטפת.הוא חיכה כבר לסוף היום ויותר מזה, לערב.
הם קבעו להיפגש היום אצל גדי.
אם היה משהו שתמיד היה המפלט בשבילו – זה המשחקים. ובמיוחד – פרו אבולושין 6. אין כמו משחק כדורגל טוב בפלייסטיישן בסוף היום. במיוחד כשמשחקים שניים נגד שניים.
למרות שאף אחד מהם כבר לא היה רווק, לרוב החברים שלו עוד לא היו ילדים. גדי גם רק לאחרונה נכנס לקשר רציני. עד אז הדירה של גדי היתה מקום המפגש הקבוע של החברה. כשהיו סטודנטים היו יושבים שם לפעמים עד הבוקר, משחקים.
עכשיו גם הוא צריך להתחשב באישה, והמפגשים כבר לא כל כך תכופים או ברורים מאליהם.
אבל היום זה קורה, אחרי משהו כמו חודש, שגם אז הוא נאלץ ללכת מוקדם כי לילך, הבת שלו היתה חולה ואשתו לא הצליחה להרדים אותה.הוא יצא מהעבודה קצת מוקדם יותר, כדי שעוד יספיק לארוז כמה דברים בבית לפני שהוא הולך לגדי.
למרות השעה המוקדמת, כבר לא היה הרבה אור. החושך והקור מתחילים להשתלט על מזג האויר.
כשהגיע הביתה התחיל לארוז את ארון הבגדים, במיוחד כל בגדי החורף והשמיכות שגם כך הוא לא צריך ביומיום.
הוא עבד במרץ ורוקן את כל הארונות במהרה, שם חלק בארגזים וחלק בשקיות. אחר כך התקשר לאשתו, להשוויץ קצת על כמה שכבר הספיק לארוז, ולשאול מה שלומה.
היא הייתה עצובה קצת שהיא ישנה בלעדיו עוד לילה, וגם לילך לא מרגישה הכי טוב, יוצאות לה שוב שיניים.
הוא אמר לה שהוא מתגעגע אליה, ושבסוף שבוע הוא יבוא.
הבית היה כל כך ריק בלעדיהן.
למרות שישן טוב והיה לו קצת יותר זמן לעצמו, עדיין התגעגע אליהן ודאג ללילך.
"רק עוד קצת" חשב. "עוד מעט הכל הולך להשתנות".
