התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
אם ב-1983 היא כבר היתה בבית ספר והשתתפה בהצגה, איך היא רק השתחררה מהצבא 17 שנים אחרי זה? יכולים כמובן להיות המון הסברים: אולי היא היתה בעתודה או חתמה קבע, אבל בכל מקרה, כמו שזה נראה עכשיו זה לא מסתדר.
חוץ מזה, הרעיון נחמד וכתוב לא רע, אבל אני צריכה לקרוא אותו שוב כדי לעכל אותו לגמרי ולכתוב הערות. משהו שראיתי כבר בקריאה הראשונה זה כשהבן של בעל המכולת לקח ממתקים ואמר…. צריך להוסיף שם גרשיים לציטוט.טוב, כמו שאמרה shif29, הרעיון של הגדלת מוח ושאר ניתוחים מיוחדים נחמד. אני משערת שהכוונה היא יותר הגדלה של IQ ולאו דווקא של המוח עצמו.
ברמת הסגנון אין לי הערות, אבל היו כמה דברים שקצת הפריעו לי מבחינת התוכן:
ההתחכמות עם צבע האותיות והרקע בהתחלה לא ממש מצחיקה, ולדעתי מיותרת.
יש לי קצת בעיה עם הקשר בין איתן ויצחק. הם היו חברים עד כיתה י' ואז קרה משהו ולא רק שהם לא היו חברים, אלא שאיתן ממש התעמר ביצחק. לא ברור לי מה היתה הסיבה לכך. קנאה? למה בכיתה י' הוא לא קינא? ולמה יצחק סלח לו כל כך מהר – זה בגלל הניתוח?
גם לא לגמרי ברור למה יצחק רוצה להקטין את ה-IQ. הסיבה שהוא נותן ממש לא מספקת, מה עוד שהוא נשאר לעבוד ממש באותו תחום. זה נראה שהוא הוריד לעצמו את ה-IQ במידה די גדולה אם הוא לא מסוגל להרכיב את הקוביה ההונגרית. הייתי מצפה למצוא אותו עובר לתחום אחר לגמרי, ולא נשאר במקום שבו כל עובד זוטר יהיה יותר חכם ממנו, מה טוב בזה?וסתם הערה – מהסיפור שלך נראה שהרשעות של המספר נובעת מהטיפשות שלו, כי החברה שלו כעסה עליו על ההתנהגות הבריונית שלו וחוסר ההתחשבות ולא על חוסר ידע, ובכל זאת שיפור ה-IQ החזיר אותה לזרועותיו. נראה שתוספת ה-IQ שיפרה לו גם את המוסריות. זה בכוונה? (ברור שהקשר בין המשקפיים ל-IQ מכוון, אבל אז הייתי מצפה מאיתן לסבול מבעיות ראיה לאחר הניתוח).
בקשר להתחכמות. גם לי היא הפריעה.
ושאלה: האח התאום שצץ פתאום – זה הבחור השני שעבר איתה, או?
בכל מקרה, הרעיון של האווזים הרוצחים גדול. אהבתי מאוד.וליעל- אני ניסיתי פעם אחת לשלוח לחלומות באספמיה. קיבלתי התעלמות רועמת. (כן, שלחתי עוד הודעה לשאול אם הראשון הגיע – שום כלום).
לא נראה לי שאנסה שוב.אני ובייזל זה לא אותו אדם, הוא נתן את ה"שני שמשות" ואני רק הסכמתי שזה לא נשמע טוב. יש הרבה דוגמאות לדברים שהם נכונים מבחינת האקדמיה אבל מצלצלים רע.
ובעניין המכנסיים – אני מבינה שאת מסכימה אתי. נכון? מכנסיים שחורים, לא מכנס שחור.אבל זה נשמע מזעזע.
