התגובות שלי בפורום
-
תגובות
-
איני רואה קשר ישיר בין היות המספר יודע-כל לבין החובה להציג את אחת הדמויות מוקדם יותר. אלא מה? שאלה יהיו הבעיות שלנו…
קורדלים ומתומורים על הזועם האחרון (אם כי גם למאורעות אמיתיים היה חלק קט בקביעת התוכן). בכתיבת סיפור זה (שקדם לזועם האחרון בחודשיים, בערך) לא הרהרתי בקשר הלמי, אך יתכן כי תת-ההכרה שלי לא שאלה אותי לדעתי בנדון…
הרי הוא לא שם לב אליה. שנתיים!
ובאשר למרסס צבע – ברור כי יונתן לא קנה אותו. מן הסתם הוא מצא אותו (אם כי הוא מסרב לגלות), אולי באחד המוסכים שברחוב פרישמן, ליד האוניברסיטה…וכמובן – תודה תודה וחן חן…
עם "פוחז", לעומת זאת, אין לי כל בעיה. גם השכנים שלי יסכימו.
ובעניין אחר – אכן, מגיע לכל המנטפקים כאן (ברוכים יהיו כל עוד אינם עוסקים בסיפורים *שלי*, תודה…), וביחוד אלה מהם הנמנים על הממסד המדעי, סיפור אחד נטול תוכן בר-ניטפוק. העובדה כי הוא עוסק במדע מוסיפה, לדעתי, נופך אירוני מבורך…
ראשית – תודה לשניכם.
שנית – לא ניסיתי "לפגוע באמינות", אלא ליצור מעין "מציאות אלטרנטיבית" (כמה מהר הפך ביטוי זה לנדוש…) ולהכניס את הקוראים לתוכה. זו אחת מהסיבות להצגתי, בתחילת הסיפור, את נסיבות מתן השם "גלילאו" – הרי אפילו במציאות שלנו יכולים הורים פוחזים לתת לצאצאם שמות מזעזעים בהרבה, ע"ע "אוחזת-ענף-עץ-השקד" או איך שלא קראו לה, המסכנה…כעת, כשאני קורא את מה שכתבתי זה עתה, נדמה לי כי גם "מציאות אלטרנטיבית" אינה תיאור מדויק, שכן עלילת הסיפור נזילה מדי. אולי "תבנית התאבכות של מציאויות". או "מופע דופלר מטא-מציאותי". או אולי הגיע הזמן שאלך לכרסם משהו ואפסיק לקשקש כאן…
ביני לבין תכניות הומור הביבים שהוזכרו מעלה, יש לי שאלה רצינית: האם הסיפור גרם לך לרגש אחר כלשהו, פרט לשעשוע? האם הוא עורר איזו מחשבה? עצב? שמחה? יגון? כעס? או שמא אדישות בלבד?
אומר לך למה. אני אמנם אוהב מאד לשעשע סתם כך, ואפילו מצליח לפעמים, אך בסיפור זה ניסיתי, דוקא, לעבוד בכמה רמות במקביל:
1. שאלות רציניות, לאמר – האם נתן להדליק ולכבות אהבה במחי מפסק? מה יהיו התוצאות (ברמת המיקרו, אני מודה)? ולמה ירצה מישהו לבנות דבר שכזה? האם התשובה שאני נותן פשטנית כפי שהיא נראית במבט ראשון?
2. המדענים של היום הם לא המדענים של פעם – דמותם של אלה האחרונים מרתקת אותי. הם בנו דברים מופלאים לחלוטין מגרוטאות (הערת האגב שלי לגבי הציקלוטרון באמבטיה, למשל, לא רחוקה מאד מהמציאות) ולא עסקו, כרבים מהמדענים של ימינו, בניהול כספים ובחלוקת תקציבים. תהיתי איך יראו אנשים כאלה, מדענים באפיים, במנותק לחלוטין מהקהיליה המדעית, ובימינו אנו, כאן, בחצר האחורית שלנו, דבר המביא אותי אל –
3. איפה אנחנו? ניסיתי ליצור תל אביב הזויה, מפותלת במרחב, לא נכונה ועם זאת דומה באפיה (המשתקף, כולי תקוה, בדמויות הפועלות בה) לזו שלנו.
4. בדומה לסביבה, גם המדע בסיפור מפותל ועקום. החלק הזה, אני מודה, לא ישעשע חלק מהקוראים, למרות שניסיתי להשתמש ברסיסי מדע מפורסמים ככל האפשר, או לפחות כאלה השגורים על קוראי המדע הבדיוני. גם שמות הגיבורים הם חלק מכך (כמו גם מהסביבה ההזויה) – כל ארבעת השמות ידועים מאד בעולם המדע, אם כי בגרסה שלי הם מוסטים מעט לכוון האדום…
5. ובסופו של דבר, פרט לכל אלה, זהו גם Tribute לסיפורו של אלפרד בסטר "האיש שרצח את מוחמד".טוב די. זהו. נרגעתי…
זו הדנה בניטפיקינג?
Tsk tsk…
ובכן, קרא את הסיפור שוב, בתשומת לב. ודאי תבחין, הפעם, כי אין בו ולו כתובת אמיתית אחת לרפואה. כל ההצטלבויות מפגישות בין רחובות מקבילים למהדרין, ברחוב המסגר יש מוסכים (ולא מספרות צמרת), ודיזנגוף לא פוגש בים…ובכל זאת – תודה…
נחטפו בכח מתוך הסבר תמים על התמרת פרמ… פוריה.
וכעת להודאה הגדולה: אני אמנם קורא הארדקור רציני ונוטה לו חיבה סוטה מסויימת, אך איני כותב בסגנון זה כלל. למעשה, ככל שעוברות השנים אני מוצא כי סבלנותי להסברים מדעיים ארוכים הולכת ופוחתת. אני נוטה להתעניין בהשפעת הטכנולוגיה או תוצריה על בני אדם ולהיפך, פחות ב-"What makes it tick" (למעט בנושאי אלקטרוניקה זולה ו/או מחשבים). לכן – אם העליתי חיוך על שפתיך – דייני. יותר מזה לא תקבל…