לדעתי גם לא אומרים "מכנס שחור" אלא "מכנסיים שחורים".ולגבי הסיפור עצמו. הסיפור נחמד, התיאורים של העולם טובים ונותנים הרגשה של המקום, וגם הדיאלוגים די זרמו רוב הזמן. אבל יש שם קטע שבו היא מרצה לו על ההיסטוריה הפוליטית ומתפתחת שיחה על קרבות וגבולות. השיחה הזו עושה רושם די מאולץ. הם מספרים אחד לשני דברים שהם כבר יודעים וההרגשה היא שבעצם הם מספרים את זה לנו. זה גם לא ממש תורם לסיפור.
הסוף היה לי קצת רומנטי וקיטשי מדי, אבל זה ענין של טעם אישי. לעומת זאת הקטע של החיבוק הצליח להפתיע אותי
סה"כ נהניתי.לא הבנתי מה הקשר בין זה שהמספר הוא אדם ציני לבין זה שלא אכפת לו מהחיים.
אתה אומר שבגלל הציניות שלו אין לו אפילו חבר אחד שהוא רוצה לדבר איתו ביום כזה? מה בקשר למשפחה? הרי הקשר שלו איתם מספיק חזק כדי שהוא יבחר ללכת בדרך של אביו, אז איך הוא אפילו לא מתקשר לשאול מה איתם?
הציניות המוחלטת הזו ממש לא מסתדרת עם בן-אדם שמתאמץ לקום כל יום בחמש בבוקר כדי לראות את הזריחה.קראתי עכשיו שוב את הסיפור ויש עוד משהו שמטריד אותי. מצד אחד האנשים בטוחים שסוף העולם עומד להגיע בגלל כל מיני תופעות שאמורות לקרות בגלל שינוי הסיבוב. מצד שני הכל עובד: הרדיו, המכוניות, הטלוויזיה, המיקרוגל. שום דבר למעשה לא באמת הושפע מהתופעה. מתי זה אמור להשפיע, אם בכלל? אין אף אחד ברשויות ששם לב שכלום לא נפגע? כלומר אין תיאורים של משהו שבאמת לא עובד, נהרס, מתנהג מוזר פרט לאנשים עצמם.
אני מבינה שבסיפור כזה לא צריך להתעקש על הסיבה של "למה" כדור הארץ שינה את הסיבוב, אבל משהו בהתנהגות של המספר ושל כל העולם לא לגמרי מסתדר לי.
ורציתי עוד להעיר שאני מסכימה עם shif. כדור הארץ היה חייב לעצור (אפילו לשבריר שניה) כדי להתחיל להסתובב לצד השני. לפעולה הזו כשלעצמה היו צריכות להיות השלכות מיידיות.
אהבתי את הרעיון. הסיום שבו כולם מתרגלים, הופכים את השמות וחוזרים לשגרה כל כך אנושי. גם הפרשנויות ברדיו של אנשים שאין להם מושג מה קרה אבל יש להם הסבר.
כמה הערות:
אם הוא התעורר 3 דקות לפני השעה הרגילה שלו, למה הוא חזר לישון עוד שעה? הרי הוא תמיד יושב כבר בחמש בבוקר במרפסת?
בבוקר כשהוא מחכה שהשמש תזרח – הוא לא שם לב שיש אור למרות שהשמש כאילו לא זרחה? למה הוא מגלה שהיא זרחה רק כשהוא שומע חדשות?
אתה כותב שאנשים הסתכלו ב"אין שמש". אבל השמש הרי זרחה במערב, אז יש שמש או אין?
בסוף הסיפור, כשהוא מכין ארוחת ערב. אני ממש חיכיתי שהוא ייצא עם ארוחת הערב לראות את השקיעה, לאור העובדה שהשמש שוקעת במזרח.
משהו שלא לגמרי הסתדר לי. השמש זרחה אמנם במערב, אבל בשעה הרגילה שלה? ומה קרה בשאר המדינות?
בקשר למספר. בניגוד לכל שאר האנשים, הוא נשאר שלו וממשיך את החיים השגרתיים. הוא מגיע לעבודה, ואחרי שנואש מלקנות מצרכים – חוזר הביתה ומכין ארוחת ערב. הוא לא נבהל, הוא לא סקרן, הוא לא מתקשר לאף אחד. אין שום הסבר למה הוא כזה. הייתי חושבת שאולי זה קשור לזה שהוא רואה חשבון, אבל הבוסים שלו כן נכנסו לפאניקה וסגרו את המשרד.וכמה דברים קטנים:
"השמש עלתה לעיתה" – אני משערת שהתכוונת ל-"לאיטה"?
"עבודה שעוברת בתורשה" – לא נשמע נכון. תורשה נשמע כמו משהו ביולוגי מדי. הייתי משתמשת ב"עוברת במשפחה", או משהו כזה.
יש כמה משפטים שיוצאים ממש ארוכים. לדוגמא הפיסקה השביעית : "נכנסתי הביתה… "אני אאחר לעבודה". יותר מארבע שורות ואין אפילו נקודה אחת, רק פסיקים.טוב, זהו. הרעיון סה"כ חמוד מאוד
קיבלתי את ההערה לגבי הניסוח, ואימצתי את ההצעה שלך.
לגבי השימוש במילה דם. באמת החלפתי באמצע הסיפור, בפציעה הראשונה שלהם עם הילדה, את "טיפות דם" ב"טיפות אדומות". זה הסתדר יותר טוב עם ההתחמקות שלהם מהתמודדות. יש עוד מקום בסוף שניתן לבצע את ההחלפה וזה מסתדר יפה. אבל אם אני מנסה להוריד את המילה "דימום" לגמרי, זה פוגע בחוזק של הסיפור. חלק מהאפקט זה הניגוד בין המילה הזו שיש לה השפעה מאוד חזקה, לבין התגובות שלהם.ושוב, תודה על ההתיחסות והפירגון
דווקא אהבתי את הדרך שבה ההשקפה שלי השתנתה.
בתחילת הסיפור מאוד ריחמתי על הבחורה. האנשים שמנהלים את העניינים נראו אכזריים וקרי לב. אבל לאחר שהתבררה הסיבה, השתנה היחס שלי אליהם. היה הגיון במה שהם עשו (גם לי זה נראה נכון). עדיין ריחמתי עליה, אבל לא כעסתי עליהם יותר, הם עשו את הדבר הנכון.
לתומי, חשבתי שזה נכתב בכוונה כך, שלמרות שמנקודת מבטה של רבקה זה נראה נורא, אנחנו נבין שזה לטובה.
דבר נוסף שגרם לי לחשוב שזה מכוון היה שהאישה ההיא שממשיכה ללדת בכוונה שוב ושוב, למרות שלוקחים לה את הילדים, מוצגת באופן מאוד שלילי."מתוקה שלי, את נראית כל כך בוגרת עם הסיכה הזאת.", המתה יפעת וסידרה בפעם התשיעית את שולי האוברול סביב כפות הרגליים הקטנות.
"נקווה שגם המכשפה ההיא תחשוב שהיא בוגרת.", חשבה כשהיא מנסה להמשיך לחייך ברוגע אל מיכלי. התינוקת, שלא נראתה מוטרדת מהמתח של אמה, חייכה את חיוך שתי השיניים שלה והשמיעה מלמול מרוצה.
"היא במצב רוח טוב.", חשבה יפעת, "זה טוב, זה יכול לעזור."
לאחר שהושיבה אותה בסלקל היא בחנה את דמותה שלה במראה. בסדר. לא מוזנחת, אבל לא מטופחת מדי. שלא ייצא שהיא מטפחת את עצמה על חשבון הקטנה. היא נאנחה בשקט ולקחה נשימה עמוקה. "זה רק ביקור בטיפת-חלב.", אמרה לדמות בראי, "תירגעי!".
בדיקת תיק: הכרטיס המגנטי של טיפת-חלב, טיטולים, מגבונים, בגדים להחלפה למקרה של פנצ'ר, מוצץ רזרבי, כדור בד ומכונית פלסטיק צבעונית אם יצטרכו להמתין. כדאי לקחת גם בקבוק, ליתר בטחון. היא ניגשה למקפיא והוציאה את אחד הבקבוקים שהכינה ביום שישי. הוא היה חמים למגע כמו ברגע שבו הכניסה אותו לשם.
היא היתה מרוצה מהמקפיא שלה, היו לה שמונה יחידות בגודל A, שלוש B, שתי C, ו-D אחת. ההורים עזרו לה לקנות אותו. זה היה אמור להספיק אפילו למשפחה בת חמש נפשות. בדיעבד, כנראה שהיתה יכולה להסתפק במשהו יותר צנוע.
צלצול הטלפון קטע את מחשבותיה.
"יפעתי, מה נשמע? איזה מזל שעוד לא יצאת לעבודה." , נשמע קולה של עמית, עליז כתמיד מצדו השני של הקו.
"באמת יש לך מזל, אם זה היה יום של עבודה כבר מזמן לא הייתי בבית. אני הולכת עם מיכלי לטיפת-חלב." אמרה יפעת, מחייכת בחיבה.
"אוי, מסכנה קטנה, שכחתי שהיא כבר בת תשעה חודשים. חיסון, הא?"
"לא, רק בדיקת התפתחות. דחינו את החיסון. בשני החיסונים האחרונים היא היתה חולה, אז יוצא שכל חיסון דוחה את החיסון הבא אחריו. היא בפיגור של איזה חודשיים.", אמרה מיכל, מרגישה דקירת אשמה קלה.
"נו, אז זה לא נורא. תשמעי, אני צריכה טובה. אני יכולה להשתמש במלונה שלך לסוף שבוע? אנחנו נוסעים לבית מלון בצפון וחשבתי להשאיר אצלך את קרמבו."
"לא אכפת לי עקרונית, אבל אתמול נדלקה ב*יחידה D* נורת אזהרה פעמיים. חשבתי להזמין היום טכנאי שיבדוק את זה.", שיקרה יפעת.
"ביחידה D, הא?", צחקה עמית, "כל העולם קורא לזה מלונה, ורק גברת שכטר חייבת להדגיש את השם 'יחידה D' בכל פעם שאני אומרת 'מלונה'. את מתכננת לעבוד באקדמיה או משהו?"
"אני פשוט לא מבינה למה חייבים להדביק לזה שם אחר.", אמרה יפעת בהתגוננות, "יש לזה שם, למה לא להשתמש בו?"
"כי לא מתאים לך להיות כזאת נודניקית. בואי אני אתן לך דוגמא – לא אמרת שאת לוקחת את מיכלי ל'טיפת-חלב' כשהשם הזה עבר מהעולם כבר, אלוהים יודע מתי. את בכלל יודעת איך קוראים לזה היום?"
"המרכז להתפתחות, לא, רגע, לפיקוח ה…"
"את רואה?" קטעה אותה עמית, "אין לך מושג. יותר מזה, אני זוכרת אותך משתמשת בשם 'מלונה' בעצמך כשהיה לך כלב. מאז שמסרת אותו, אני לא יכולה להגיד את המילה הזו בלי שתתקני אותי."
"את צודקת, מה אני אגיד לך.", אמרה יפעת, "תקראי לזה איך שאת רוצה, אני מבטיחה לא להגיד מלה."
"אני מודה לך, איפה היינו?", אמרה עמית. "אה כן, יש לך תקלה. טוב, אני לא רוצה לסכן את המתוק שלי במלונה מקולקלת. אוף, אני לא יודעת מה לעשות. אמא שלי ביטלה את המלונה שלה אחרי שגולדי מתה. לאח שלי אין. ניסיתי אפילו אצל השכן שלי, הזקן הנחמד ההוא. הוא דווקא היה מוכן לעזור, אבל אין לו מקפיא. הוא משתמש במתקנים מהסוג העתיק, אלו שמקררים את האוכל. היית מאמינה? הייתי חייבת לראות כדי להאמין. לא נתקלתי בכזה מאז שהייתי בגן חובה, אני חושבת."
"תגידי, למה שלא תכניסי את קרמבו ליחידה C?, היא מספיק גדולה בשבילו."
"ניסית פעם להכניס חתול בוגר ליחידה C? אני ניסיתי. הוא נאחז בדפנות וצרח כאילו אני מנסה לשחוט אותו.", אמרה עמית, "אני בכלל לא אזכיר איך נראו הידיים שלי אחרי זה."
"תנסי אולי לשים לו קערה עם משהו שהוא נורא אוהב עמוק בפנים, ותטרקי אחריו את הדלת כשייכנס. הרי הוא אפילו לא יספיק לקחת ביס עד שתחזרי." הציעה יפעת.
"אני אנסה, אבל לא נראה לי שהוא ייפול בפח הזה." עמית נאנחה. "נראה לי שאני אצטרך להשאיר אותו בפנסיון."
"למה בעצם את לא קונה יחידה D, אם הוא כל כך סובל?" שאלה יפעת.
"השתגעת? זה נורא יקר. גם הקניה וגם התחזוקה. האמת היא שאני לא מבינה למה את ממשיכה להחזיק אותה, עכשיו שאין לך כלב."
"כן, אבל זה רק כי היה לי קשה לטפל לבד גם במיכלי וגם בכלב. חוץ מזה, הוא תמיד אהב יותר את אורן. אבל כשהיא תהיה בת שנה ומשהו ויתחיל להיות לי יותר קל, אני אביא כלב אחר. זה מאוד חשוב שילד יגדל עם כלב.", אמרה מיכל. "עכשיו כשאני חושבת על זה, מה בעצם את עושה עם קרמבו כשאת הולכת לעבודה?"
"השיטה הישנה והטובה, משאירה אותו עם ארגז חול ואוכל.", אמרה עמית, "אל תגידי לי, אני יודעת שהוא יחיה יותר שנים, אם אני אשאיר אותו במלונה בכל פעם שאני יוצאת מהבית, אבל אני לא אוהבת את זה. זה גם משבש לו את כל המחזוריות של היום והלילה, וגם אני לא אוהבת את הגישה הזו שהוא צריך לחיות רק כשאני לידו, כאילו אני אלוהים או משהו."
"העיקר את מדברת על השכן שלך, את שמרנית בדיוק כמוהו." אמרה יפעת. היא הציצה בשעונה ונחרדה. "תשמעי, אני חייבת לזוז. הצוררת מטיפת-חלב שונאת מאחרים."
"טוב, רוצי לך. אני כבר אסתדר איכשהו. ביי חומד."
"ביי." אמרה יפעת וסגרה את הטלפון. "כמה פעמים שיקרתי לחברה הכי טובה שלי בשיחה אחת?" שאלה את המכשיר הדומם. היא לקחה את מיכלי ואת התיק ומיהרה לצאת מהבית.
יפעת נשאה את מיכלי, כשהתיק הגדול תלוי על כתפה. בדיקה מהירה של השעון הראתה שהיא הגיעה דקה לפני הזמן. היא העיפה מבט בוחן אחרון בתינוקת שבזרועותיה והקישה על הדלת הנושאת את השלט "בוחנת התפתחותית – שרון דולב".
כשעה לאחר מכן, מיכלי שוב בחיקה, ישבה מכווצת תחת מבטה החמור של שרון.
"אין לי דרך נעימה להגיד את זה,", אמרה שרון, "המצב לא טוב.".
יפעת נעצה בה מבט מתחנן, שותקת.
"אם זה היה עד 15%, בכלל לא הייתי מזכירה את הנושא, זה נחשב בתחום הסטייה הסטטיסטית המותרת. עד 20%, אני עדיין יכולה להפעיל שיקול דעת עצמאי ולהחליט לתת לך הזדמנות נוספת. אבל כאן אנחנו מדברות על פיגור התפתחותי של יותר מ- 24%!."
שרון סובבה אליה את מסך המחשב והראתה לה את גרף ההתפתחות. "תסתכלי, היא בפיגור בכל תחום אפשרי: גובה, משקל, התפתחות מוטורית והתפתחות קוגנטיבית. אני מצטערת, אבל אין לי שום דרך להעלים עין מזה."
"אני באמת השתדלתי אחרי הביקור הקודם.", אמרה יפעת בתחינה, "את לא רואה איך היא התפתחה יפה? היא אפילו מוחאת כפיים.".
"יפעת, אני יודעת כמה זה קשה לגדל ילדה לבד.", קולה של שרון נשמע רך יותר, "אבל מדובר פה ביותר מאשר שימוש בזמן מקלחת. אלא אם את מתקלחת במשך שש שעות בכל יום.".
"אולי פעם או פעמיים יצאתי לקניות כשהיא נרדמה ולא רציתי להעיר אותה." מלמלה יפעת בהתגוננות, נזכרת באשמה בפעם ההיא שיצאה לקניות, פגשה את עינת וחזרה בשעות הערב המאוחרות, ואז כשמיכלי היתה חולה, והיא כמעט התמוטטה מחוסר שינה. היה גם הפרויקט הדחוף ההוא בדיוק כשלמיכלי צמחו השיניים והיא לא נתנה לה רגע מנוחה. היא ניערה את ראשה, מנסה לגרש את שטף המקרים שצצו בזכרונה ונראו לפתע כל כך רבים. "מה עכשיו?", שאלה, מובסת.
"אנחנו נצטרך לקחת אותה.", אמרה שרון בעדינות, "זה רק עד שמיכלי תהיה בת שלוש, אז תוכלי לקבל אותה חזרה."
יפעת הנהנה ללא מילים, דמעות חונקות את גרונה. בזמן שקמה, שרון לחצה על כפתור במכשיר האינטרקום שמולה.
"אני צריכה טכנאי לגברת יפעת שכטר, פירוק יחידת שימור זמן D.” אמרה שרון, מעיפה מבט פרידה ביפעת ומיכלי היוצאות.או סידור מקביל לזמן שהיא בעבודה. השימוש ביחידת שימור הזמן הוא לזמנים האלו שכבר אין מטפלת (ובתור חד-הורית גם אין לה תקציב בלתי מוגבל). זה למקלחת, לסידורים, לקניות, לבישול, מפגש עם חברים. כל הדברים הקטנים שצריך עבורם בייביסיטר או בן-זוג או הורים שגרים קרוב.
צדקת בקשר לזה שהשימוש במקפיא לא ייחודי ליפעת. עובדה שבטיפת-חלב יש להם כבר נוהל לענין הזה, מה שמראה שזו בעיה נפוצה.
למה שיהיה להם אכפת? יש את ההערה שהחברה שלה העירה לגבי שיבוש השעות, והבאה לסדר יום מעוות. יכול להיות גם שהסיבה היא שזה משבש להם את כל המעקב אחרי הילדים. קשה לגלות בעיות אמיתיות בהתפתחות במצבים כאלו. בכלל, יש יחס אחר להכנסת בעלי חיים למקפיא והכנסת בני אדם (למרות שייתכן שבני אדם בוגרים יכולים להשתמש במתקן דומה מרצונם). גם היום החברה נוקטת ביחס אחר לבעלי חיים ויחס אחר לבני-אדם, ככה שזה לא ממש מפתיע.
בקשר להסתרה: כמו כל אמא, יפעת מתביישת בשימוש שהיא עושה במקפיא, כיוון שזה גורם לה להרגיש כמו אמא רעה (וזה גם אסור). החברה שלה, שהיא לא אמא בעצמה (עיקר הדאגה שלה הוא לחתול), לא מכירה מקרוב את המצבים הנואשים שאליהם יכולה להגיע אמא עייפה המטפלת לבד בתינוקת, ולכן לא מנחשת.
כתבתי בהתחלה רקע על השימוש במכשיר, אבל זה נראה תקוע שם. זה היה ממש האכלה בכפית של החומר, אז העדפתי להכניס את זה מהצד ולהשאיר את השאר לדמיון.
תודה על ההתיחסות המפורטת.
